- פרשת שבוע ותנ"ך
- שמות
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
אריה יעקב בן משה יוסף ז"ל
9262
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
המדרש פותח את הפרשה כך -
"'ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו', הדא הוא דכתיב 'חושׂך שבטו שונא בנו ואוהבו שחרו מוסר'. בנוהג שבעולם, אדם שאומר לו חבירו: פלוני הכה לבנך, יורד עמו עד לחייו (אדם ששומע שהיכו את בנו אינו עובר לסדר היום), ומה תלמוד לומר 'חושך שבטו שונא בנו' (כלומר שאדם צריך להכות בעצמו את בנו)? ללמדך שכל המונע בנו מן המרדות סוף בא לתרבות רעה ושונאהו, שכן מצינו בישמעאל, שהיו לו געגועים על אברהם אביו ולא רידהו ויצא לתרבות רעה ושנאהו והוציאו מביתו ריקם. מה עשה ישמעאל? כשהיה בן ט"ו שנה התחיל להביא צלם מן השוק והיה מצחק בו ועובדו כמו שראה מאחרים, מיד 'ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק... ותאמר לאברהם גרש האמה הזאת ואת בנה', שמא ילמד בני אורחותיו... מיד 'וישכם אברהם בבקר ויקח לחם וחמת מים', ללמדך שהיה שונא לישמעאל על שיצא לתרבות רעה".
עוד מוסיף המדרש -
"כיוצא בו, 'ויאהב יצחק את עשו', לפיכך יצא לתרבות רעה על אשר לא רידהו, כמו ששנינו: חמש עבירות עבר עשו הרשע באותו היום - בא על נערה המאורסה, והרג את הנפש, וכפר בתחיית המתים, וכפר בעיקר, ובזה את הבכורה, ועוד שתאב מיתת אביו, וביקש להרוג את אחיו, שנאמר: 'יקרבו ימי אבל אבי וגו', וגרם ליעקב לברוח מאבותיו, והלך אף הוא אצל ישמעאל ללמוד ממנו תרבות רעה ולהוסיף על נשיו שנאמר: 'וילך עשו אל ישמעאל'".
כלומר, יצחק לא העניש מספיק את עשו והתוצאות היו חמורות מאוד.
ועוד אומר המדרש -
"כיוצא בו דוד, שלא ייסר לאבשלום בנו ולא רידהו, יצא לתרבות רעה וביקש להרוג את אביו, ושכב עם פלגשיו, וגרם לו לילך יחף והוא בוכה, ונפלו מישראל כמה אלפים וכמה רבבות, וגרם לו דברים קשים הרבה שאין להם סוף, דכתיב 'מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו', מה כתיב אחריו? 'ה' מה רבו צרי וגו'. וקשה תרבות רעה בתוך ביתו של אדם ממלחמת גוג ומגוג, דאילו במלחמת גוג ומגוג כתיב 'למה רגשו גוים', ולהלן כתיב 'ה' מה רבו צרי'. וכיוצא בו עשה דוד באדוניה שלא רידהו ביסורין, ולא גער בו, ולפיכך יצא לתרבות רעה, דכתיב 'ולא עצבו אביו מימיו'. 'ואותו ילדה אחרי אבשלום', והלא אבשלום בן מעכה ואדוניהו בן חגית, מהו ואותו ילדה אחרי אבשלום? אלא מתוך שיצא לתרבות רעה ולא רידהו אביו, וכתיב באדוניהו 'ולא עצבו אביו מימיו', אף הוא יצא לתרבות רעה, לפיכך כתיב 'ואותו ילדה אחרי אבשלום'".
ממשיך המדרש -
"'ואוהבו שחרו מוסר', זה הקדוש ברוך הוא על שאהב את ישראל, דכתיב 'אהבתי אתכם אמר ה', שהוא מרבה אותן ביסורין. אתה מוצא שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל, וכולם לא נתנם להם אלא על ידי יסורין: התורה, וארץ ישראל, וחיי עולם הבא. התורה, דכתיב 'אשרי הגבר אשר תיסרנו י-ה ומתורתך תלמדנו'. ארץ ישראל, דכתיב 'וידעת עם לבבך וגו', מה כתיב אחריו? 'כי ה' אלהיך מביאך וגו'. העולם הבא, דכתיב 'כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר'. וכל המייסר את בנו מוסיף הבן אהבה על אביו והוא מכבדו".
לפעמים החינוך על ידי ייסורים הוא הכרחי כדי להגיע למדרגות נכונות. כך גם רבונו של עולם מייסר את ישראל מתוך אהבתו אותם. הענשת הבנים היא ביטוי לאהבה ולא לשנאה ולהשתלטות. "ואוהבו שיחרו מוסר", "חושך שבטו - שונא בנו". על שלושה דברים אמר הקדוש ברוך שאינו נותנם אלא על ידי ייסורים. אלו הם דברים עליונים. הדבר הראשון הוא התורה, דבר ה'. אי אפשר להשיג את דבר ה', להגיע להבנה של רעיון, תוכן עליון אלוקי, בדרך טבעית. חייבים להזדכך, להתעלות. ללא הזדככות גופנית של ייסורים ממרקים, של היטהרות, אי אפשר להתעלות לדבר ה'. הייסורים לא באים רק כדי לכפר על עוונות. כאן מדובר במתנות עליונות שנותן הקדוש ברוך הוא לישראל, והן לא יכולות להינתן אלא על ידי זיכוך מיוחד של ישראל כדי שיהיו ראויים לכך. ייסורים יכולים לבוא באופן חיצוני ויכולים לבוא באופן פנימי - כאשר אדם משקיע, מתאמץ, מתייגע, מתייסר על לימודה של תורה. גם אלו ייסורים שבהם נקנית התורה. הדבר השני הוא ארץ ישראל, ארץ עליונה, ארץ אלוקית. אין זו ארץ כשאר הארצות, אין זו רק ארץ עם תכונות יותר טובות, עם איכות גבוהה יותר. זוהי ארץ שונה בתכלית, ארץ אלוקית, "ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה, תמיד עיני ה' אלוקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה". על מנת לזכות בארץ ישראל צריך להזדכך, להתעלות, להתרומם. ואי אפשר להגיע למדרגה זו אלא על ידי ייסורים. בשנים אלה אנו עוברים כור של ייסורים, והכל על מנת לקנות את התורה ואת ארץ ישראל. אבל רק הייסורים הללו מביאים לקניין האמיתי. והדבר השלישי הוא העולם הבא, שהוא עליון, נישא, לא חומרי. שלוש המתנות האלו ניתנות רק על ידי ייסורים.
המדרש ממשיך ואומר -
"אתה מוצא שאברהם ייסר את יצחק בנו ולמדו תורה והדריכו בדרכיו, דכתיב באברהם 'עקב אשר שמע אברהם בקולי', וכתיב 'ואלה תולדות יצחק בן אברהם', ללמדך שהיה דומה לאביו בכל דבר, בנוי, בחכמה, בעושר ובמעשים טובים. תדע לך, שבן שלשים ושבע שנה היה כשעקדו אביו, וכתיב 'ואברהם זקן בא בימים' ועקדו וכפתו כשה ולא נמנע, לפיכך 'ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק', הוי [זהו שנאמר] 'ואוהבו שחרו מוסר'. כיוצא בו היה יצחק משחר מוסר ליעקב...".
כלומר, המדרש אומר שמצד אחד אברהם פינק את ישמעאל, לא יסר אותו, ועל כן יצא ישמעאל לתרבות רעה, ומצד שני יצחק התייסר וחונך על ידי אביו, עד כדי הדרישה למסירות נפש, ועל כך נאמר "ואוהבו שיחרו מוסר", ועל כן זכה להגיע למדרגות גבוהות בעבודת ה'. וכן היה היחס גם בין יצחק לבנו יעקב.
זו הפתיחה לפרשת שמות, פרשה העוסקת בשעבוד הקשה במצרים. המדרש פותח ואומר שלייסורים יש תפקיד. הייסורים באים כדי לרומם את האדם בפרט ואת ישראל בכלל. והקדוש ברוך הוא אוהב את ישראל, כפי שנאמר "אהבתי אתכם אמר ה'" ומרפא אותם על ידי ייסורים. יש לקבל את הייסורים האלה באהבה.
ישראל משולים לכוכבים
"'ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה יעקב ובניו איש וביתו באו', שקולים הן ישראל כצבא השמים, נאמר כאן 'שמות', ונאמר בכוכבים 'שמות', שנאמר 'מונה מספר לכוכבים לכולם שמות יקרא', אף הקדוש ברוך הוא כשירדו ישראל למצרים מנה מספרם כמה היו, ולפי שהם משולים לכוכבים קרא שמות לכולם, הדא הוא דכתיב [זהו שכתוב] 'ואלה שמות בני ישראל וגו''".
הרב זצ"ל הוסיף על המדרש הזה. במקום אחד נזכרו הכוכבים כפי הנזכר במדרש זה - "מונה מספר לכוכבים לכולם שמות יקרא", ובמקום אחר נאמר - "המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא", בלשון יחיד. לומר לנו, שלכל כוכב יש שם בפני עצמו. כל כוכב הוא עולם שלם. ולמערכת הכוכבים כולה יש שם כללי, "צבא השמים". כך גם ישראל משולים לכוכבים. לכל אחד מישראל יש שם בפני עצמו, יש ייחודיות משלו, עולם מלא. לא כמו שנראים לנו הכוכבים קטנטנים אלא כפי שהם באמת, ענקיים, עצומים. יש מהם גדולים יותר מכל כדור הארץ. גם ישראל נראים בני אדם רגילים, פשוטים, אך בעצם כל אחד מהם הוא עולם שלם עליון. אם היינו מתקרבים אל התוכן הפנימי העליון המיוחד של כל אחד ואחד מישראל, היינו רואים איזו נשמה עליונה אלוקית, איזו גדולה, מאין היא נמשכת ומשתלשלת עד הגיעה אל האדם היחיד מישראל. אלו הם שורשים עליונים ענקיים אדירים, שההופעה כאן בעולם הזה היא קטנטונת, מצומצמת, אבל בעצם היא הסיום של כל ההשתלשלות הרוחנית העליונה הזו של הנשמה הבאה מגנזי מרומים. וכל נשמה היא כוכב, אור גדול. לכל אחד יש שם מיוחד, ולכל שם יש משמעות המייחדת אותו. כל שם עומד בפני עצמו. ומאידך יש מערכת שלמה של כל ישראל כולם, וכל ישראל כולם הם עם אחד מאוחד ומיוחד בעל שם המייחד אותו, "עם ישראל", כמו הכוכבים שלכולם גם יש מכנה משותף אחד, וכולם ארוגים זה בזה.
שמות שבטי ישראל ומהותם
המדרש הבא ממשיך ומפרט את המשמעות של השמות. כל שם מבטא עניין מיוחד.
ואלה שמות בני ישראל, על שם גאולת ישראל נזכרו כאן. ראובן, שנאמר 'ראה ראיתי את עני עמי'. שמעון, על שם 'וישמע אלהים את נאקתם'. לוי, על שם שנתחבר הקדוש ברוך הוא לצרתם מתוך הסנה...
כביכול שואל המדרש, מדוע חוזרת כאן התורה על כל השמות. ועונה, ששמות השבטים מבטאים גם את עניינה של גאולת ישראל.
יהודה, על שם שהודו לקדוש ברוך הוא. יששכר, שנתן להם הקדוש ברוך הוא שכר שעבודם ביזת מצרים וביזת הים, לקיים מה שנאמר 'ואחרי כן יצאו ברכוש גדול'. זבולן, על שם שהשכין הקב"ה שכינתו בקרבם", וכן הלאה.
כל שבט מבטא מעשה מיוחד ששייך לעניינה של הגאולה.
ישנו ספר הנקרא "מגיד מישרים", שנכתב על ידי בעל ה"בית יוסף", ובו כל הדברים ששמע מהמגיד שנתגלה לו. מפעם לפעם הוא היה מלמד אותו, מדריך אותו, מייסר אותו. בפרשה זו הוא מלמד על עניין שמות השבטים. כל שם מבטא הופעה מיוחדת של קשר של ישראל עם רבונו של עולם. ראובן הוא בבחינה של אהבה, אהבת ה'. "ראובן" מלשון ראיה. הראיה היא מחברת ומקשרת, בשמיעה האדם פסיבי ומקשיב לקול שבא מרחוק, לעומת הראיה שבא פותחים את העיניים ומביטים. "שמעון" מלשון שמיעה, שמבטאת יותר את היראה. ישראל מקושרים לאביהם שבשמים על ידי אהבה ויראה. כל בן שנולד ליעקב מבטא פן נוסף של חיבור בין ישראל לרבונו של עולם. "לוי", "הפעם ילוה אישי אלי" - שני הצדדים, אהבה ויראה, נלווים יחד. בעל התניא בספרו "תורה אור" גם עוסק בעניין זה והוא מבאר את עניינו של יהודה. יהודה הוא בחינה של ביטול גמור. יש התחברות של שני גופים יחד על ידי אהבה, יש התחברות על ידי יראה ויש התחברות כפולה על ידי שתי המידות, היראה והאהבה, אך יש מדרגה גבוהה יותר של התדבקות עד שהופכים לאחד, ביטול גמור של ישראל כלפי רבונו של עולם. זוהי בחינתו של יהודה שמודה ובטל כלפי רבונו של עולם. כך כל שבט מבטא ייחוד, כי אכן השמות מבטאים מהות.
שמות מבטאים מהות
הגמרא במסכת יומא (דף פג) מספרת על ר' מאיר, ר' יהודה ור' יוסי, שהיו מהלכים בדרך, וחיפשו מקום ללון. שאלו את בעל המלון מה שמו וענה להם "כידור". אמר ר' מאיר: שם זה מורה על כך שאדם זה הוא רשע, שכן נאמר "כי דור תהפוכות המה". ר' מאיר לא רצה לתת לו לשמור על כספו ועל כן טמן אותו בחצר, בקברו של אביו של בעל הבית. ר' יוסי ור' יהודה לא האמינו בזה ונתנו את כספם לבעל המלון. בבוקר בא אליהם בעל המלון וסיפר להם שחלם שאביו אומר לו שבקברו נמצא אוצר גדול. מיד אמר לו ר' מאיר שחלומות אלו אין בהם ממש. למחרת באו ר' יוסי ור' יהודה לבקש את כספם, והנה מכחיש בעל המלון שהפקידו בידו את ארנקיהם. שאל ר' יוסי את ר' מאיר: וכי יש לדייק בשמות? אם כן, מדוע לא אמרת לי קודם? אמר לו ר' מאיר: אמנם יש לחשוש לשמות. יש לנו לימוד גדול מדברי הגמרא הזו: השמות מורים על דברים מהותיים אלא שלפעמים ניתן לפרשם לכיוונים שונים. כפי שמצינו בדברי חז"ל שהיו דורשים לגנאי את כל השמות שנזכרו בקורח. אילו היה נוהג כהוגן, היה אפשר לדרוש אותם לשבח, כמו "לוי" שאצלנו נתפרש לשבח. הכל תלוי בהתנהגות האדם. באדם יש כוחות שונים - אם הוא יפתח את הכוחות השליליים שבו יתפרש שמו לגנאי, ואם יפתח את כוחותיו החיוביים יתפרש השם לשבח. מכל מקום ודאי שהשם מבטא מהות.
שכינה יורדת לגלות
"ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו". נאמר בזוהר: כשהיה ר' אלעזר בן ערך מגיע לפסוק הזה היה בוכה. כשהתחילו המצרים לשעבד את ישראל באו השבטים אל יעקב במערת המכפלה, ובכו ואמרו: ראה סבא, מה קורה לבנים שלנו, אילו ייסורים הם עוברים, אילו צרות, אילו כאבים,אילו נקמות עושים בהם. ויעקב הזדעזע וביקש רשות לבוא להיות יחד עם בניו במצרים. אמר הקדוש ברוך הוא: אף אני ארד עימך למצרים. ראו כל מלאכי מעלה וירדו עימו. השכינה וכל מחנותיה ירדו למצרים להיות עם ישראל בצרתם. זה מה שרמוז בכפילות שבפסוק, שהתווספו בו המילים "את יעקב איש וביתו באו", ולא נכתבו מיד שמות בני ישראל.
אולי הדברים מתקשרים עם הרעיון שאמרנו קודם. השכינה היא השורש העליון של נשמות ישראל. המהות הפנימית של כל האומה כולה קשורה בזה. על כן כשישראל נמצאים במצרים כנסת ישראל אף היא במצרים, שורש נשמתם נמצא עימהם. זו הבחינה של השכינה. לא רק החלק הנמוך האחרון של הנשמה המתגלה באדם בעולם הוא הנמצא במצרים, אלא גם כל החלקים היותר עליונים. כל מקום שישראל נמצאים - שכינה עימהם. עלינו לדעת שבעצם מה שאנו פוגשים בעולם הוא רק הכיסוי החיצוני המצומצם, בבואה, סמל של תכנים עליונים גבוהים בעלי משמעויות עצומות. הלוואי ונזכה לראות את הגדולה העליונה הזו, את כל התכנים העליונים שבכל דבר בעולם.
ישראל אינם לבד, וכך גם כאשר ירדו לבבל - שכינה עימהם. הזוהר בפרשתנו שואל: מה ראה יחזקאל לגלות את המראה הגדול השמימי של מעשה המרכבה? הרי אלו הם דברים סודיים פנימיים, שרק אנשים בעלי מדרגות גבוהות ביותר יכולים ללמוד אותם. מדוע מספר זאת יחזקאל לכל ישראל? משה רבנו לא גילה. ישעיהו גילה באופן מצומצם ביותר, והנה יחזקאל אומר במפורש כל כך הרבה דברים. כיצד יש להבין את זה? עונה הזוהר: כשישראל ירדו לבבל, לאחר שהיו בארץ ישראל במדרגה של עצמאיות עם מלכות וכו', היתה הירידה נוראה, כקשורים בשלשלאות של ברזל. עם ישראל היה בדיכאון עמוק, איבד כל ביטחון ואפשרות לצאת מהצרה הנוראה הזו. באה הנבואה של יחזקאל כדי לעודד את ישראל, שידעו שהשכינה שורה בתוכם. עומד יחזקאל על נהר כבר, בגלות, ואומר לכל ישראל: השכינה כאן איתנו. על אף שראוי להסתיר את הדברים, יש הכרח לגלות אותם כדי שישראל יאמינו, ישתכנעו ויתנחמו בכך שהשכינה אכן עימהם. "אנוכי ארד עמך מצרימה ואנוכי אעלך גם עלה". ישראל יגאלו והשכינה תיגאל עימהם.
עניינו של ספר שמות - התגלות שם ה'
ספר שמות כשמו כן הוא, ספר של הופעת שמות, של התגלות. תחילה "אלה שמות בני ישראל", ולאחר מכן שמו של רבונו של עולם, כאשר משה שואל את ה' - "ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם". כמובן יש להבין ששאלת משה היא עמוקה יותר, שכוונתו היתה לשאול מה תועיל אמירת שם ה' לבני ישראל, שכן שם הוא מהות. עם ישראל לא מבין את מצבו בגלות, מדוע ככה מתנהג הקדוש ברוך הוא עם בנו בכורו ישראל? כיצד יתכן שהקדוש ברוך הוא מייסר את בניו בייסורים כל כך נוראים? זה מה שישאלו ישראל, היכן מידת הרחמנות? אמר לו הקדוש ברוך הוא לומר להם "אהיה שלחני אליכם". זהו שם עתידי. כלומר, עכשיו אני לא נמצא אבל אני אהיה. יש מצבים בעולם שרבונו של עולם מסתיר את פניו. זוהי הופעה אלוקית מיוחדת, נסתרת, הופעה שעניינה הוא העתיד. כדי להגיע להופעה העתידית הנישאה העליונה הזו צריך לעבור את ההסתר הקשה. לייסורים יש מגמה, שתבוא גאולה שלמה לישראל.
חז"ל מפרשים את תשובת הקדוש ברוך הוא למשה, שהקדוש ברוך הוא הוא מעל שמות. זה לא כמו פסילים, שלכל אחד יש כביכול כוח מסוים המייחד אותו. הקדוש ברוך הוא כולל את כל הכוחות כולם ועל כן אין שם שיכול לתאר את גדלותו. לפעמים רבונו של עולם מופיע במידת הגבורה, לפעמים במידת החסד, לפעמים כדיין ולפעמים כ"אל קנא ונוקם". אין שם מסוים שמגדיר את ההנהגה האלוקית הכוללת את כל ההנהגות כולם. כפי שהעולם נוהג - הקדוש ברוך הוא נוהג איתו. חז"ל מתארים שכשבא משה לפני פרעה, גם פרעה שאל אותו מה שמו של הקדוש ברוך הוא.
"אמר רבי חייא בר אבא: אותו היום יום פרוזבוטיא של פרעה היה [ראש שנת מלכותו, שבו מתאספים מכל מדינות מלכותו לכבודו]. ובאו כל המלכים כולם לכבדו והביאו לו דוראות [מתנות] של עטרות, והיו מעטרין אותו, שהוא יום קוזמוקרטור [יום התחדשות ממלכתו], והביאו אלוהיהן עימהן. משעיטרו אותו, היו משה ואהרון עומדים על פתח פלטין [ארמון] של פרעה. נכנסו עבדיו ואמרו לו: שני זקנים עומדים על הפתח. אמר להם: יעלו. כיון שעלו, היה מסתכל בהם שמא יעטרו אותו בכתר ובשבחים, או שמא יתנו לו כתבים. והם לא שאלו אף בשלומו. אמר להם: מי אתם? אמרו לו: שלוחיו של הקדוש ברוך הוא אנו. מה אתם מבקשים? אמרו לו: 'כה אמר ה': שלח את עמי' וגו'. אותה שעה כעס ואמר: 'מי ה' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל?!' - לא היה יודע לשלוח לי עטרה, אלא בדברים אתם באים אלי?! 'לא ידעתי את ה', וגם את ישראל לא אשלח' וגו'. אמר להם: המתינו לי עד שאחפש בספר שלי. מיד נכנס לבית ארמון שלו והיה מביט בכל אומה ואומה ואלוהיה. התחיל קורא אלוהי מואב ואלוהי עמון ואלוהי צידון. אמר להם: חיפשתי שמו בבית גנזי ולא מצאתי אותו. אמר רבי לוי: משל למה הדבר דומה? לכהן שהיה לו עבד שוטה, יצא הכהן חוץ למדינה, הלך העבד לבקש את רבו בבית הקברות. התחיל צווח לבני אדם שעומדים שם, לא ראיתם בכאן רבי? אמרו לו: רבך לאו כהן הוא? אמר להם: הן. אמרו לו: שוטה, מי ראה כהן בבית הקברות? כך אמרו משה ואהרון לפרעה: שוטה, דרכן של מתים לתבען בין החיים, שמא החיים אצל המתים?! אלהינו חי הוא, אלו שאתה אומר מתים הם אבל אלוהינו הוא אלוהים חיים ומלך עולם. אמר להם: בחור הוא או זקן הוא, כמה שנותיו, כמה עירות כבש, כמה מדינות לכד, כמה שנים יש לו מיום שעלה למלכות? אמרו לו: אלוהינו כוחו וגבורתו מלא עולם, הוא היה עד שלא נברא העולם והוא יהיה בסוף כל העולם והוא יצרך ונתן בך רוח חיים. אמר להם: ומה מעשיו? אמרו לו: נוטה שמים ויוסד ארץ, קולו חוצב להבות אש מפרק הרים ומשבר סלעים, קשתו אש, חיציו שלהבת, רמחו לפיד, מגינו עננים, חרבו ברק, יוצר הרים וגבעות, מכסה הרים בעשבים, מוריד גשמים וטללים, מפריח דשאים ועונה חיות, צר את העובר במעי אימו ומוציאו לאויר העולם. 'מהעדה מלכים ומהקים מלכין'. אמר להם: מתחילה שקר אתם אומרים, כי אני הוא אדון העולם ואני בראתי עצמי ואת נילוס שנאמר 'לי יאורי ואני עשיתיני'. באותה שעה קיבץ כל חכמי מצרים. אמר להם: שמעתם שמו של אלוהיהם של אלו? אמרו לו: שמענו שבן חכמים הוא ובן מלכי קדם. אמר להם הקדוש ברוך הוא: לעצמכם קראתם חכמים ולי בן חכמים, שנאמר 'חכמי יועצי פרעה עצה נבערה איך תאמרו אל פרעה בן חכמים אני בן מלכי קדם'. ראה מה כתיב בהן 'אך אוילים שרי צוען חכמי יועצי פרעה', 'ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר'. השיבם, אלוה שלכם איני יודע מי הוא, שנאמר 'מי ה' אשר אשמע בקולו'? אמר לו הקדוש ברוך הוא: רשע, 'מי ה' אמרת - ב'מי' אתה לוקה, מ' ארבעים י' עשרה הם חמישים מכות שהביא הקדוש ברוך הוא על המצרים בים... דבר אחר, 'מי ה' סרס אותו 'מי ים' - הים הודיעך ה'. אתה אמרת מי ה', עתיד אתה לומר 'ה' הצדיק'. אתה אמרת 'לא ידעתי את ה', עתיד אתה לומר 'חטאתי לה' אלוקיכם'...".
פרעה לא מכיר את שמו של רבונו של עולם. אמנם במדרש אחר נאמר שפרעה היה באמת איש חכם, מומחה לעבודות זרות, מכיר את כולם. היה יודע כל כוח מהיכן הוא מגיע. אך את שם הוי"ה הוא לא יכל לדעת. פרעה לא יכול היה להשיג את שמו העליון של רבונו של עולם. יש מפרשים שהוא חשב שרבונו של עולם עזב את ישראל, שהרי הוא נותן לו לשלוט עליהם ולשעבדם, ואינו רוצה להופיע יותר. לכן הוא אמר "לא ידעתי את ה'". הוא לא ידע שהשם העליון של מידת הרחמים, שם הוי"ה, עומד להופיע על ישראל.
הקדוש ברוך הוא מתגלה בשמו. ההתגלות האלוקית מופיעה בספר בראשית בדרך הטבע, בבריאת העולם. מתוך הבריאה מבינים שכנראה יש בורא, על אף שלא רואים אותו. מוכרח להיות בורא לעולם. אין זו הופעה גלויה, אלא הבנה מדרך הטבע המסתיר את ההופעה האלוקית. בספר שמות, ביציאת מצרים, מתגלה רבונו של עולם באופן גלוי, כשולט על הטבע, עושה ניסים. רבונו של עולם מתגלה כיוצר הטבע ורודה בו. אנו רואים שברצותו הוא משנה את הטבע, הופך ים ליבשה ויבשה לים, מטה לנחש ונחש למטה, הופך יד למצורעת ולהיפך. רבונו של עולם מופיע בהתחלה במצרים, לאחר מכן בים ובהר סיני, ולבסוף באופן קבוע יותר במשכן. זה עניינו של ספר שמות. זוהי מדרגה חדשה, אור חדש.
"והסנה איננו אוכל"- הרצון בעבודת ה'
הרב חיים בן שושן | ט"ז טבת תשפ"ה
פרשת השבוע: קָדְקֹדים בני יוסף, עד מתי?
הרב יוסף כרמל | ט"ז טבת תשפ"ה
גדלותם של ישראל
שיחת מוצאי שבת פרשת שמות תשע"ח
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | י"ט טבת תשע"ח
נשים מעוררות השראה - לדמותם של המיילדות
הרב יצחק בן יוסף | ט"ו טבת תשפ"ה
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
ראש מוסדות ישיבת בית אל, לשעבר רב הישוב בית אל, מייסד ערוץ 7. מתלמידיו הקרובים של מרן הרצי"ה זצ"ל לקורות חייו המלאים לחץ כאן.
נתיבות עולם - נתיב העבודה – סיכום פרק ז -ח
שיעור מס' 94
י"ט סיון תשפ"ג
נתיב העבודה - המשך פרק י"ח (9)
שיעור מס' 73
י"ח אייר תשפ"ג
נתיבות עולם - נתיב העבודה – סיכום פרק ז (3)
שיעור מס' 92
י"ז סיון תשפ"ג
נתיבות עולם - נתיב העבודה – סיכום פרק יח (6)
שיעור מס' 117
כ"ב תמוז תשפ"ג
עבודת ה' לחופש
מתנות בחינם
איך מותר לנקות בגדים בשבת?
למה ללמוד גמרא?
איך עושים קידוש?
לאן המריבות בתוך עם ישראל מובילות אותנו?
איך מותר להכין קפה בשבת?
הלכות קבלת שבת מוקדמת
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
מה המשמעות הנחת תפילין?
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
בְּנִיסָן נִגְאֲלוּ וּבְנִיסָן עֲתִידִין לִיגָּאֵל
הרב שמואל אליהו | ניסן תשע"ד
כללי הלכות הגעלת כלים
פרק י
הרב אליעזר מלמד | תשפ
הלכות טבילת כלים
הרב אליעזר מלמד | כח אדר א תשס"ח
כללי הלכות הגעלת כלים
פרק י
הרב אליעזר מלמד | תשפ
המשכן והשכינה
שיחת מוצ"ש פרשת ויקהל תשפ"ה
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | כ"ב אדר תשפ"ה
בחירת דוד מבין האחים
שמואל א, פרק טז פסוק ו
הרב שמעון קליין | י"ט אדר תשפ"ה
המצוות - יש טעם או ציווי אלוקי?
נצח ישראל פרק י"א - הקדמה
הרב משה חביב | כ"א אדר תשפ"ה
