החסד שבלוט | הרה"ג אברהם יצחק הלוי כלאב | בית המדרש

פרשת שבוע ותנ"ך
וירא

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

אינס בת אסתר

8 דק' קריאה

"וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב פתח האהל כחם היום. וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם מפתח האהל וישתחו ארצה".
"אמר ר' לוי, שלשת האנשים שנראו לאברהם אבינו, אחד נדמה לו בדמות סרקי (פרש"י, מוכר פת), ואחד בדמות נווטי (מנהיג ספינה) ואחד בדמות ערבי". (מדרש רבה, מח, ט).
ובודאי אם נראו לו בדמות שלשת אלה אין הדבר מיקרי בלבד. נראה להסביר, הנה יושבי העולם מתחלקים לשלשה חלקים:
האחד, היושבים במקומות ישוב, שהם רוב אנשי תבל. ותכונתם היסודית שאחד זקוק לשני, ואחד עוזר לשני. אחד זורע, השני טוחן, השלישי אופה, רביעי מגדל צאן וכן הלאה, ישנם העובדים בתעשיה וישנם אחרים העובדים בשירותים. כל אחד משלים את צרכי חבירו, וכל אחד זקוק להשלמת חבירו.
השני, יורדי הים, הם אנשים מנותקים מהעולם. כאשר ספן נמצא בלב ימים הריהו אדם בודד שאינו מצפה לעזרת יושבי הארץ. כמובן שנדרשת תכונה נפשית מיוחדת ממפליגי אניות במים רבים, תכונה שונה מהנמצאת בדרך כלל בנצבים על קרקע מוצקה.
השלישי, הערבים, שהם נוודים הגרים במדבריות, רחוקים מישוב ומנהגם לנוד ממקום למקום. כמו שנאמר בירמיהו (ג, ב), ערבי במדבר ופרש"י, כערבי, יושב אוהלים שהוא תמיד מצוי במדברות. ועל שם כך קרוי ערבי שוכן בערבה, עכ"ל. במדה מסוימת דומים הערבים לספנים יורדי הים, שאין להם קביעות, אולם ביחד עם זאת הם גם שונים מהם בהיותם יושבי הארץ. גם להם תכונה מיוחדת המאפשרת להם להיות נעים ונדים, (אם כי תכונה זו שונה משל הספנים).

שלשת האנשים שהופיעו לפני אברהם אבינו מייצגים את שלשת הרבדים האנושיים האלה. מוכר הפת דומה לאדם הרגיל החי בעולם, אשר מצד אחד הוא מוכר פת ללקוחותיו (סימן שאינו בודד) ומאידך, מאחר ופרנסתו ממכירת פת הוא בודאי זקוק לחביריו לסיפוק צרכיו הנוספים, (דייק ר' לוי לומר מוכר פת כי הפת מחייה את האדם, והיא הסמל לצרכנות העולמית). הנווטי מייצג את יורדי הים, והערבי מייצג את שוכני המדברות הנודדים ממקום למקום. שלשת אלו באים לביתו של אברהם ומתארחים אצלו, להורות שאברהם לאחר המילה כביכול מאכיל את כל העולם ובזכותו הכל ניזונים ומתקיימים.

בפרשתנו מתוארת אישיותו הנאדרת של אברהם אבינו. ואשר חלק ממנה היא מדת הכנסת אורחים שהיה נוהג בה. חכמינו ז"ל האריכו בתיאור מנהגו של אברהם, שהיה אוהלו פתוח מארבעת צדדיו על מנת שעוברי אורח לא יטרחו להגיע לפתח אלא בכל צד שיעברו יהיה הפתח כנגדם. כל עייף ורעב מצא מרגוע לעצמו ואוכל למלא רעבונו בביתו של אברהם וכדו'. אולם, מכל מעשי החסד הנפלאים של אברהם אבינו לא פרטה התורה ובמפורש אלא מקרה אחד המתואר בפתח פרשתנו בפרטות יתירה. ובודאי אם כתבה התורה מאורע זה רמז יש בו לעתיד, לדורותיו של אברהם. וכך אמרו במדרש (שם):
יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם ר"א בשם ר' סימאי אמר, אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם, אתה אמרת יוקח נא מעט מים, חייך שאני פורע לבניך במדבר וביישוב ולעתיד לבוא, הדא הוא דכתיב (במדבר, כ יז), אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ הרי במדבר. בארץ כנען מנין? (דברים, ח ז) אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִקְעָה וּבָהָר. לעתיד לבוא מנין? תלמוד לומר (זכריה, יד ח) וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יֵצְאוּ מַיִם חַיִּים מִירוּשָׁלַיִם. אתה אמרת, וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם. חייך שאני פורע לבניך במדבר, וביישוב, ולעתיד לבוא. במדבר מנין? שנאמר (יחזקאל, טז ט), וָאֶרְחָצֵךְ בַּמַּיִם. ביישוב מנין שנאמר (ישעיהו, א טז), רַחֲצוּ הִזַּכּוּ ולעתיד לבוא מנין? שנאמר (ישעיה ד, ד), אִם רָחַץ ה' אֵת צֹאַת בְּנוֹת צִיּוֹן. אתה אמרת וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ. חייך שאני פורע לבניך וכו' במדבר (תהלים, קה לט), פָּרַשׂ עָנָן לְמָסָךְ. בארץ מנין? בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים. לעתיד לבוא מנין? שנאמר (ישעיה, ד ו), וְסֻכָּה תִּהְיֶה לְצֵל יוֹמָם מֵחֹרֶב. אתה אמרת וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם. חייך שאני פורע לבניך וכו'. וַיֹּאמֶר ה' הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם, הרי במדבר. בארץ מנין? אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה לעתיד לבוא מנין? יְהִי פִסַּת בַּר בָּאָרֶץ (תהלים, עב). וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם חייך שאני פורע לבניך וכו', במדבר וְרוּחַ נָסַע מֵאֵת ה' וַיָּגָז שַׂלְוִים מִן הַיָּם. בארץ מנין? וּמִקְנֶה רָב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן. ולעתיד לבוא מנין? שנאמר, וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִחְיֶה אִישׁ וגו'. כתיב, וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם חייך שאני פורע לבניך וכו'. במדבר, וה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ. בארץ מנין? אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל. ולעתיד לבוא מנין? שנאמר (מיכה, ב יג), עָלָה הַפֹּרֵץ לִפְנֵיהֶם וגו' וַה' בְּרֹאשָׁם.

כל פעולה שעשה אברהם אבינו לאורחיו החזיר הקדוש ברוך הוא לבניו במשך כל ימי העם. אנו מבחינים בשלש תקופות עיקריות בתולדותנו:
הראשונה תקופת המדבר. ארץ ציה ושממה, בלא עבודת האדמה ובכל זאת אינם חסרים דבר. צורכי האדם עלי אדמות סופקו להם מאת הקדוש ברוך הוא כבן הסמוך על שולחן אביו. מן שהיה מזונם העיקרי ירד מהשמים, מים נבעו מבארה של מרים, ואפילו בשר היה בהישג ידם במוצאם את השלוים ליד בתיהם. בגדיהם היו מתכבסים ומתגהצים על ידי ענני הכבוד. באותם ארבעים שנה ששהו ישראל במדבר, קנו את התורה, ובהיותם משוחררים מדאגה לצרכיהם האישיים יכלו להתמסר לגמרי ללמוד תורת ה'. לעומת זאת היתה שהייתם במדבר ארעית, מפני שאין מצב ניסי נמשך לעולם. ועוד, הרבה ממצות התורה חסרו להם שם, כל אותן מצות התלויות בארץ לא נהגו במדבר. ויתרה מזאת גם הקרבנות שנצטוינו לא הקריבו כולם במדבר. קרבן פסח עשו ישראל רק פעם אחת, ואפילו מצות מילה לא שמרו במדבר (חוץ משבט לוי).

התקופה השניה . כניסת ישראל לארץ והאחזות בה עד ימות המשיח. בארץ מתחייבים בכל התורה, מקריבים קרבנות בבית המקדש בירושלים, מלים את הבנים. אמנם התורה אינה נלמדת כפי שהיה במדבר, עושים מלחמות ומיישבים את הארץ, איש איש עושה לביתו ולפרנסתו. רק שבט לוי לא קיבל חלק בארץ והוא ממשיך את מסורת העם כולו מהמדבר.

התקופה השלישית . לעתיד לבוא - ימות המשיח. יושבים בארץ ומעבדים אותה, אולם בני נכר אכריכם וכורמיכם ישראל יושבים איש תחת גפנו ותאנתו ומקיימים את כל תרי"ג המצות. כל עיתותיהם פנויות לעסוק בתורה, והשגתם בה תהיה עצומה. ומלאה הארץ דעה את ה'. דברים המכוסים מבני אדם כמסכת נגעים ואהלות באותם ימים יהיו גלוים וידועים לכל. כאשר ישראל יגיעו לשיא גדלותם, שכולם ילכו בדרך התורה והקדוש ברוך הוא משליטם על כל בני העולם, הגויים יעזרו לישראל ללמוד תורה ביודעם שזוהי תקוותם ותועלתם. מצד אחד יתנהלו חיי מדינה יוצרת ובונה בכל השטחים, וממילא מתקיימות כל המצות גם אותן התלויות בארץ ישראל. ובכל זאת ישראל יפליגו בכל הדרגות הרוחניות בתורה ובידיעת ה'. ביודעם כי מלאכתם נעשית על ידי אחרים.

כל התקופות האלו משלימות אחת את השניה. לולי שהיו ישראל במדבר והתורה נשרשה בהם באותו זמן, מי יודע איך היו נראים הדורות הבאים. ואילו דורות הכיבוש וההתנחלות בארץ ישראל לא רק הורישו לנו את הארץ בנחלה, אלא חקקו את הארץ על לב האומה, ולכן גם לאחר אלפיים שנות גלות עדיין מפעמת ארץ זו בלבותינו.
כאשר הקדוש ברוך הוא משלם שכר לאוהביו הוא עושה זאת בשלמות. ולפיכך פרע הקדוש ברוך הוא לעם ישראל בכל שלשת התקופות בהם מתפרסים חיי העם, ויתרה מזאת הטובה מתגברת מתקופה לתקופה (כפי שמתבאר מהפסוקים שהמדרש מביא). כל זאת מדה כנגד מדה, מתוך שאברהם אבינו נהג בשלימות אף הקדוש ברוך הוא החזיר בשלימות, אלא ששלמותו של אברהם הינה אנושית ואילו השלמות בה הקדוש ברוך הוא משלם לאוהביו הינה אלהית.

ויש לשאול, מדוע תלו חז"ל את כל הזכיות האלה דוקא באותה קבלת אורחים ולא זקפו אותן לכל מעשיו של אברהם? ועוד, מדוע באמת לא סיפרה התורה רק מעשה חסד זה, ולא הזכירה אלא ברמז את אישיות החסד של אברהם אבינו?

הסבר פשוט אפשר לומר על פי הנאמר במסכת בבא מציעא (פו, ב), אותו היום שלישי למילתו היה כאשר חוליו התגבר ביותר. ולמען לא יטרח אברהם באורחים זימן הקדוש ברוך הוא יום חם במיוחד. אברהם לא התחשב בחום אף על פי שידע כי ביום בוער כתנור אין אנשים עוברים. למרות היותו חולה מהמילה והחום הכבד השורר בחוץ העלול להזיקו מאד, שלח את אליעזר עבדו הנאמן ותלמידו, הדולה ומשקה מתורת רבו לאחרים, לחפש עוברי אורח, שמא בכל זאת נזדמן מאן דהו לשוק העיר. כאשר העבד חזר ובפיו הבשורה כי אין איש נראה מתהלך בחוץ, אומר אברהם עליו, אין אמונה בעבדים (גם אליעזר נאמן ביתו איבד נאמנותו בעיניו בשעה זו). ויצא בעצמו לחפש אורחים. אברהם אבינו לא עשה לצאת ידי חובה, הוא הרגיש שבלא אורחים נפשו כלתה ולא נחה דעתו עד שבעצמו יצא לחפש עוברים ושבים. החסד של אברהם טבוע בעמקי נשמתו והוא מהווה חלק ממהותו. נמצא שבסיפור זה התורה מדגישה את מלוא יופי מידתו של אברהם בהכנסת אורחים, שאינה סתם מצות אנשים טובה לגביו אלא התעלות עליונה במסירות נפש ממש לעזור לזולתו, וכשם שמידה זו היתה חלק ממהותו ולכך עברה במשך הדורות הבאים לצאצאיו, גם כאשר שילם הקדוש ברוך הוא להם שכר אביהם זכו הבנים לשלמות הטובה תחת שלמות המצוה.

המהר"ל בחידושיו לאגדות (שם) מוסיף לבאר, כי היחוד במעשה הזה היה הכנסת אורחים מלאכיים, יצורים שמימיים רוחניים. לפי שאין אדם ארצי יכול לזכות לארח מלאכים בביתו אלא אם כן התעלה במעלות החסד וזיכך את עצמו באופן עילאי, העזרה שכביכול הושיט אברהם למלאכים מורה שדרגתו הרוחנית קרובה לברואי מעלה. ובאמת הוא זכה לכך רק מתוך מסירות נפש עצומה כנאמר לעיל. במעשה זה מוצתה גדלות אברהם במדת החסד, ולפיכך אין לתורה צורך להאריך בפרטים נוספים במעשיו, כי בודאי היה כולו חסד בצורה נפלאה מאד.
אלא שיש לשאול, הרי לא רק אברהם מכניס אורחים מלאכים, גם לוט בן אחיו היושב בסדום מוסר נפשו למען יסורו המלאכים לביתו, אף על פי שבמקומו הכנסת אורחים היא ממש סכנת נפשות. יתרה מזאת הוא מוכן להפקיר את בנותיו למען מנוע רעה מאורחיו, כנאמר (יט, ח), רק אל תעשו להם דבר כי על כן באו בצל קורתי. יש לומר, בודאי שלוט אשר גדל זמן רב בביתו של אברהם אבינו וראה את התנהגותו אימץ לעצמו חלק ממנהגיו של אברהם דודו. אלא שהיה פגם חמור במידת החסד של לוט, שכן הוא בחר לגור בשכנות לסדום שהיו שטופים בזימה (רש"י, יג, י). וכידוע ענין הזנות בתורה מכונה חסד (ויקרא, כ, יז) ואיש אשר יקח את אחותו בת אביו או בת אמו וראה את ערותה והיא תראה את ערותו חסד הוא ונכרתו וגו', כי ביסוד הזנות יש תכונה של חסד אלא שהיא השתבשה באופן חמור.
והתוצאה היא שבמקום שהחסד מרומם את האדם ומנתקו מענינו הגשמי הוא יורד ושוקע בשיא החומריות, ולא נחה דעתם של אנשי סדום עד שהדירו עוברי אורח מארצם. וכך אירע ללוט שישב במערה עם שתי בנותיו ולא נמנע מלשתות יין בלילה השני למרות שידע שבנותיו השקוהו בלילה הראשון על מנת לשכב עמו. אמר ר' לוי, כל מי שלהוט אחר בולמוס של עריות לסוף מאכילים אותו מבשרו (רש"י, יט, לד).

לפי זה אפשר להבין מדוע רות המואביה, אמה של מלכות בית דוד יצאה ממשפחת מואב שאמו לא בושה לפרסם שנתעברה מאביה, ולא יצא מבני עמון שאִמָּן הסתירה את מוצאם, ואף התורה התחשבה בכך שעל בני עמון נאמר, לא תתגר בם (דברים, ב) כלל, ואילו בבני מואב נאמר, לא תתגר בם מלחמה. לא אסרה תורה אלא מלחמה, אבל לשוללן ולצערן מותר.
ואמרו במסכת בבא קמא (לח, ב), שילם הקדוש ברוך הוא שכר לבני עמון בגלל אמן שלא פרסמה את שם אבי בנה. אכן, הבכירה עם כל הקלקול הגדול במעשיה היתה יותר בעלת חסד מהצעירה, והראיה שהיא היתה היוזמת להעמדת הזרע מאביה וכמבואר ברש"י (שם, לא), לטובה נתכוונה. נמצא שמדת החסד של לוט עברה אליה, אלא שהיתה סמויה ומקולקלת עד שבמשך הדורות נזדככה ויצאה ממנה רות אמה של מלכות.

לעומת לוט היה אברהם אבינו איש החסד המושלם מנותק מחומריות לגמרי שאף באשתו שרה, שהיתה אחת מיפיפיות העולם (מגילה, טו, א), לא התבונן לתאוה והתנהג עמה כפי שהיה מתנהג לוּ היתה המכוערת ביותר (וזו כוונת המדרש הובא ברש"י יב, יא). עד עכשיו לא הכיר בה מתוך צניעות שבשניהם, ועכשיו הכיר בה על ידי מעשה. כלומר, לא שלא הבחין שהיא יפה מאד, אלא לא התייחס לכך, רק כאשר היה צורך לדאוג ליופיה מפני המצרים נתן לבו עליה. נמצא שאצל אברהם מידת החסד היתה גדולה וחזקה ומיושרת ביותר לכן עברה בגלוי וישר לבניו אחריו. מה שאין כן לוט שגם בו היתה במדה מסויימת מידה זאת, וגם ממנו עברה לבנותיו אחריו. אולם, היתה צריכה לעבור גלגולים שונים כדי לצאת מההסתר לגלוי ולמרחב עד שהגיעה לדרגתה הטובה.
ולכן התורה מתארת את אורחי אברהם כאנשים. ואילו אצל לוט נאמר, המלאכים, אף על פי שגם ללוט הם נראו כאנשים כמבואר בפסוקים. אלא אברהם מתוך שהיה רגיל במלאכים (עיין רש"י, יט, א), דרגתו מתקרבת אליהם, לגביו הם נחשבים כאנשים, ודומה כאילו איש מארח איש חבירו. מה שאין כן אצל לוט, שלגביו הם באמת מלאכים, ומובן שאין קשר בינו לבינם.
על ידי הארחתם בביתו, אין לוט מתקרב למדרגתם, אין זו אלא הכנסת אורחים חיצונית ולא אישית פנימית מהותית. אכן, כאמור היתה כאן גדלות מצד לוט, ובזכותה ניצל ממהפכת סדום, ובעבורה זכה עוד שיצא ממנו בעקיפין מלך ישראל העתיד להביא את העולם לשלמותו.

_________________________________

ניתן לרכוש כל ארבעת הספרים שיצאו לאור בזמן האחרון, בחנויות הספרים. או בטלפונים: 9972675 02. 050-7126758.

או באימייל [email protected]

וירא