ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

כוח הדיבור

חשיבות הפכים הקטנים * כוח הלשון * הייחודיות של כוח הדיבור * הכוח החיובי של הלשון.
מוקדש לעלוי נשמת
יעקב בן בכורה
לחץ להקדשת שיעור זה
כוח הדיבור 1
חשיבות הפכים הקטנים
קראנו השבת את פרשת מצורע, ונעסוק תחילה בדברי הרב זצ"ל בדרשה שאמר על פרשה זו. נאמר: "כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם" (ויקרא יד, לד), והתורה מתארת שלפני שהכהן בא לראות את הבית הוא מצווה שיפנו את הבית כדי שאם הוא ימצא שהבית טמא, לפחות הכלים שבבית לא יטמאו. שואלים חז"ל (נגעים יב, ה, הובא ברש"י כאן), על איזה כלים מדובר? הרי כלי מתכת או כלי עץ ניתן להטביל ולטהר, אלא מדובר כאן על כלי חרס שאין להם תקנה, ומכאן לומדים חז"ל שהתורה חסה על כלי החרס. בנוסף, הנגעים קורים לרשעים. אם כך חסה התורה על ממונו הבזוי של הרשע קל וחומר על ממונו החביב, ואם כך על כליו של רשע קל וחומר על כליו של צדיק. כאן אנחנו לומדים שהתורה חסה על ממונם של ישראל, אפילו של הרשעים ואפילו על הכלי בעל הערך הנמוך ביותר. מביא הרב זצ"ל שכך מצינו גם אצל יעקב אבינו. כתוב: "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ" (בראשית לב, כה) וחז"ל מבארים שיעקב חזר בעצמו לעבר השני של הנחל בשביל פכים קטנים (חולין צא, א) כלי חרס קטנים ופחותים ובשבילם הוא חזר. גם כאן, התורה מלמדת אותנו שיעקב הקפיד לא להשאיר שום דבר, לא לזלזל בשום פרט וגם בזה שערכו קטן ופחוּת.
מצד שני, המדרש (בראשית רבה עז, א) מקשר בין הפסוק: "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ " לבין פסוק אחר: "וְנִשְׂגַּב ה' לְבַדּוֹ " (ישעיהו ב, יא), כביכול יעקב מתואר באותה הגדרה שמגדירים את הקב"ה. ריבונו של עולם נשגב לבדו, אין עוד מלבדו, הקב"ה עליון לבד ולא רק שאין כמוהו אלא גם אין שום דבר חוץ ממנו, ויש ביעקב כעין הבחינה של ריבונו של עולם וגם עליו נאמר אותו הביטוי: "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ". זאת אומרת שביעקב יש ייחודיות מיוחדת במינה שמייחדת אותו כך שהוא לבדו לעומת כל העולם כולו, הוא עיקרו של העולם ואין בעולם עוד ברייה בעלת ערך כמוהו, הוא מקיים את העולם ועליו העולם עומד, "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ". שני מדרשים על אותה המילה שמלמדים אותנו על גדלותו של יעקב מצד אחד ומצד שני על כך שיעקב הענק והרוחני מקפיד ומדקדק גם על פכים קטנים, גם על הכלים הקטנטנים שערכם קטן ביותר.
ממשיך הרב ואומר שאנו מוצאים את אותה המעלה גם אצל רבן יוחנן בן זכאי. הגמרא מספרת (ברכות כח, ב) שביום פטירתו של רבן יוחנן בן זכאי באו אליו תלמידיו וראו אותו בוכה, הוא אמר שהוא לא יודע באיזה דרך מוליכים אותו, תלמידיו אמרו לו שברור באיזה דרך מוליכים את רבן יוחנן בן זכאי אך הוא עצמו לא היה בטוח בזה. אחר כך, אחרי שהוא נתן להם הדרכה הוא אומר: "פנו מקום לחזקיהו המלך" ואומר עוד: "הוציאו הכלים מן הבית", עוד מעט הוא נפטר מן העולם והמת מטמא את הבית ואת הכלים. הוא אומר שני דברים: לפנות מקום לחזקיהו, חזקיהו רוצה להיות במעמד המיוחד של המעבר של רבי יוחנן בן זכאי מהעולם הזה לעולם הבא, זה מעמד רוחני גדול מאוד - ועם זאת הוא אומר לפנות את הכלים, חבל שכלי החרס יטמאו ולא יהיה ניתן להכשיר אותם. הוי אומר, גם רבי יוחנן בן זכאי מבטא את הגדלות הרוחנית ויחד עם זה טיפול גם בפרטים הקטנים.
בהמשך אומר הרב שהעולם כולו מורכב וכל ההבדלים שיש בין המדרגות הם מפני שהמדרגות קשורות זו בזו. אנחנו אומרים: "המבדיל בין קודש לחול, בין ישראל לעמים, בין יום השביעי לששת ימי המעשה", כל ההבדלות האלו הן הבדלות בין דברים שיש להם קשר זה עם זה, החול והקודש קשורים, האור והחושך בתחילת הבריאה היו דבר אחד "וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ" (בראשית א, ד) - כלומר שעד אז האור והחושך היו מציאות אחת. הבריאה היא הבדלה, הפרדה והתפרטות של מציאות אחת עליונה. כל ששת ימי בראשית הם עניין של הבדלה: "וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ", "וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ", אחר כך גם בין הים ליבשה - בהתחלה המציאות היא אחת, מושלמת, ובה הגדול והקטן מחוברים. בגלל ירידתו של העולם הדברים התפרדו ויש מדרגות מדרגות, יש דברים יותר קדושים ודברים פחות קדושים, דברים חשובים יותר ודברים חשובים פחות - אך בשורש המציאות הכל אחד ואין קטן וגדול. אנשים גדולים יודעים להבין את ערכם של הדברים הקטנים ביותר, כל דבר בעולם הוא בריאתו של הקב"ה וזילזול אפילו בכלי קטן ביותר הוא קטנות, במבט גדול כל דבר שייך להופעה האלוקית.
כמובן, הדברים אמורים גם בדברים הרוחניים. אדם צריך לדעת את הערך של כל דבר טוב שעושים, כמו שחז"ל אמרו (מנחות קי, א), אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון את ליבו לאביו שבשמים. הם אמרו את המשפט הזה על קרבנות. אם אדם מביא קרבן מנחה ומכוון את ליבו לאביו שבשמים זה לא פחות מאחר המביא פר גדול שעולה הרבה יותר כי הוא נותן את המנחה בכל ליבו. יתר על כן - אם העני בקושי יכול להביא את המנחה ואילו השני מביא את הפר בקלות - מתנתו של העני גדולה יותר ממתנתו של העשיר כי 'רחמנא ליבא בעי' (ר' סנהדרין קו, ב). האיכות של העבודה היא הקובעת ולא הכמות, לא להביא הרבה פרים אלא פר אחד, איל אחד, קרבן התמיד הוא כבש אחד בבוקר וכבש אחד בבין הערבים. לא צריך הרבה אלא צריך שיהיה עם כוונה. כלל ישראל יכול להביא אלפי פרים אבל הוא מביא אחד, להראות את האחדות של ישראל והכוונה היא הקובעת. אם כן, גם בפרטים המעשיים וענייני הממון צריך בהחלט לא לזלזל בדברים הקטנים. אין הכוונה להיות קמצן וקטנוני אלא לדעת לא לזלזל בכל דבר ולהכיר בערך שלו, גם ביחס לנבראים ולעבודה האלוקית. לכל תפילה, לכל מצווה, לכל חלק של עשייה כלשהי יש ערך עצום אם היא נעשית בכוונה ודבקות. יש למעשה כזה ערך עצום לא פחות ממעשים רבים. כמובן שאם המעשים הרבים נעשים גם הם בדבקות גדולה - הערך שלהם גדול בהתאם.

כוח הלשון
הפרשיות הללו מדברות על נגעים, וחז"ל אמרו שהנגעים באים על לשון הרע: "מאי דכתיב: 'זאת תורת המצורע' - זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע" (ערכין טו, ב). אני רוצה ללמוד כמה דברים מדברי המהר"ל בנתיב הלשון (פ"א), דברים עמוקים מאוד:
חכמים פירשו בפרק יש בערכין (ערכין טו, ב) "א"ר חמא ברבי חנינא: מאי דכתיב: 'מות וחיים ביד לשון' וכי יש יד ללשון? לומר לך מה יד ממיתה אף לשון ממיתה. אי מה יד אינה ממיתה אלא בסמוך לה אף לשון אינה ממיתה אלא בסמוך לה? תלמוד לומר: 'חץ שחוט לשונם'. אי מה חץ עד ארבעים וחמשים אמה אף לשון עד ארבעים וחמשים אמה? תלמוד לומר: 'שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ'. וכי מאחר דכתיב: 'שתו בשמים פיהם' 'חץ שחוט לשונם' למה לי? הא קמשמע לן דקטיל כחץ. וכי מאחר דכתיב: 'חץ שחוט לשונם' 'מות וחיים ביד לשון' למה לי? לכדרבא, דאמר רבא דבעי חיים בלישניה דבעי מיתה בלישניה.
הלשון יכולה גם להחיות אך גם להמית. לחץ יש כוח רק לפגוע ולעומת זאת ללשון יש כוח גם לקלקל וגם לתקן. מסביר המהר"ל שההשוואה בין לשון לחץ היא על מנת לבטא את המהירות שיש להשפעה של הדיבור כמו חץ, הלשון היא פעולה רוחנית ופעולה רוחנית היא מהירה והיא למעלה מהזמן.
ואמר שם במערבא אמרי: לשון תליתאי דקטיל שלשה: לאומרו, למקבלו ולאומרים עליו. יש לך לדעת כי מה שאמר שהלשון ממית לא בא לומר לך כי מלשון הרע בא ריב וקטטה בין הבריות ומתוך כך אפשר שיבואו לידי שפיכות דמים שזה אין צריך לומר דבר שנראה בכך יום.
הלשון הורגת שלושה אנשים: האומר, המקבל וזה שאומרים עליו. המהר"ל אומר שזה שהלשון ממיתה על ידי שמדברים דברים רעים והם מתפשטים, גורמים למריבות ובסופו של דבר המריבות יכולות להגיע לידי שפיכות דמים - זה לא מה שהגמרא התכוונה לומר, זה פשוט.
אבל בא לומר כי מסוגל בזה הלשון שמביאה המיתה לשלשה, כי לשון הרע לפי גודל כח הלשון כמו שהתבאר כל אשר יש לו עסק עם הלשון לא יצא נקי ממנו כי הוא רע לגמרי וכל הנוגע בו ניזק לגודל הרעות בלשון שהוא כח נבדל בלתי גשמי.
אם כן, כוונת הגמרא היא לא המריבות שנגררות, אז מה כן? אומר המהר"ל: "כל אשר יש לו עסק עם הלשון לא יצא נקי ממנו, כי הוא רע לגמרי וכל הנוגע בו ניזק לגודל הרעות בלשון שהוא כח נבדל בלתי גשמי'", זה לא גרמא בנזיקין אלא משהו רע מצד עצמו, אבל מדוע זה חמור כל כך? המהר"ל עדיין לא מסביר.
ודע כי אין שייך לשון הרע אלא בשלשה כמו שיתבאר בסמוך דאם אומר לשון הרע על האדם בפניו ומביישו לא נקרא זה לשון הרע רק אם אומר לאדם אחד על אחר ומפני כי לשון הרע מזיק כל אשר שייך אליו ושלשה שהם שייכים אליו והם האומר ואשר נאמר אליו והאומרים עליו ולכך מזיק הלשון כל שלשתם שהרי על ידי שלשתם נעשה לשון הרע ולפיכך שלשתן הורגתן ולפי דעתי מה שנקרא לשון תליתאי הוא דבר נעלם והוא נרמז מה שלשון הרע שקול כנגד שלשה בכל מקום דהיינו גילוי עריות ושפיכות דמים ועבודה זרה ולפיכך הלשון הוא משולש והורג שלושה והבן זה.
בהמשך דבריו המהר"ל אומר רעיון שיוכל לעזור לנו להבין מדוע כל כך גדול כוחה של הלשון:
וג' דברים אמרו על הלשון: כי מגיע מן הארץ עד השמים, ומהיר לפעול כמו חץ, וכולל החיים והמוות והבן זה כי הוא משולש.
המהר"ל חוזר על כך שללשון יש שלושה צדדים. הוא רוצה לבאר לנו את כוחו הגדול של הדיבור. כוח הדיבור בנוי משלושה: האדם והלשון הגשמיים, כוח השכלי של האדם והחיבור בין השניים שהוא כוח הדיבור. "וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (בראשית ב, ז) מתרגם אונקלוס: 'לרוח ממללא', הקב"ה נתן באדם את הכוח לחבר בין הרוחניות והשכל לבין הגוף שיכול להוציא את הדברים מן הכוח אל הפועל. אדם מדבר והדיבור מבטא משהו פנימי, האדם מגלה דבר נעלם. מציאות כזאת יכולה להיות רק על ידי חיבור של גוף ונשמה, נפש שמחברת את הכח הרוחני עם המציאות של הגוף וכך יש כאן שלושה חלקים.
כוח הדיבור הוא כוח שעניינו להוציא מן הכוח אל הפועל וכל עניינה של בריאת העולם היא יציאה מן הכוח אל הפועל, העולם נברא בעשרה מאמרות (אבות ה, א) והקב"ה כביכול הוציא מציאות רוחנית, גנוזה, מופשטת ועליונה שהלכה והשתלשלה והתגלתה - וזה עניינה של הבריאה. זאת אומרת שכוח הדיבור שניתן לאדם הוא כוח עצום, לכן לשון הרע שקולה כנגד שלושה דברים: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. עבודה זרה זה עניין רוחני - אדם טועה בהשקפתו ומאמין בדבר מוטעה, גילוי עריות זו תאווה גופנית וגשמית ושפיכות דמים זו מציאות אמצעית - פגיעה בנפש, הנפש היא כוח החיים המחבר את הרוח עם הגוף. אחת משלושת העברות היא פגיעה ברוח, השנייה היא פגיעה בנפש והשלישית היא פגיעה בגוף - וכוח הדיבור הוא הכוח שמחבר את השלושה. הדיבור מתפשט לכל המציאות וגם מגיע עד השמים, הדיבור הוא פועל גם למרחקים ובעוצמה ופועל לכל הצדדים, גם ממית וגם מחייה. יש כאן שלושה צדדים שבהן מופיעה העוצמה של כוח הדיבור. המהר"ל בהמשך חוזר על הרעיון הזה שוב ומביא את המדרש הידוע (שוחר טוב לט) על המעשה במלך פרס שחלה ואמרו לו הרופאים שאין לו רפואה אלא בחלב של לביאה, אחד אמר שהוא יכול להביא את החלב והמדרש מספר באיזה אופן הוא הצליח לחלוב את הלביאה. המדרש ממשיך ומתאר איך בדרך חזרה אל המלך התווכחו איברי הגוף איזה איבר חשוב יותר, הרגליים, הידיים וכן הלאה, הלשון אמרה שהיא יותר חשובה מכולם אך כל האיברים זילזלו בה ואמרו שהיא רק שוכנת חבוייה בתוך הפה ואין לה כוח בכלל. השליח הגיע למלך ואמר לו שהוא הביא חלב של כלבה ובגלל החוצפה הזאת המלך הורה להוציא את השליח להורג. בדרך כל האיברים התחילו לומר ללשון: למה אמרת דבר כזה? והלשון השיבה שהיא הראתה להם מי השולט ומי בעל הכוח. לאחר שכל האיברים הודו בכך, השליח אמר לעבדי המלך שהוליכוהו למיתה שיש לו משהו חשוב לומר למלך ואולי הוא ינצל בזכות דבריו. הוא הסביר למלך שגם ללביאה קוראים כלבתא והחלב שהביא הוא באמת חלב של לביאה - המלך קבל את הדברים והחייה אותו "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן" (משלי יח, כא).
המהר"ל מסביר חלק מטענות האברים על הלשון שאמרו עליה שהיא נמצאת במקום חשוך ומוסתר. המהר"ל מבין שיש עומק במילים האלו ואומר:
ומפני כך הלשון יותר במקום נסתר כי על ידי הלשון יוצא הדיבור מן ההסתר אל הגילוי וחשבו אליו דבר זה לשפלות שאמרו האיברים אליו שהוא יושב במקום חושך והוא מורה על מעלת הלשון שמוציא הכל מן הנסתר אל הגלוי.
כוח הלשון הוא כוח הגילוי והיצירה, מן הנסתר אל הגלוי.

הייחודיות של כוח הדיבור
מדרש נוסף שמביא המהר"ל (ויקרא רבה טז, ב) הוא הרוכל שמחזר בעיירות ושואל: מי רוצה סם חיים. שמעה את דבריו בתו של רבי ינאי ואמרה לאביה שנמצא בחוץ רוכל המוכר סם חיים, קרא לו רבי ינאי ושאלו איזה סם חיים יש לו. הרוכל פתח את ספר התהלים עד שהגיע לפסוקים: "מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה" (תהלים לד, יג-יד), רבי ינאי שמע את דבריו והתלהב מאוד, האכיל את הרוכל והשקה אותו ונתן לו מתנה גדולה. שאלה אותו בתו, מה הרוכל חידש, האם לא הכרת את הפסוק הזה עוד לפני כן?! ורבי ינאי השיב לה שאמנם הוא הכיר את הפסוק, 'אלא שבא זה וביררו'. ויש לשאול: מה הרוכל הזה בירר, מה הוא הוסיף? אומר המהר"ל שההוספה של הרוכל היא בכך שהוא קרא לכתוב בפסוק סם. סם הוא דבר ששמים על הגוף והוא מרפא, החיבור של הסם עם הגוף מרפא. גם התורה מוסיפה חיים כמו שמוזכר בפסוקים אך עדיין יש בלשון דבר שמיוחד אפילו יותר מאשר בתורה. אמנם גם התורה נקראת סם: "וְשַׂמְתֶּם" (דברים יא, יח) זכה נעשית לו סם חיים, לא זכה נעשית לו סם המוות (קידושין ל, ב), אך עדיין יש שתי מדרגות: התורה היא רוחנית, האדם צריך לעסוק בתורה ולהיתלות בה וכך התורה מביאה חיים. הלשון לעומת זאת היא חלק מהאדם, כוח הדיבור הוא כמו סם ששמים על הבשר, הוא צמוד לגוף ומרפא. זו הלשון, הלשון היא כוח כמו סם חיים אם משתמשים בו כראוי הוא חלק מעצמיות האדם. בכך המהר"ל רוצה לומר שכמובן על ידי התורה והמצוות זוכים לחיים, על ידי שהאדם משתמש בכוח הדיבור והמחשבה שלו כדי לעסוק בתורה, אך מעבר לכך לאדם יש כח דיבור ששייך לו לעצמיותו. זהו עומק העניין של כוח הדיבור באדם, הקב"ה ברא באדם משהו שהוא מעין כוח של מעלה, את היכולת להוציא כוחות מהכוח אל הפועל, "וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ" (ישעיהו נא, טז). הקב"ה נתן לנו אפשרות לקיים את העולם על ידי כוח הדיבור.
המהר"ל (בפרק ב) מביא את הפסוק: "הַחָכְמָה תָּעֹז לֶחָכָם מֵעֲשָׂרָה שַׁלִּיטִים אֲשֶׁר הָיוּ בָּעִיר" (קהלת ז, יט) ואת הגמרא בנדרים (לב, ב) עליה:
"החכמה תעוז לחכם" זו תשובה ומעשים טובים, "מעשרה שליטים" שתי עינים ושתי אזנים ושתי ידים ושתי רגלים וראש הגוייה ופה.
עשרה איברים, והאיבר האחרון שמוזכר הוא הפה. מדרגות מדרגות, יש עשרה ניסיונות שישראל התנסו וגם בהם יש מדרגות, כך גם עשרה ניסיונות שהתנסה אברהם. המדרגה האחרונה היא המדרגה שמוציאה מן הכוח אל הפועל. מדרגת הפה היא הגבוהה מכולם כי הפה הוא זה שמוציא את כל הכוחות של האדם אל הפועל. יתר על כן, הקב"ה שם מסביב ללשון שתי חומות: חומה של שיניים וחומה נוספת של לחיים כדי שהלשון תהיה שמורה מאוד. והמדרש אומר על כך שאם למרות כל השמירות האלו הלשון לפעמים אומרת דברים שהיא לא צריכה לומר, עלינו לתאר מה היה קורה אם היא הייתה בחוץ בלי ההגנות, איזה נזקים היא הייתה עושה. כוח הדיבור הוא עניינו של האדם. היום כוח הדיבור התעצם והתפרסם בגלל התקשורת שמתפשטת ורואים איך כוח הדיבור עובד. אך כוח הדיבור הוא לאו דווקא על ידי דיבור בפועל, עניינו הוא הגילוי והוא יכול להופיע גם על ידי ראייה, על ידי צילום תמונה שמתפשטת בכל העולם. ואנו מכירים מציאויות שעל ידי התקשורת אפשר לפגוע, אפילו בלי מעשים אלא עצם הפרסום כבר פוגע. לכוח הזה יש המעלות שלו ויש החסרונות שלו, וצריך מאוד לשמור עליו.

הכוח החיובי של הלשון
ומידה טובה מרובה ממידת פורענות. אם חז"ל מתארים לנו כמה נזק יכול להיות מלשון הרע על אחת כמה וכמה יש מעלות טובות ללשון הטוב, כמה מעלות טובות יש לדיבור טוב ולדברי תורה ותפילה. נביא על כך את דברי הרב באורות הקודש (ג, עמ' רעו):
הארת רוח הקודש מבררת להאדם את הגודל שבכח הדיבור, את המפעל הגדול של מהות הדיבור, היא מצגת בבהירות לעיני רוחו, איך נשאב כל דיבור מראשית יצירתו עד התגלמותו לכלל דיבור.
רוח הקודש מלמדת על השלבים הפנימיים שמתהווים ומתרחשים לפני ולפנים עד שהאדם מוציא את הרעיון והדיבור מן הכוח אל הפועל, זה בא ממקורות מאוד עליונים.
ואחר כן איך הוא הולך ופועל בהמסרו לחלל המרחב הגדול בהתאחדו עם היצירה הגדולה, קביעות הרעיון בהרחבה והכרה פנימית באיכות הגדולה של הדיבור.
אם אדם קבוע ברעיונו לדעת ולזכור כמה הדיבור חשוב וכמה כוח יש לו:
יעשה את האדם אחראי גדול על כל מוצא שפתיו, ערכי הדיבורים, מלאי ענין של קדושה, יתרוממו למעלתם האמיתית, וחרדה צודקת מלאה מוסר תתקוף אותו מבלי להפקיר דיבוריו, שלא לשוח שיחת חולין.
במקום אחר בחלק ג (עמוד מז) הרב מדבר על התפילה והרצון הפונה אל ריבונו של עולם על ידי תפילה בפועל:
מה שנודע רק ליחידי סגולה יוודע לכל, וטוהר הרצון וחסנו, בנטותו בעזו לסוד אלוה, זה יהיה ראש מגדלי התרבות העתידה, שתתנוסס בתפארה מידי עם עולם, בשביל העולם כולו.
"ראש מגדלי התרבות העתידה". הולכת ומתפתחת תרבות כללית והעולם כל הזמן מתקדם ומשתפר, עוד יצירות, עוד גילויים ועוד חידושים, והחידוש הכי גדול יהיה לגלות את כוחה של התפילה. זה יהיה ראש מגדלי התרבות, להיווכח בפועל איזה כוח יצירתי יש לתפילה, לפניה של האדם אל ריבונו של עולם, כל העמים יגלו את כח התפילה של ישראל. הרב מדבר על כך הרבה פעמים והזכרנו רק מעט מהדברים. שנזכה במהרה לגאולה שלמה, במהרה בימינו. ***




^ 1.. השיחה ניתנה בשבת תזריע-מצורע, תשע"ב.
עוד בנושא תזריע

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il