בפרשת אמור נדון אחד מיסודות היהדות, שעניינו מצוות קידוש השם. בעניין זה כותב הרמב"ם בהלכות יסודי התורה (ה, א): "כל בית ישראל מצווין על קידוש השם הגדול הזה, שנאמר: 'ונקדשתי בתוך בני ישראל'".
הדוגמה המקובלת לכך בהלכה מתארת מצב של 'קידוש השם' בו עומד גוי המחזיק חרב בידיו ומאיים על יהודי: השתחווה לפסל - או תיהרג. לשם כך נאמרה המצווה "ונקדשתי בתוך בני ישראל", ועניינה - ליהרג ולא להשתחוות. יש כאן "חלוקת עבודה" אופיינית בין הגוי ליהודי; תפקיד הגוי להעביר יהודים על דתם ולהורגם, ואילו תפקיד היהודי הוא לפשוט את צווארו לשחיטה. הרמב"ם (איגרת השמד) קורא על כך את הפסוק: "כי עליך הורגנו כל היום". חכמינו ז"ל הפליגו בקדושתם של מוסרי נפש אלו, באומרם (פסחים נ, א): "הרוגי מלכות - אין כל ברייה יכולה לעמוד במחיצתם... כגון רבי עקיבא וחבריו".
קידוש השם זה אמור בשעת חרום. אך יש דרגה יקרה מזו הרצויה לפני ה', וזו דרגתו של מי שחי על קידוש השם, כלומר, אדם המקדש את השם כשהוא חי ונושם. דוגמא לדבר, מתתיהו הכהן ממודיעין, אשר נקרא על ידי המפקד היווני להקריב קורבן לעבודה זרה. במקום ליהרג על קידוש השם, קם מתתיהו על היווני והרגו. על קידוש השם זה, מהלל ומשבח עם ישראל בחג החנוכה זה למעלה מאלפיים שנה. כי "לא המתים יהללו י-ה", ואין ה' חפץ בעמו ישראל כשהם מתים, חלילה, אלא כשהם מקדשים את שמו בחיים. זה עיקר המצווה, ככתוב בתורה: "אלה המצוות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" ודרשו חז"ל (יומא פה, ב): "'וחי בהם' - ולא שימות בהם".
דוגמה אחרת של מי שקידש את עצמו בחיים מתוארת במסכת סוטה לז, א; כשעמדו ישראל על הים "קפץ נחשון בן עמינדב וירד לים תחילה... באותה שעה היה משה מאריך בתפילה, אמר לו הקב"ה: ידידיי טובעים בים ואתה מאריך בתפילה לפני?!... 'דבר אל בני ישראל וייסעו'... לפיכך זכה יהודה לעשות ממשלה בישראל, שנאמר: 'היתה יהודה לקודשו ישראל ממשלותיו'". חז"ל מעלים על נס את המעשה של נחשון: זה קידוש השם שהקב"ה חפץ בו! כי מעשה זה כולו ביטחון בה', והביא גאולה וחיים לישראל. נחשון בן עמינדב הפך לסמל של קידוש השם בחיים, ולחלק משירת ההלל הקבועה לדורות.
רבי עקיבא נזכר בתלמוד כמי שסרקו את בשרו במסרקות של ברזל, ויצאה נשמתו ב'אחד'. אך חז"ל מתארים צד חשוב אחר בחייו, המלמד על רוח של תחייה שפיעמה בו. היה זה בעומדו בהר הבית, והוא רואה שועל יוצא מבית קודשי הקודשים, ורבי עקיבא רואה בחזונו איך עם ישראל יוצא מחורבן לתקומה. חבריו בוכים אך רבי עקיבא משחק. יתרה מזו, כותב הרמב"ם בהלכות מלכים (פרק יא): "רבי עקיבא... היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך... ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח", כלומר, התוכן העיקרי של חיי רבי עקיבא היה לחיות על קידוש השם ולהביא גאולה לעולם.
עם ישראל העמיד שורה ארוכה של מקדשי השם במהלך הדורות. מחד גיסא היו לעם 'הרוגי מלכות' לרוב, כגון בעת גזירות אדריאנוס, בעת מסעי הצלב והאינקוויזיציה עד לשואה האחרונה. מציאות זו של מסירות נפש אין לה אח ורע בשום עם ולשון. אך עם זאת, הקדוש ברוך הוא מצפה לראות את אלו המקדשים את שמו בחייהם, ומביאים את עם ישראל מחורבן לתחייה.
דורנו הוא דור שיש בו לא מעט צללים ואף מעשים שהם בגדר חילול השם. למרבה הצער, יש יהודים שהורסים יישובים בארץ, שמדכאים את תקומת התורה בארץ ומחבלים בתקומת ישראל. מאידך זכה דורנו להרבה אור, לחלוצים בתחום הגשמי והרוחני. אלה הם מקדשי השם, חלוצים הבונים את הארץ מול מהרסים מבית ומבחוץ. בונים קהילות, ישיבות ומרכזי תורה לתפארת, מול תרבות קלוקלת ומתירנית. מקדשי השם אלה נושאים על כתפיהם את גאולת ישראל, ועליהם נאמר: "ישראל אשר בך אתפאר".
מתוך העיתון בשבע