בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • דברים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

לשחרר את התורה ממאסרה

undefined

הרב נתנאל יוסיפון

אב תשע"ב
2 דק' קריאה
תשעה באב מתקרב, ושוב כבכל שנה צפות בליבנו תחושות קשות. כבר חז"ל קבעו - "מגלגלין חובה ליום חייב", ואכן במהלך הדורות הצטברו ביום זה צרות וחורבנות רבים. ואף ישראל קדושים, דומה שכל אחד מתחבר ומקונן ביום זה על היבט בחורבן הכללי הנוגע לליבו במיוחד. זה מקונן על גלות ישראל מארצם, וחברו בוכה על חורבן המקדש. זה נשבר ליבו בקרבו בזוכרו את שריפת התורה, וחברו מצטמרר בשומעו על זלעפות הרעב ואימי המצור. האחד מזכיר את מסעות הצלב, השני את גירוש ספרד והשלישי את חורבן גוש קטיף. איש איש וקינתו.
שורש הכל – חורבן המקדש, תיקון הכל – בניין המקדש, וכל אחד מרגיש בדרכו את החיסרון הנוגע בו.
חיסרון מיוחד הצטנע לו בין שאר החסרונות, ומצא את ביטויו ברמזיהם של חכמי הנסתר. אולם, בימינו חיסרון זה מבצבץ ופורץ, עד אשר הופך הוא לזעקה גדולה ומרה, זעקה אילמת.
קמים חכמי הנסתר בחצות לילה לבכות על החורבן, בתיקון חצות, ומכוונים על נקודה מיוחדת. בוכים הם על אשר 'רזי תורה לחיצונים נמסרו'. גווילי התורה נשרפים, אותיותיהם פורחות אל על, והתורה לא נקראת בבהירות בארץ. בעיני המתבונן הרגיל, נראה שחסרון זה קשה רק לקדושי עליון, אך אם נעמיק מבט נגלה, שכל אחד מאיתנו חש בו מאד.
דיונים רבים נערכים בעמנו ובעולמנו, מהם ציבוריים ומהם פרטיים. כלי התקשורת אוהבים מטבעם ללבות דיונים אלה, שהרי זהו לחם חוקם של העיתונאים. וכך, זוכים אנו לשמוע זוויות שונות ומשונות המקיפות את העניין מכל הצדדים. ואכן, במבט שטחי מתקיים לו דיון הוגן הפורש את הצדדים השונים לפני כל הציבור. לעיתים יהיו שיטענו שקולו של מחנה אחד נשמע יותר מחברו, אך בסופו של דבר כל הצדדים באו לידי ביטוי.
אולם, מי שמתבונן במבט מעמיק יודע שהאמת שונה לחלוטין. השאלה הגדולה היא איננה – כמה יביאו דעה מסוימת לידי ביטוי, אלא – אלו שאלות יעלו לסדר היום? עצם העובדה, שהתקשורת קובעת שנקודה מסוימת מעניינת את הציבור ונקודה אחרת לוקה ב'חוסר עניין לציבור', כבר חורצת את השיח הציבורי. יתר על כן, גם בתוך הדיון, התקשורת קובעת באילו נקודות ובאיזה רובד יתקיים הדיון. לדוגמא – עצם העובדה שאחרי פיגוע עוסקים בשאלה – על איזה גדר דילגו המפגעים, ולא בשאלה – מהם הגורמים המהותיים לשנאת ישראל שלהם, חורצת את כל הדיון.
לתורתנו הקדושה יש זוויות עומק, ואמירות חשובות, שביכולתם לרפא את שבר העם והיחיד בסוגיות העומדות על הפרק, אולם לעיתים קרובות נגזר על נושאי אמירות אלו להישאר אילמים, מפני שהלך הרוח הציבורי לא מאפשר התחלה של דיון בהם.
זכורני, שבעת שירותי הצבאי שאלני חבר שאינו שומר תורה ומצוות – מי לדעתי ראוי לכהן כראש ממשלה? לתדהמתו, נקבתי בשמו של תלמיד חכם אחד בעל נגיעה ציבורית ופוליטית. הוא התפלא ושאל – הרי לאותו אדם אין כלל סיכוי להיבחר לכך במציאות הנוכחית. השבתי לו, שמעשית הוא צודק, אך הוא שאל – מי ראוי ולא מי יכול. באותו רגע, חשבתי במרירות על כך שהשדה הציבורי לא מאפשר לבעלי החזון התורני האמיתי להתחיל לומר את דבריהם ברמה.
וכך, אותיות התורה פורחות ונישאות אל על, אך בארץ אינם באות לידי ביטוי בשלמות. סתרי התורה נותרים נסתרים, והיכולת לגלותם נמצא כביכול בידי כוחות חיצוניים וזרים. בחורבן המקדש הסתלקה השכינה בגילויה בארץ, ונגזר על התורה להפוך לאילמת. וכל פעם שאנו מרגישים באמת גדולה שצריכה להיאמר ואינה נאמרת, כי איש אינו מקשיב, נדע שעל כך אנו בוכים בתשעה באב.
השנה, ט' אב חל בשבת חזון. נתפלל שהתורה תצא ממאסר שתיקתה, והחזון ישוב להיאמר בשלמות, ובא לציון גואל!
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il