השבוע 'נשלם את החוב' לקוראינו היקרים ונסיים את הדיון בנושא הנביא (המשך לפרשת ראה).
בפרשת שופטים, אותה קראנו בשבוע שעבר, מדברת התורה שוב על הנביא. וז"ל הכתוב:


גם השבוע נשתמש באותם כלים לשוניים בהם השתמשנו בבירור סוגיית הנביא וחולם החלומות.
סגנונה של פרשיה זו הוא סגנון מוחלט ולא מותנה. במקום:

שמשמעותו אולי כן ואולי לא, הכתוב קובע חד משמעית:

יש כאן הבטחה אלוקית להמשך תופעת הנבואה בעם ישראל, כהמשך ישיר למעמד הר סיני (עיינו בפסוקים הקודמים, שם).
כשם שברור כי חולם החלומות הוא ה"חברותא" של הנביא הקודם, כך ברור כי חברו של הנביא בפרשתנו הוא משה רבנו אדון הנביאים, נאמן ביתו של הקב"ה = "כָּמוֹךָ". אין לך מחמאה גדולה מזו.
הנביא מפרשת ראה משתמש באותות ובמופתים כדי להוכיח את נבואתו:

הרמב"ם כבר קבע: "משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי שאפשר שיעשה האות בלט וכשוף" (הלכות יסודי התורה פ"ח ה"א).
לעומתו, הנביא מפרשתנו, כמורו ורבו כך הוא, מובנית בו היכולת להעביר את הדיבור האלוקי אל העם, מעין המשך למעמד הר סיני. לכן המילה המנחה של פרשתנו היא דיבור-דבר, הלא דבר הוא!
וכך מסכם הרמב"ם גם בעניינו של משה רבנו: "ומנין שמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו שהיא אמת, שאין בו דופי? שנאמר: הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם, מכלל שקודם דבר זה לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה" (שם).

הבה נתפלל כי נזכה לחזרת הנבואה ולנביאים כמו משה רבנו ע"ה
שהביאו לנו ולעולם כולו את דבר ד'.