מה לא תעשו לד' אלקיכם?

התורה מצווה על העם עם כניסתו לארץ:


נשאלת השאלה מה פשר הציווי המפתיע ומה ההווא אמינא שהציווי האחרון בא לשלול?
אונקלוס מתרגם "לא תעבדון כן קדם ה' אלהכון" כלומר אל תעבדו את הקב"ה באותה דרך ובאותם אמצעים שנצטוויתם להשמידם עם כניסתכם לארץ. חסרונו של פירוש זה הוא "שלא תעשון" מתייחס לדרך בה יש לנהוג בעבודת האלילים כלומר לאבדה ולהשמידה ולא לדרך בה הם נעבדו.
רש"י מביא שלשה פירושים:
א. "לא תעשון כן לד' אלקיכם-להקטיר לשמים בכל מקום (פסוק ה), כי אם במקום אשר יבחר". לפי פירוש זה פסוק ד מתייחס לפסוק ה "כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה" וזה קשה מאוד שהרי הביטוי "כן" מתייחס בפשטות למשהו שכבר נזכר בפסוקים הקודמים (עיין גם רשב"ם ואבן עזרא).
ב. "אמר רבי ישמעאל וכי תעלה על דעתך שישראל נותצין את המזבחות, אלא שלא תעשו כמעשיהם, ויגרמו עונותיכם למקדש אבותיכם שיחרב" פירוש זה הוא בודאי דרש ואיננו פשט ומכיון שהבאנו אותו נביא גם את דרשתו של בעל "שפת אמת" (שם תרלז ד"ה "בפסוק אבד דאבדון..." שממשיך את דרשת רבי ישמעאל וז"ל "לכן אף שבית המקדש חרב מכל מקום "לשכנו תדרשו"...כי על ידי הזכירה...יתעורר כח הרשימה....ויהיה הגאולה על ידי זה". כלומר בניגוד לעבודה זרה אותה יש להשמיד ולגרום להיעלמותה, את המקדש יש לדרוש גם בשממונו ובכך לדאוג שלא ישאר בחורבנו.
ג. "דבר אחר ונתצתם את מזבחותם ואבדתם את שמם לא תעשון כן, אזהרה למוחק את השם ולנותץ אבן מן המזבח או מן העזרה" (עיין גם רמב"ן). פירוש זה של רש"י הוא הקרוב ביותר לפשט אבל עדיין לא עונה על השאלה, מה הווא אמינא יש שמותר למחוק את השם ח"ו או לנתוץ את המזבח חס ושלום?
לכן נראה להסביר שעם הכניסה לארץ יתקל העם במקומות בהם עבדו האבות והאנשים שהצטרפו אליהם את הקב"ה. מקומות אלו יכולים להיות בעייתיים משתי בחינות. א. אם מבחינת האמצעים בהם השתמשו לעבודה כגון המצבה שהייתה מותרת בתקופת האבות ונאסרה על הבנים, לאחר מתן תורה. ב. אם מבחינת המיקום כגון מזבחות שנבנו בתקופת האבות ברחבי הארץ ונאסרו ברגע שנבנה המשכן-מקדש בשילה ונאסרו הבמות. בשני המקרים יש הוא אמינא שעם הכניסה לארץ יש להשמיד ולאבד מקומות אלה כדי שלא יכשלו בהם. באה התורה ומזהירה "לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱלֹהֵיכֶם" אסור לפגוע בצורה של כילוי וחורבן במקומות אלה. הפתרון היחיד המותר הוא רק בגניזת המקום בצורה מכובדת כמו בכתבי הקודש שבלו. לפי זה ברור למה היה כל כך קשה להלחם בתופעת הבמות כמעט לאורך כל ימי בית ראשון. לא רק שהעם לא הסכים לוותר על ההקרבה במקומות אלה אלא שגם אי אפשר היה לפגוע בהם ולהשמידם. גניזה מסודרת של מקומות אלה חייבה מאמץ כספי ולוגיסטי עצום שהתאפשר רק בתקופת יאשיהו שהפסיק את התופעה.
הבה נתפלל כולנו שבתקופתינו, תקופת שיבת ציון החדשה, נזכה להתחדשות משמעותו של הציווי, לפחות לפי דרשתו של בעל ה"שפת אמת".