בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • תורת ארץ ישראל
קטגוריה משנית
  • מדורים
  • מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ר' אברהם בן דוד

undefined
10 דק' קריאה
אור תורת הרב - הולך ומאיר
יש גדול לדורו ויש גדול לדורות, כבר עברו שני דורות ומעלה ועדיין אור תורתו של מרן הרב הולך ומאיר בבחינה של: "גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן" (חולין ז, ב). כיום, ברוך השם, יש הרבה יותר תלמידים שעוסקים בתורתו של מרן הרב מבשנים קודמות וזה כל הזמן הולך ומתפתח והאור הולך וגדל.

איש אשכולות - שהכל בו
המיוחד שבמרן הרב שהיה 'איש אשכולות' - שהכל בו, את ההגדרה הזו נתן לרב האדמו"ר הקודם מגור. המיוחד ברב היה שגדולתו היתה שורשית נשמתית שכל הענפים של הגדולה נבעו מאותו שרש פנימי הרמוני.

הרב היה גאון בהרבה תחומים, גאון בתורה ובהלכה, גאון באמונה, גאון בצדקות, גאון במידות - כל מדה בגאונות, בגדלות עצומה. הרב מוכר לנו כבעל מידת אהבה גדולה - אהבת ה' עצומה ומתוך כך אהבת התורה, אהבת ישראל, אהבת ארץ ישראל, אהבת הבריות. אבל יחד עם זה הרב היה גם גיבור בעמידה על דעתו ובתקיפות, כשהיה צריך ללחום מלחמתה של תורה ולעמוד על דעתו בין בענין השמיטה ובענין השומשומים, ובענין הלימוד זכות שלו על הנאשמים במשפט ארלוזורוב שהיתה עליו בקורת גדולה כשהתייצב לטובתם. הגדלות השלמה היא גדלות מקפת שמקיפה את כל הכחות.

בימי ג' אלול בישיבה במרכז הרב, הרב רענן חתנו של הרב היה אומר שהמטרה של הישיבה היא להעמיד דמויות כמו הרב, כלומר לפתח את כל הכחות, לא להתרכז באיזה כח למודי אחד, אלא לפתח את מגון כחות הנפש, לראות לנגד עניינו את דמותו של הרב ולהדמות אליה בבחינת: "מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי". לא להשאיר כח מכחות החיים שלא יהיה מפותח, ענינו ודרכו החינוכית של הרב - היקף שלם, מבט שלם, תורה לכל חלקיה, שלמות של הנהגה בכל צדדיה.

המאמר 'כבוד הרבנות'
במאמרי הראיה (עמוד 52) יש מאמר של הרב שכתב לקראת הקמת הרבנות הראשית לישראל הנקרא 'כבוד הרבנות', בו אנו מוצאים הגדרה לדמותו של תלמיד חכם אידיאלי.
הרב מתלונן במאמר שסיבות שונות גרמו להחלשת רושם הרבנות בחיינו הכלליים. יש הרבה צדדים לרבנות, לא מספיק להופיע כאיש בעל קדושה, הרב צריך להיות גם דיין, מורה הוראה, דרשן ובעל יכולת התבטאות ספרותית, ונתפרדה החבילה, מופיעים כחות נפרדים, ההוראה נעשתה למלאכה בפני עצמה, כן הדיינות, הדרשנות שנמסרה למגידים וכן לגבי שאר הצדדים.

סיבה נוספת לירידת כבוד הרבנות היא:
"ההתפוררות לסיעות ולמפלגות, ...ובמקום שהיה ראוי להרבנות להתרומם מעל לכל המפלגות ולהראות גלוי לכל, כי הרבנים בתור נושאי דגל הקודש מורים דרך ה', הם, כטל מאת ה', משתדלים להשפיע על הכל ולהחזיק במעוז האחדות הכללית של האומה - תחת זאת נעשו גם הם עצמם מוסגרים בתוך מסגרת צרה של סיעה פלונית או מפלגה אלמונית, ומכונסים בתוך הקטנות המפלגתית, עם כל חסרונותיה ומגרעותיה".

ענינו של הרב להקיף את כל חלקי החיים והחיים הצבוריים. בראש ובראשונה הרב צריך להיות מלא באור תורה ואמונה כזה שכל החיים יוארו ממנו, ולא רק תחומים רעיוניים למודיים מסויימים אלא כל חייו המעשיים ייעשו באור של אמונה ובמציאות של קדושה, וכאשר כך הם חייו של הדמות האידיאלית, מתוך כך פעולותיה פועלות על כל הסביבה באיזה תפקיד שאדם נושא.

דברי הרב צבי יהודה בג' באלול
בימי ג' אלול בבית המדרש הישן בישיבת מרכז הרב, היה הרב צבי יהודה מדבר בהתרגשות קודש מיוחדת, והיה תמיד חוזר ומדגיש שהרב ממשיך למלא את תפקידו מלמעלה, בעניני הישיבה והציבור. לדברים יש פשט ויש כמובן עומק.

יש פשט שדברי הרב שנמסרו בעל פה על ידי הרב צבי יהודה ש"ברא כרעא דאבוה" ו"מה זרעו בחיים אף הוא בחיים" שהיה ממשיך את דרכו של הרב וכאילו הרב נמצא. דברי הרב נמשכו אצל הרב צבי יהודה ואצל תלמידים נוספים, בדברים שבעל פה ובדברים שבכתב, והרב ממשיך להנהיג והאור שהאיר בעולם ממשיך להאיר.

אבל באמת בעומק דברי הרב צבי יהודה, הכוונה היא שיש קשרי נשמות בעולם ונשמות פועלות בצורה פנימית, גם אם נגנזו ונתעלו למרומים גם שם נשמות אלו ממשיכות לפעול בדרכים נסתרות ופנימיות.

הוא היה רואה ביום זה כיום סכום של המהלך הרוחני העליון שהרב האיר בעולם. זה היה בפרשת שופטים והוא היה תמיד מזכיר את הפסוק: כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע דברי ריבת בשעריך וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך בו. ובאת אל הכהנים הלוים ואל השפט אשר יהיה בימים ההם ודרשת והגידו לך את דבר המשפט. (דברים יז, ח-ט). "כי יפלא ממך דבר" - בבלי אומר: " 'דבר' - זו הלכה" (סנהדרין פו, ב), הירושלמי אומר "'דבר' - זו אגדה" (ירושלמי סנהדרין פרק יא דף ל. ה"ג). כלומר: לפי הבבלי כשיש ספק הלכתי "בין דם לדם" אז צריך לשאול דבר ה' עד להגיע לסנהדרין גדולה, והירושלמי אומר שגם האגדה זה לא דבר שניתן לכל איש לפי מחשבותיו, גם בזה יש דרך ושיטה אלוקית ומסורת מקובלת הלכה למשה מסיני וממילא יש בזה חובת משמעת.

תורת ארץ ישראל - איחוד הלכה ואגדה
דבר ה' המאיר בתחום הרוחני הפנימי, זה ענינו של הירושלמי ותורת ארץ ישראל שבארץ ישראל מתאחדים ההלכה והאגדה. הרב מאוד הרחיב את הדיבור שענין הישיבה שלנו - לימוד אמונה. לזכור ששלמות התורה מוכרחה להיות על ידי כל חלקי התורה והאגדה עם ההלכה, עומק אמונה עם עומק המעשים והמידות. לכן הרב באיגרת ק"ג מרחיב בנושא זה ואומר שצריך לחבר ולקשר בין חכמת האגדה היא חכמת הלב והרעיון לחכמת ההלכה שהיא חכמת המעשים ובעצם שניהם נובעים מהחכמה ומהנבואה, שעדיין לא נתבאר בביאור מלא הקשר שיש בין הנבואה ובין ההלכה.

בעצם הגמרא אומרת ש'לא בשמים היא' (בבא מציעא נט, ב) ולא סומכים על בת קול בעניני הלכה אלא הולכים על פי ההגיון התורני האנושי כפי שהחכמים מבינים בשכלם. זה לכאורה מראה - וכך באמת אומר הרמב"ם בהלכות יסודי התורה - שאין שייכות לנבואה בעניני הלכה, אך אומר הרב שבדעת התוספות ביבמות ובעוד מקומות רואים שזה לא כל כך פשוט, שהתוספות שואל : מדוע לגבי מחלקת ר' אליעזר ור' יהושע אומרים ש'לא בשמים היא' ולגבי מחלוקת בית שמאי ובית הלל כמי הלכה יצאה בת קול ואמרה: הלכה כבית הלל. עונה התוספות שני תירוצים:

תירוץ אחד - מה שיצתה בת קול שהלכה כרבי אליעזר זה היה רק לכבודו שהיה בדעת יחיד מול החכמים בויכוח אז יצתה בת קול ולא שבאמת הלכה כמותו. לפי תירוץ התוספות הזה באמת אי אפשר לסמוך על בת קול. תוספות בתירוץ שני אומר שהיכן שיש רב שאומר הלכה אז באמת לא משגיחים בבת קול לסמוך על המיעוט, אבל במחלוקת בית שמאי ובית הלל הרוב היה עם בית הלל אלא שבית שמאי מחדדי טפי וההתלבטות האם השיקול הזה יכריע את הרוב או לא וכאן יש מקום לבת קול. הווי אומר, שיש לבת קול יכולת הכרעה בצדדים מסוימים.

אנחנו מוצאים בפרק א' באבות: "משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה" בסדר קבלת התורה והעברת התורה בדורות יש נביאים ולא לשווא הזכירו זאת, שאם לא היה ענין הנבואה נוגע לא היה צורך בהזכרתו, מכאן מוכיח הרב שהיה ערך ותפקיד לנבואה בהעברת ההלכה והענין הזה כמובן שייך בארץ ישראל שהיא ארץ הנבואה וכל מי שנתנבא לא נתנבא אלא בה או בעבורה.

כאן מרחיב הרב שכיון שלחכמי ארץ ישראל היה גובה רוחני שמתחיל משרשים פנימיים נבואיים לכן הירושלמי מדבר בשפה קצרה מאוד בתמציתיות וברמז קל כי לאנשים בעלי עומק רוחני עליון אין צורך לפרט - 'די לחכימא ברמיזא'. הבבלי שהוא במדרגה אחרת מפרט ומבאר את הדברים ומפרש אותם יותר יחסית לירושלמי ואומר הרב שזה מבוסס על ההבדל בין פירוש הבבלי לביטוי 'דבר' לזה של הירושלמי האמור.

הרב אומר שזה גם ההבדל בין כהן לשופט שמוזכרים בפרשת שופטים: "ובאת אל הכהנים הלוים ואל השפט..." (טז, ט) "והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמע אל הכהן... או אל השפט..." (שם, יב), לכהנים אין תפקיד של פסיקת הלכה אלא של עבודה בבית המקדש, אמנם יש תפקיד לכהן גדול בהנהגת ישראל, כמו: האם לצאת למלחמה? וצריך לשאול באורים ותומים, יתכן שהכונה לזה. על כל פנים אלו שני צדדים, הדרכת הכהן נובעת מכח רוחני עליון על שכלי, השופט מורה על פי ההגיון התורני שלו ומה שהוא מבין בשכלו האנושי, והתורה היתה צריכה להדגיש שני דברים הללו, אילו היה כתוב רק כהנים היינו אומרים: רק לכהן שמדבר ברוח הקודש של נבואה עליונה חייבים להישמע. אבל שופט, חכם, שמדבר ברוח אנושית ואחד יכול לחלוק על חבירו, אולי אין כאן גדר של זקן ממרא. לא כן הדבר, על שני הצדדים יש איסור של "לא תסור". לכאורה אם היתה מוזכרת רק הדרכת השופט היה פשוט שיש להישמע לכהן, אומר הרב שלא כך אלא היינו אומרים: 'לא בשמים היא' - התורה לא ניתנה לפסיקה על ידי כחות רוחניים עליונים ורק מה שמתברר על ידי השכל האנושי כך היא הלכה, לכן באה התורה ואמרה "לא תסור" גם מהדרכת הכהן וגם מהדרכת השופט. כלומר: הופעת התורה בצורה השלימה היא משני הצדדים, גם בצד העליון בשפע העל שכלי של רוח הקודש ונבואה וגם בצד האנושי ההגיוני של האדם. זה ענינה של תורת ארץ ישראל.

מגמת לומדי התורה בארץ ישראל - לימוד עם רוח פנימית
בארץ ישראל, ישראל נמצאים במדרגה אחרת של כלל ומתוך קדושת ארץ ישראל כל התורה והלימוד מקבלים שפע אלוקי נוסף שגורמים לתפיסת תורה פנימית נשמתית. בראשונה יש להיות מודעים לעובדה שבארץ ישראל יש שפע אלוקי עליון שמשפיע על כל יושביה וכל שכן על לומדי התורה שבה, וכשאדם עוסק בתורה בארץ ישראל הוא רואה פני השכינה. הווי אומר, לימוד התורה בארץ ישראל הוא לימוד עם רוח פנימית ועליונה בהופעת שכינה פנימית ששורה על לומדי התורה. דבר ה' מקבל עומק יותר גדול, האגדה בארץ ישראל מתחברת עם ההלכה ועל ידי טעמי תורה מתעלה הכל למדרגות חדשות.

כמובן שלימוד התורה בארץ ישראל גם גורם להצלחות גדולות יותר בתורה כמו שמביא הרב בפרק י"ג מאורות התורה את שיטת חז"ל בירושלמי לעומת הבבלי לגבי חסידים שהיו שוהים שעה קודם תפילה ושעה לאחר תפילה ושעה היו מתפללים מתי תורתם נעשית? הבבלי אומר: מתוך שחסידים הם תורתם משתמרת - לא היו שוכחים, ממילא לא צריך לחזור וההתקדמות גדולה. הירושלמי אומר: מתוך שחסידים הם תורתם מתברכת! - אומר הרב שמדובר כאן בחסידות עליונה שאנשים דבוקים בשרש התורה, וכעין מה שאמרו חז"ל על הצורך בברכה בתורה תחילה, דבקות בתורה בהכרה של נותן התורה, מתוך הבנת עומק דבר ה’ המופיע בתורה, וכשההסתכלות היא הסתכלות כוללת על התורה כדבר ה' אז ממילא כל דבר שלומדים בתורה זה גרעין שהולך ומתפתח וצומח ומתברך בתוך האדם. זאת אומרת שאפשר ללמוד בתורה ולהתגדל על ידי סיעתא דשמיא ולא רק על ידי המאמץ הישיר של הלמודים. זה הכיון שאנחנו שואפים ללכת בו.

תורת ארץ ישראל - תורה כללית
עוד כותב הרב (אורות התורה פרק יג, סג):
"כל מה שהוא שגור ביחש של תורת חוץ לארץ במובן הפרטי, עולה הוא בערך תורת ארץ ישראל עולה הוא בערך תורת ארץ ישראל למובן כללי. תורת חוץ לארץ עוסקת בתיקון הנפש הפרטית, בדאגתה לחומריותה ורוחניותה, לזיכוכה והתעלותה בחיי שעה וחיי עולם. אבל רק בתור נפש פרטית. לא כן תורת ארץ ישראל. היא דואגת תמיד בעד הכלל, בעד כללות נשמת האומה כולה... גם אותו העילוי שמן הפרט לכלל, על כל מרחב התורה ביחוד על מרחב הרעיונות של אמונה ויראת שמים באמת, גם זה עצמו הוא חידוש נשגב ונעלה של תורת ארץ ישראל".

בחוץ לארץ הוגבלנו וחיינו היו חלקיים, בארץ ישראל החיים הם שלמים בה אנחנו מקושרים עם כל צדדי החיים כמו מלכות ומדינה וכל החיים הצבוריים, מתוך אורה של תורה אז כל החיים מוארים באור הכללי, אפשר לגשת וללמוד דברים פרטיים במבט כולל, כלומר: אדם יכול לגשת ללמוד תורה ולראות רק את אותו הפרט שהוא עוסק בו לנגד עיניו ולעומת זאת הוא יכול לבא מתוך הסתכלות כוללת ואז כל פרט נראה בעיניו כחלק מכלל שלם והוא לומד את התורה כולה שמופיעה בכל פרט ופרט, כמו אדם המקים מצוה ובעצם מקים תרי"ג מצוות התלוים בה, זו גישה טבעית ובריאה לתלמידי חכמים שבארץ ישראל.

אנחנו, במיוחד האנשים שמכוונים לאורה של תורת ארץ ישראל, רואים את הדברים במציאות. לכאורה אם היינו מסתכלים על החיים באופן פרטי ואישי היינו שמחים ומאושרים, ברוך ה', הכיון החינוכי שאנחנו שייכים אליו הולך ומתפתח וישנם כל הזמן הצלחות בכמות ובאיכות, נוספים ישיבות וכוללים ורמות הלמודים הולכות ועולות, יכולים היינו להיות שמחים ומאושרים. ומה מעסיק את לבבנו? אנחנו דואגים דאגת הכלל, אנחנו חיים את חיי הכלל וכואבים את כאביו. אנחנו לוחמים את מלחמת הכלל ועומדים בראש המלחמה הזאת והמבט הכללי ממלא את כל חיינו, זה מתבטא בתפילות בהתנהגות, וכמובן בהתאם לגודל השייכות שלנו לחיים הצבוריים הכלל ישראליים שבדור הזה ושבכלל כך זה בא לידי בטוי גדול ועמוק בכל מעשינו.

כך באמת צריכה להיות ההסתכלות שלנו גם על לימוד התורה, הכל מתוך מבט כולל ומקיף, זה ענין תלמידי החכמים שבארץ ישראל. תלמידי חכמים אלו הכל נוגע להם, הם שייכים אל הכל וחיים את הכל וכל התעלות רוחנית שלהם היא לא התעלות פרטית אלא התעלות כללית, כיון שחייהם הם חיים כלליים וממילא עבודת ה' שלהם ועסק התורה שלהם נעשה כללי גדול ועמוק ואשרנו שאנחנו זכינו להיות מוארים באור הגדול הזה שהאיר לנו מרן הרב. אור תורת ארץ ישראל.

הרב מוסיף עוד (שם, סד):
"לא רק האגדה לבדה תואר מאור הרעיון הבהיר של תורת ארץ ישראל, כי אם גם ההלכה, יסודות הסברות, נתוח הפסקים, שרשי השיטות ומובנן הכללי הנעוץ בעמקי החיים הרוחניים והמעשיים. ולא רק התורה במובנה הלמודי, המצוי בד' אמות של הלכה, כי אם הארת החיים כולם, הכל תלוי בעושר הרעיון. מעומק התחיה הרוחנית, המוכנת לתורת ארץ ישראל, הגבולים וקירות הברזל שבין ענין לענין, בין מקצע למקצע, ילכו ויקטנו". [בארץ ישראל ישנה הרמוניה בין כל המקצועות] "העולם הרוחני כולו יהיה מוסקר באויר חיי נשמות של ארץ חיים בסקירה אחת. הוד החיים לחמדת הרזים, ברק הפלפול, והתעודדות התחיה של כנסת ישראל על אדמת הקודש, ברור הלכות והתרחבות החזיון והשירה, חפץ השקידה המצוינת וחשק ההתפתחות הגופנית, כל אלה וכיוצא בהם, שבחו"ל. ובנוהג שבעולם לפני ימי התחיה העומדים אחר כתלנו, היו נדונים כרחוקים זה מזה וסותרים זה את זה" [כלשונו של הרמב"ם שחורבן הנפש בתיקון הגוף - כלומר: ישנה סתירה בין הכחות. זהו המצב שלפני ימי התחיה אבל במציאות הזאת של תורת ארץ ישראל] "הנם עומדים לנו עתה להיות מאוגדים בחוברת של קשר ואגודת אמת, וכל אחד מסייע את חברו, להרחבתו והעמקתו, להתפשטותו ושכלולו". [כל הכחות מתאחדים כיון שכולם לשם שמים ויש מקום להתפתחות גופנית בריאה יחד עם הופעה רוחנית עליונה].

סיכום המגמה שברוך ה', הולכת ומתפתחת
הרב הציב מגמה של תורת ארץ ישראל, שתלמידי חכמים יהיו מקושרים ברוחם בכל ההויה הישראלית ויראו איך הכל נובע מהכוונה אלקית, מאור התחיה האלקית ההולך ומאיר, וזה כמובן לא צריך לפגוע חס ושלום בלימוד התורה, אדרבה, זה יגרום לתלמידי חכמים שילכו ויתעלו מפני שיהיו עם אחריות כללית יותר בתחושת המאורעות הגדולים וכתוצאה מזה אור התורה צריך להאיר על כל הופעת החיים החדשים של עם ישראל.

לקח זמן עד שהתחיל להתפתח מהלך של תלמידי חכמים כאלה שקשורים בכל ההויה הישראלית, בכל ההויה הרוחנית, והם עוסקים בתורה ומתגדלים בה, מתגדלים במידות, בישרות, בצדקות, באמונה ובכל דבר טוב רוחני. זהו תהליך ארוך מפני שכאן הדרישה היא הרבה יותר גדולה. הרבה יותר קל לחנך צבור בכיון של הסתגרות ושל שקיעה בעולמה של תורה ובד' אמות של הלכה, ולא להיות מושפעים מהסביבה, וכך אפשר להישמר מהשפעות רעות. לעומת חינוך שמקשר עם חוגים אחרים ומתבונן בכל הסובב שזה יכול להסיח את דעתו של אדם מלימוד התורה שלו.

מצד שני ההסתגרות הזאת מצמצמת ומגבילה, והדמות השלמה של תלמיד חכם צריכה להיות כזאת שכל כחות חייו יוארו על ידי התורה. וברוך ה', אמנם מתוך גודל הדרך הזאת היא מתקדמת קמעא קמעא, אבל הולך ומתפתח דור של תלמידי חכמים, גדולים בתורה בכל צדדיה, מתוך גודל של אמונה, בלימוד ההלכה והאגדה שמשפיעים אחד על השני. לימוד ההלכה נעשה בסיס לתוכן הפנימי הרוחני של האגדה, והלימוד הנשמתי מחיה את ההלכה. ואור התורה הזה מחובר עם כל הופעת החיים, והתהליך הזה הולך ומתפתח.

וככל שאנחנו הולכים ומתקדמים במהלך הזה הולך ומתברר שזהו מהלך בר קיימא, להוציא מהאומרים שלא יכול להתהוות מהלך כזה - מתברר שיכולים לגדול תלמידי חכמים כאלו ואדרבה זהו סוג מיוחד של תלמידי חכמים עם גודל רוחני, עומק ודבקות, ייחודיים בצידם הכולל. וככל שהמהמגמה מתקדמת היא תלך ותכבוש ותאיר בסופו של דבר את המציאות כולה. כמובן, זהו הפתרון העמוק והיסודי שאנחנו יכולים לתת למבוכות הדור, להעמיד דגם של חיים ישראליים אידיאלים שלמים, חיי תורה ואמונה גדולים, וכל מי שרואה יכיר את הגודל הזה. כשהדברים יהיו מבוררים בצורה יותר גדולה כך המהלך הזה ילך ויתרחב ותהיה לו השפעה כוללת על כל כחות החיים בישראל.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il