תקיעות בראש השנה | הרה"ג אברהם יצחק הלוי כלאב | בית המדרש

שבת ומועדים
תקיעת שופר

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

חנה בת חיים

7 דק' קריאה

למדנו במסכת ראש השנה (טז, א): "אמר ר' יצחק, אמר הקדוש ברוך הוא, המליכוני עליכם (בראש השנה) כדי שיעלה זיכרונכם לפני. במה? בשופר". ועוד שם (כו, ב): "אמר ר' לוי, מצווה (של שופר) של ראש השנה ויום הכיפורים בכפופין. כמה דכייף איניש דעתיה טפי מעלי".

עיקרו של יום הוא בהמלכת הקדוש ברוך הוא על עצמנו. יש להכיר באדנותו של ה' בזמן שהוא שופט את העולם, הכרה זו היא עצמה זכות המעלה זיכרוננו לפניו לטובה בעת המשפט. אך מה יכול לסייע לאדם בבואו להמליך עליו את מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא? מה יכול לעזור לאדם באותה שעה, בעודו שקוע בתהום הארציות בעוד לבו קרוב יותר להבלי העולם הזה? משיב על כך ר' יצחק, תקיעת השופר היא שתעזור לאדם למלא משימתו זו, כי בשופר ישנן שתי סגולות, האחת, בשופר עצמו. והשנייה, בקול הבוקע ממנו. השופר כמכשיר לתקיעה נמשך מאילו של יצחק אבינו ואילו של יצחק מבטא את הדבקות בה' הנמשכת ממעמד העקידה, זו הסגולה האחת. אך קיימת גם סגולה שנייה. הקול, הקול היוצא מתוך השופר הוא אותו קול שנשמע בעת מתן תורה בסיני. לומר, על מנת שהאדם יוכשר לקבל עליו עול תורה ומצות צריך שיהדהד באוזניו אותו קול של ביטול העצמיות, קול מעמד העקידה של אבי האומה. זהו אותו כוח פנימי המאפשר לאדם להתעלות ולראות את ייעודו רק במילוי הצו של הבורא, על כן זהו הכוח והקול המביא להמלכת הקדוש ברוך הוא בראש השנה והוא המאפשר לישראל לקבל את התורה לדורות. אמור מעתה, כאשר ישראל ממלאים את מטרתם וייעודם, עולה זיכרונם לטובה. וזהו שכתב הרמב"ם (פרק א מהלכות שופר): "מצות עשה לשמוע קול שופר". אין מצווה לתקוע בשופר, אלא לשמוע את הקול היוצא מתוכו. וכבר הביאו ראיה לדבריו אלו של הרמב"ם מדין התוקע לתוך הבור והדות ושמע קול הברה, שלא יצא, ואף על פי שתקע, מאחר שקול אמיתי של שופר לא שמע, לא קיים את המצווה. כי כפי שאמרנו, אין מצווה לבצע את מעשה התקיעה אלא עיקר המצווה היא התרשמות האדם מהנשמע לאוזניו, חייבות אוזניו לשמוע את הקול, כמבואר לעיל.

עוד כתב הרמב"ם שם (פרק ג):
נסתפק לנו תרועה מהי. אם היא היללה שמיללין הנשים ביניהן בעת שמיבבין, או האנחה כדרך שייאנח האדם פעם אחר פעם כשידאג לבו מדבר גדול. או שניהם כאחד, האנחה והיללה שדרכה לבוא אחריה. היללה היא שאנו קוראים תרועה. והאנחה זו אחר זו היא שאנו קוראים שברים.
ראש השנה מתואר בתורה כיום תרועה ומתרגם אונקלוס - "יום יבבה". זהו יום של בכייה. לכן נחלקו חכמים בעניין אותה בכייה באיזו צורה יש לבטאה? עד שתיקן ר' אבהו לתקוע ככל האפשרויות. מה טיבה של בכייה ביום חג ראש השנה? על האדם לבכות כדי להתחרט על אלו ממעשיו הנוגדים את מלכות הקדוש ברוך הוא. מתוך בכייה זו מכיר האדם שמעשיו הרעים הם המרחיקים אותו מבוראו, והכרה זו שעימה התשובה היא המשעבדת את האדם לבורא וממליכתו עלינו. דודי זקני מרן הרב קוק זצ"ל בסידורו עולת ראיה מבאר, כי גניחות האדם באות על ידי שנעצב על איזה דבר, אף על פי שאין הכאב דוחקו כל כך. זה - מצד הדעת, ההבנה. כנגדם עומדים השברים, אלו הצריכים לעורר את האדם לשוב בתשובה מתוך הבנת מצבו הגרוע. לעומתן יללת הנשים, אינה נובעת מתוך מחשבה עמוקה של הבנת הצרה שבאה. זוהי תגובה ריגשית למצב של צער וחסרון. וכן אף התשובה גם היא מתעוררת לפעמים לא מתוך שכלו של האדם, אלא מתוך הרגש. הוא מרגיש שאין הוא צועד בנתיב הנכון, הוא מרגיש שהוא רוצה להתקרב לבוראו. רגש זה צריך להתעורר על ידי התרועה. אולם, מסיים הרב, המעלה הגדולה היא כאשר משתלבים שני הדברים כאחד, השכל מבין עד כדי כך, שהרגש נפעל על ידו. וזוהי תקיעת שברים תרועה מצורפת (הדברים מדויקים ברמב"ם. שתלה היללה בנשים שהם יותר רגשניות. והאנחה באנשים שהם יותר שכליים מציאותיים).

בגמרא שם (כו, ב) נחלקו ת"ק ור' יהודה. ת"ק סבר שופר של ראש השנה של יעל פשוט (ישר), ור"י סבר בשל זכרים כפופים. במאי קמיפלגי? מר סבר, כמה דכייף טפי מעלי. פרש"י, כמה דכייף איניש, בתפילתו פניו כבושין לארץ טפי עדיף, משום (מלכים א, ט, ג) וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם הלכך בראש השנה דלתפלה ולהזכיר עקידת יצחק בא, בעינן כפופין. ומר סבר כמה דפשיט איניש דעתיה טפי מעלי. פרש"י, משום נִשָּׂא לְבָבֵנוּ אֶל כַּפָּיִם אֶל אֵל בַּשָּׁמָיִם (איכה, ג, מא) הלכך בראש השנה בפשוטין דלתפילה הוא.

כבר נתבאר שהתרועה היא היבבה, ואילו התקיעה הפשוטה צריכה לבוא לפני ואחרי התרועה. כי התקיעה היא כנגד השכל הישר, כנגד חכמת התורה המיישרת דרכי בני אדם. מכאן נובעת המחלוקת בין החכמים מהו עיקר מלכיות שבראש השנה, לדעת ת"ק התרועה היא אמצעי כדי להגיע לשלמות של פשוטה לפניה ואחריה. עיקר שאיפת האדם צריכה להיות, נשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים. כמובן שאין החוטא יכול להגיע שמה בעודו מטונף בחטאו, היבבה והבכייה היא שתוציאנו מהזוהמה ורק אז יוכל להתקרב לה', למגמה, לפשוטה. לעומתו סבר ר"י שהכנעת האדם והחרטה המלווה ביללה ואנחת התרועה, היא עיקר מלכות שמים בארץ. הרגשת האדם שהוא חסר - תביאנו קרוב יותר לעקידת יצחק, שעיקרה ביטול מציאות האדם וחשיבותו, ביחס לצו הקדוש ברוך הוא. עצם מציאות האדם, קרוץ גוש, הינה ריחוק מאלהים חיים ומלך עולם. על כן הכנעת עצמו - היא עיקר מצות היום. אכן, הרמב"ם והבאים אחריו פסקו כר"י, שהכפוף טפי מעלי בראש השנה וביובל. ואף על פי שהיובל לכאורה אינו עניין לתפלה וזכירת עקידת יצחק. כדכתב רש"י שם, שהן לקרוא דרור, אולם כבר נתבאר פעמים רבות שעיקר היובל הוא להמליך את הקדוש ברוך הוא עלינו בשלמות. ולכן שדות חוזרות ועבדים משתחררים כי האדון היחיד הוא הבורא. על כן כמה דכייף טפי מעלי.

עוד יש להוסיף נופך לדברים אלו על פי דברי הרמב"ן בדרשתו לראש השנה המבאר, שהתורה רמזה שראש השנה הוא יום דין בזה שכתבה (ויקרא, כג, כד), בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון זיכרון תרועה מקרא קודש, ועל כך כותב הרמב"ן, כי זיכרון יאמרו אותו הכתובים על הדין בנשפטים והוסיף:
"מי שמקובל בסתרי התורה יראה העניין יותר מפורש בכתוב. כי התרועה היא שעמדה לאבותינו ולנו. כמו שנאמר (תהלים, פט, טז), אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְּרוּעָה ומהו השבח המיוחד לישראל היודעים להריע בחצוצרות ובשופרות, והרי ישנם בעולם רבים היודעים זאת ואוי להם ולחלקם. והרבה שאינם יודעים לתקוע כלל וטוב להם ואשרי חלקם. אלא, תרועה היא מדת הדין. ולכך נאמר (במדבר, י, ו), תְּרוּעָה יִתְקְעוּ לְמַסְעֵיהֶם ועליה נאמר (שם, שם, לה), קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ. גם חומת יריחו נפלה מפני התרועה, כמו שנאמר (יהושע, ו, כ), וַיָּרִיעוּ הָעָם תְּרוּעָה גְדוֹלָה וַתִּפֹּל הַחוֹמָה. לפי שהייתה תחילת כיבוש הארץ רצה הקדוש ברוך הוא שתהיה מדת הדין מתוחה כנגדם. ולכך הייתה חרם".
כלומר, בכוח התרועה מתקשרים ישראל לכוח הדין הכוח בו מנהיג הקדוש ברוך הוא את העולם ובאמצעותו יכולים הם להכות בשונאיהם. ברם, מוסיף הרמב"ן וכותב:
"זה שאמר הכתוב (במדבר, כט, א), יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם מילת יוֹם רומזת למידת הרחמים. והנה פירוש הפסוק כי הוא יום דין ברחמים".
נראה שכוונתו למבואר במדרש רבה (בראשית, ח, ד), שאין העולם יכול להתקיים במידת הדין בלבד, ולפיכך שיתף הקדוש ברוך הוא עימה גם את מידת הרחמים וברא את העולם. כי האדם קרוץ החומר אינו יכול להתקיים לפי מידת הדין הצרוף, והוא זקוק לרחמים, למידה שהיא לפנים משורת הדין. יום הוא היחידה ממנה מורכבת השנה הארצית, ולכן יום מבטא את המציאות החומרית, ובעצם כך הוא מציין גם את מדת הרחמים. נמצא שראש השנה והתקיעות שבו מורים על שני דברים, על מלכותו של הקדוש ברוך הוא, מידת הדין, ועל האדם הזקוק לרחמים כדי לזכות בדין. לאור זאת אפשר שבזה נחלקו ר' יהודה וחכמים מהי הצורה העדיפה לשופר, האם שופר כפוף כאדם זה הצריך להתכופף ולשעבד את עצמו להקדוש ברוך הוא וכמידת הרחמים שאינה ישרה כיושרה של מידת הדין, או שופר פשוט, זה המורה על זקיפות קומה, כקדוש ברוך הוא, המושל על כולם. וכמידת הדין, המידה הישרה. לר' יהודה ההדגשה בשופר היא האדם, ולחכמים העיקר הוא כנגד הקדוש ברוך הוא.

עוד שם בגמרא (טז, ב):
"אמר ר' יצחק, כל שנה שאין תוקעין לה בתחילתה, מריעין לה בסופה. והתוספות כתבו (בד"ה שאין), מפרש בה"ג לאו דמיקלע בשבתא אלא דאיתיילד אונסא".
ויש להבין מדוע כאשר אין תוקעים בשבת, אין השנה מורעת? במה שונה אונס גזירת חכמים מאונס אחר שמנע מהם לתקוע? נראה על פי מה שנאמר במסכת לקמן (כט, ב) על דברי המשנה שאין תוקעין בשבת אלא במקדש או במקום בית דין. כי כן מצינו שם:
"ר' לוי בר לחמא אמר ר' חמא בר חנינא, כתוב אחד אומר, שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה וכתוב אחד אומר, יוֹם תְּרוּעָה. לא קשיא, כאן ביום טוב שחל בשבת, כאן ביום טוב שחל בחול. ורבא דחה דבריו דאם כן אף במקדש לא יתקעו, אלא אמר רבא, מדאורייתא משרי שרי ורבנן הוא דגזרו ביה כדרבה, שמא יטלנו ארבע אמות ברשות הרבים וילך אצל בקי ללמד".
ולכאורה אינו מובן מדוע עקרו חכמים מצווה מהתורה מכל ישראל בכל הדורות מפני החשש שמא יהיה יחיד שיכשל בשגגה וילך אצל בקי ללמד? אלא, שכאמור כל עניין התקיעות הוא על מנת להמליך את הקדוש ברוך הוא עלינו, כעין תפילין בימות החול שהם כחותם עלינו שאנו מאמינים בבורא עולם מוציאנו ממצרים. שבת שהיא עדות לבריאת העולם ולשלטון ה' בבריאה אין בה צורך לתפילין, ולכן אין גם צורך בתקיעת שופר בראש השנה שחל בשבת. ברם, כל זמן שלא היה חשש לפגיעה בקדושת השבת צריך לקיים גם את התקיעות, כי השבת מעידה על מלכות הקדוש ברוך הוא, שהוא ברא העולם, ותקיעת השופר מעידה כי ישראל מקבלים עליהם מלכותו יתברך. אולם, כאשר יש חשש לקדושת השבת אשר על ידי זה כביכול מתערערת העדות במלכות הקדוש ברוך הוא, אין טעם בתקיעות, שהן מורות על קבלת מלכותו. לפי שבתחילה יש להוכיח שהקדוש ברוך הוא מלך העולם ובוראו, שזהו היסוד לתוקף התקיעות בכלל.

נמצא, שכאשר אין תוקעים בשבת אין מתבטלת קבלת עול מלכותו יתברך בעולם. מה שאין כן כאשר מחמת אונס לא תקעו, הרי שביטלו קבלת מלכות ה', לפיכך מריעין לשנה זו בסופה. (ובאמת מהירושלמי מסכת ראש השנה בתחילת פרק רביעי לכאורה נראה שאין תוקעין בשופר בראש השנה שחל בשבת מהתורה. ובכל זאת אמרה תורה לתקוע במקדש גם בשבת. ורבן יוחנן בן זכאי תיקן לאחר חורבן הבית שיהו תוקעין בבית דין כדי לעשות זכר למקדש. כך ביאר תוספות הרי"ד על הירושלמי שם. אולם, לא משמע כן כי היה הירושלמי צריך להסביר זאת בפירוש, ואולי אף הירושלמי מודה לבבלי שזו גזירה דרבנן לא לתקוע בשבת, אלא שהירושלמי מפרש מדוע חילקו בין מקדש שבו תוקעים אפילו בשבת לשאר מקומות, ועל זה הביא סמך מהפסוקים, ע"ש). ולפי דברינו מובן מאד מדוע במקדש תוקעים בשבת (בין אם נאמר שזהו דין תורה ובין אם נאמר שזה דין חכמים), כי במקדש, עבודת קרבנות הציבור הקבועים דוחה את השבת, ואף לעניין התקיעות לא חשו לה. באשר עבודת ה' במקדש היא כביכול למעלה מהשבת, מפני שהשבת היא בגדר עדות על חידוש העולם, ואילו במקדש, עבודת ה' ומלכותו היא מוחשית ביותר ואינה זקוקה להוכחות.

_________________________________

ניתן לרכוש כל ארבעת הספרים שיצאו לאור בזמן האחרון, בחנויות הספרים. או בטלפונים: 9972675 02. 050-7126758.

או באימייל [email protected]

תקיעת שופר