ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש הלכה מחשבה ומוסר כהנים

מה לכהן במקדש ולנגע הצרעת?

הכהן אמנם אינו רופא, אך הוא מצווה לרדת אל העם, לראות בסבלותיו ולתת להן מזור רוחני.
לחץ להקדשת שיעור זה
תמיהה היא מדוע הפקידה התורה את הטיפול בנגע הצרעת בידי הכהן העובד במקדש, ולא בידי רופא או תלמיד חכם. הרי תפקיד הכהן הוא להתרכז בעבודתו במקדש, ולברוח מן הטומאה. המעיין בהלכות טומאת צרעת ברמב"ם, יראה שטומאה זו מעסיקה את הכהן וגוזלת מזמנו. עליו ללכת אל הבית המנוגע ולראות מקרוב את הנגע על כותלי הבית, או שהוא צריך לבדוק את בגדיו של האדם ולהיווכח אם הנגע ירקרק או אדמדם. על הכהן לפתוח מרפאה בביתו, שם עליו לבדוק את עור גופו של האדם – ככל רופא הבודק מחלות בכל חלקי הגוף. זאת על שום מה?

כבר עמד על כך בעל ספר החינוך (מצווה קסט) שהצרעת היא נגע הבא על האדם בהשגחה פרטית, כדי לעורר אותו לתשובה. זה ההבדל בין הרופא, הרואה לעצמו תפקיד לרפא את גוף האדם, לבין הכהן הבא לטהר ולזכך את הנשמה. פעמים שתוצאת הבדיקה היא שהאדם מסתגר בביתו לשבוע, לראות אם חלף הנגע. הדבר מעורר אותו לפשפש במעשיו ולהרהר בתשובה. כלומר, ביקור הכהן בבית המצורע עניינו מתן עצה והדרכה רוחנית לאדם איך לשוב בתשובה ולתקן את מעשיו, ומתוך כך תבוא רפואה גם לגוף.

הקשר עם העם יש לו חשיבות מרובה גם באשר לקדושת הכהן ומילוי תפקידו. לבל יחשוב הכהן כי הוא אדם נעלה ומיוחס, העומד לבוש לבן על גבי המזבח ומתהלך בהיכל הקודש, ואין זה מכבודו להימצא בין המון העם, החלכאים ונדכאים. הדבר מצוי רבות בין כהני דת בעמים אחרים. באה התורה במצווה זו לחנך את הכהן ולחבר אותו לאדם מן השורה, לחוש את כאבו ולהתייסר בייסוריו.

הכהונה בישראל מחייבת את הכהן לרדת אל העם, וכמובא באבות (א, יב): "הווי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". כך גם לימד רבן גמליאל שניים מתלמידיו, כי תפקיד הרבנות המוטל על האדם אינו שררה אלא עבדות, ותפקיד הרב להתמסר לעם ולכאביו, כמובא במסכת הוריות (י, א) "נתן דעתו להושיבם בראש... אמר להם: כמדומין אתם ששררה אני נותן לכם?! עבדות אני נותן לכם!"

מסופר בתלמוד (נדרים ט, ב) ששמעון הצדיק לא אכל מקרבנו של נזיר עד שלא התעניין במצבו: "פעם אחת בא אדם אחד נזיר מן הדרום, וראיתיו שהוא יפה עיניים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים, אמרתי לו: בני, מה ראית להשחית את שערך זה הנאה? אמר לי: רועה הייתי לאבא בעירי, הלכתי למלאות מים מן המעיין ונסתכלתי בבבואה שלי". והוסיף הרועה: ראיתי שאני מתגאה בשערותיי, אמרתי ליצרי: "אגלחך לשמיים! מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו, אמרתי לו: בני, כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל!"

אותו נזיר יצא מן המקדש וחזר לעירו בכוחות נפש מחודשים, כשהוא ממשיך את דרכו בעולם המוסר והקדושה, ומהווה דוגמה ומופת לחבריו בעירו.

כניגוד לתיאור דלעיל, מסופר במסכת ברכות (כח, א) על נתק בין המנהיגים והעם. רבן גמליאל נשיא ישראל אומר לרבי יהושע: מכותלי ביתך ניכר שפחמי אתה. אמר לו: אוי לו לדור שאתה פרנסו! שאי אתה יודע בצערן של תלמידי חכמים במה הם מתפרנסים ובמה הם ניזונים!" עמד רבן גמליאל וביקש ממנו מחילה, שכן הכהנים והשופטים צריכים להיות מחוברים לעם.

כבר ראינו מצב שעשרה שופטים בבית משפט בישראל החליטו לגרש עשרת אלפים יהודים מביתם בגוש קטיף, מבלי להטריח את עצמם להגיע לשטח ולראות את הנגע, את הפצע ואת הכאב של האנשים.

כדי למנוע מצב של נתק בין העם והכהנים, מחייבת התורה את הכהנים לרדת אל העם, לכאוב את כאבם. רק כך קורבנו של האדם רצוי לפני ה', כשהכהן הולך יד ביד עם העם, ומסייע בידי כל אחד מישראל להתעלות ולהתרומם לעולם הקדושה.
מתוך העיתון בשבע
עוד בנושא כהנים

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il