בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • בא
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ר' אברהם בן דוד

undefined
17 דק' קריאה
בא אל פרעה
"בא אל פרעה כי אני הכבדתי את ליבו למען שיתי אותותיי אלה בקרבו" 1 . סגנון הקריאה אל משה אינו ברור. מדוע לא משתמש הקדוש ברוך הוא בלשון "לך אל פרעה", או "דבר אל פרעה"? כדי להבין את סגנון הקריאה אל משה, עלינו להבין את מצב העם, ואת מצבו של משה בזמן שהקדוש ברוך הוא קורא אליו ומצווה: "בא אל פרעה".

פרעה ועמו חוו כבר שבע מכות קשות, ואף על פי כן, לא נשברו, ועמדו בסירובם לשלח את בני ישראל ממצרים. במצב זה, סביר להניח כי חוגים רבים בעם נתפסו לייאוש, וקוצר רוח, וטענו: 'חבל על המאמצים המרובים, פרעה לעולם לא יניח לעם-ישראל לצאת ממצרים, ולכן, אין טעם בניסיון להידברות ושכנוע'. ייתכן, כי גם במשה חלחלו הספקות, ורוחות הייאוש הנושבות בעם. על כן, נדרש הקדוש ברוך הוא לקריאה מחזקת, אשר תבאר למשה ולעם ישראל שכל הקשיים העומדים בדרך הגאולה, הם חלק מתכנית אלוקית, ועל כן, אין לפחד מן ההליכה אל פרעה, יש לבא בבטחה, לא כאדם הנדחף לעשות מעשה שאינו מעוניין בו, אלא כאדם הבא על-מנת להשלים ייעודו. " בא אל פרעה", ומעלות רבות תשיג מהליכה זו.

מלחמות ישראל והעמים
בהשקפה ראשונה, נראה שהמכות הניחתות על המצרים, הן תוצאת סירובם של המצרים לשחרר את בני ישראל משעבוד מצרים. אולם, בדברי חז"ל, מוצאים אנו סיבה אחרת לסבלם של המצרים:
"רשעים הם ה מצרים, שנאמר: 'ואני ועמי רשעים'. מי גרם להם שיהיו לוקים כל מכה ומכה? על שהיו בוטחים בעבודת כוכבים שלהם. מה עשה הקדוש ברוך הוא? הכה את אלהיהם עמהם" 2 .


במבט שטחי, בעיני בשר, על המלחמות בין ישראל לעמים, ניתן למצוא הסברים פוליטיים הגיוניים לכל מלחמה של ישראל עם העמים. כשם שההשקפה השטחית על ההתמודדות עם מצרים גרסה כי ההתמודדות היא התמודדות כלכלית גרידא, כלומר, המצרים לא רצו לאבד את כוח העבודה הזול והיעיל, את עם ישראל. וכך גם בימינו, יש שיטענו שההתמודדות של ישראל עם העמים, היא על סוגיות של כלכלה, בטחון, שטחי ארץ, וכדו'. אולם חז"ל מלמדים אותנו כי לא כן הדבר. שורשן העמוק של מלחמות ישראל והעמים הוא רוחני. שעבוד מצרים הוא גילוי של ההתנגדות המצרית הרוחנית לכל מה שמייצג עם ישראל. לכן, לא השעבוד, ואי רצונם לשחרר את עם ישראל מ מצרים גרמו להם שילקו, אלא ביטחונם בעבודת כוכבים הוא שגרם להם שילקו.

לאור דברי חז"ל, נבין גם כי הגויים הקמים להלחם עם ישראל בימינו, למעשה, אין הם מרימים יד על ישראל, אלא מרימים הם יד על אלוקי ישראל כביכול. תקומת ישראל בארצו, מהוה סתירה לאמונתם, הגורסת כי עם ישראל איבד למעשה ממרכזיותו בעולם. לדידם, החליף הקדוש ברוך הוא את בחירתו בעם ישראל חלילה, מאס בישראל ובחר בעמים אחרים 3 . על-כן, נבין כי ההתמודדות האמיתית שלנו עם הגויים הקמים עלינו היא רוחנית, וכנגד כוונתם להשתיק את קריאתו של עם ישראל בשם ה' אלוקי ישראל בעולם, נגביר את הקריאה בשם ה', נוכיח במעשינו את דבקותנו בשם ה', ואת דבקותנו בשליחות הקדושה שלה נועדנו, לקדש שם שמים בעולם, וכך, נזכה לגבור על האויבים הקמים עלינו, "אלה ברכב ואלה בסוסים, ואנחנו בשם ה' נזכיר" 4 .

זכירת יציאת מצרים
במשנה נאמר:
"מזכירין יציאת מצרים בלילות. אמר רבי אלעזר בן עזריה- הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות, עד שדרשה בן זומא, שנאמר- 'למען תזכור את ים צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך' 'ימי חייך'- הימים, 'כל ימי חייך' הלילות. וחכמים אומרים- 'ימי חייך'- העולם הזה, 'כל ימי חייך'- להביא לימות המשיח" 5 .


על משנה זו מעיר רבי יחזקאל סג"ל לנדא 6 : היכן מצאנו מקור בתורה לחיוב הנזכר במשנה להזכיר יציאת מצרים? ועונה: אין צורך במצווה מיוחדת שתורה לנו שהקדוש ברוך הוא חפץ בהזכרת יציאת מצרים, מאחר ומצוות רבות 7 , כל עניינן הוא להזכיר את יציאת מצרים. ומכיוון שנצטווינו במצוות אלה, ודאי רוצה הקדוש ברוך הוא בזכירת יציאת מצרים. ייתכן גם לומר, שזו הסיבה לכך שלא מנה הרמב"ם במניין המצוות את מצות זכירת יציאת מצרים 8 .

ערך זכירת יציאת מצרים הוא מעבר לציווי פרטי, הוא שייך לכל התורה ולכל מצוותיה. יציאת מצרים היא הגילוי הראשון, והגדול ביותר, לבחירת עם ישראל כעם סגולה בידי ריבונו של עולם. בחירה שאינה תלויה ברצון האדם, אלא היא עובדה מציאותית, אלוקית, שהיא מעבר למושג המצווה. זוהי אמת שעלינו לחיותה בכל עת ובכל שעה. לכן, העובדה שאין מצווה מיוחדת על זכירת יציאת מצרים לא רק שאינה מעידה על כך שאין ערך בזכירת יציאת מצרים, אלא שהיא האות לכך שחובת זכירת יציאת מצרים היא מעל למצווה, זוהי חובה המבטאת את זכירת כל מגמת התורה והמצוות.

הסבר נוסף שניתן לומר על הסיבה להיעדרותה של מצוות זכירת יציאת מצרים מן התורה הוא שאנו שמחים להיות עם אשר בחר ה' בו מכל העמים, והטיל עליו לשאת את הרעיונות האלוקיים בעולם. מכריזים אנו: "אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו", ולכן, אין אנו זקוקים לציווי המטיל עלינו לזכור את יציאת מצרים. חובה נעימה היא לנו, שאינה צריכה לזירוז וציווי.

לדעת רבי יוסף באב"ד 9 בעל 'מנחת חינוך', קיים הבדל בין חשיבות החובה לזכור את יציאת מצרים ביום, לבין החובה לזכור יציאת מצרים בלילות. לדעתו, כיון שחיוב הזכירה בלילה נובע מדרשה, ואינו מונח בפשט הכתוב, החיוב לזכור את יציאת מצרים בלילה, אינו חמור כחיוב לזכור את יציאת מצרים ביום.
להגדרה זו יש משמעות רבה לאדם שנשבע שלא לזכור יציאת מצרים. על כל המצוות שבתורה, נקבעה הלכה 10 שאין כוח לאדם להישבע להפר מצווה, כיון שכבר מושבע ועומד הוא מהר סיני על קיום כל המצוות, ו"אין שבועה חלה על שבועה" 11 . אמנם, הדברים אמורים דווקא ביחס למצוות המפורשות בתורה, אולם לא כך הדין במצוות הנלמדות מכוח דרשה, שעליהן לא הושבענו בהר סיני. לכן, אדם שנשבע שלא יזכיר יציאת מצרים ביום, לא חלה שבועתו. אך אדם שנשבע שלא יזכיר יציאת מצרים בלילה, שבועתו חלה, ומחויב הוא בקיומה כדין תורה: "לא יחל דברו" 12 .

אולם, עלינו להעמיק בהבנת דברי ה'מנחת חינוך'. בהשקפה ראשונה, נדמה שדווקא מצוות זכירת יציאת מצרים שבלילה צריכה להיות העיקרית משום שהלילה הוא הזמן שבו אירעו עיקר נסי הגאולה שביציאת מצרים, וכשם שמדגיש בעל ההגדה: "והגדת לבנך... בעבור זה, בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך". מצוות סיפור יציאת מצרים עם סימני העבדות והמרירות וסיפור הגאולה, חייבים להיות בשעה שהחלה היציאה ממצרים, בחצות, אם כך, מדוע דווקא זכירת יציאת מצרים שביום היא העיקרית?

על מנת להשיב על הקושי הנזכר, נראה שעלינו להבחין בין שני חיובים שונים: החיוב לספר ביציאת מצרים, והחיוב להזכיר יציאת מצרים. עניינו של סיפור יציאת מצרים הוא, הודעת הנסים הגדולים שעשה הקדוש ברוך הוא לישראל בעת צאתם מ מצרים. תפקיד פרסום נסי הגאולה הוא כפול: מחד, לשבח ולפאר את הקדוש ברוך הוא על נסיו ועל נפלאותיו שעשה עמנו. מאידך, לתת אות אזהרה לעמי עולם העתידים לקום ולהתנכל לישראל לאמור: ראו מה עלה בגורל העם הראשון שניסה להתנכל לעם ישראל.
המועד המדויק של עיקר נסי הגאולה הוא חצות הלילה. חז"ל שאלו 13 , מדוע אמר משה בשם הקדוש ברוך הוא "כ חצות לילה אני יוצא בתוך מצרים" 14 , ולא דייק בדבריו ואמר -"ב חצות לילה". על כך עונים חז"ל 15 : "שמא יאמרו אצטגניני פרעה: משה בדאי הוא". אם חשבון זמן חצות של אצטגניני פרעה יהיה שונה מחשבונו של משה, ייוצר מצב של חילול ה', כאשר משה אומר שבחצות יכה ה' את בכורי מצרים, ובחצות, לפי חשבון האצטגנינים, לא תתחיל מכת בכורות.

עלינו להעמיק בהבנת דברי חז"ל ולשאול: ומה בכך שיטעו האצטגנינים? לכל היותר, דקה אחרי הזמן שבו לפי חשבונם הייתה אמורה להתחיל מכת בכורות, היא תתחיל, וימותו כל בכורי מצרים, אם כך מה פשר ההקפדה על אמירת "כ חצות " על-מנת שלא יטעו האצטגנינים? נראה שלימוד גדול נוכל ללמוד מדברי חז"ל. הקדוש ברוך הוא מקפיד שאפילו רגע אחד של ספק לא יהיה, לא יהיה רגע שבו יוטל ספק בעוצמה האלוקית ובאמיתותה של ההבטחה האלוקית בדבר גאולתם של ישראל.
באופן עמוק יותר, ניתן לומר: עד חצות, הלילה בתוקפו, מידת הדין שולטת. מחצות והלאה, נחלש כוח הלילה, ומידת הרחמים מתחילה לזרוח על פני הארץ. חצות בדיוק, הוא זמן מעורב של דין ורחמים, דין בגויים ורחמים על עם-ישראל 16 . ומכאן רמז ואזהרה לאויבי ישראל בדורות עתידיים שיבקשו לעכב גאולתם של ישראל. שעת גאולתם של ישראל היא עת של רחמים על עם-ישראל, אולם באותה עת היא גם עת דין בגויים המבקשים לעכב גאולה זו.

אם-כן, תוקף נסי הגאולה, וקידוש ה' הגדול שבהם הוא בחצות דווקא כאמור, ובשעה זו מתגלה קידוש ה' הגדול ואות האזהרה לאויבי ישראל המבקשים לעכב גאולת ישראל. על כן, עיקר חובת סיפור יציאת מצרים הוא בלילה דווקא. אולם, זכירת יציאת מצרים שייכת להכרה בבחירה האלוקית בעם ישראל, כנושא הרעיון האלוקי בעולם, והבדלתו מן הגויים, כדי שיוכל למלא תפקיד זה. הכרה זו, חייבת להיות ממלאה את החיים של האדם מישראל. בכל ישותו עליו להכיר בייחודו כחלק מעם סגולה נבחר. על-כן, ראוי להכרה חשובה כזו, שעיקרה יהא בעת בעת תגבורת החיים, ביום דווקא, ובכל יום.
עיקר ענינה של חובת זכירת יציאת מצרים הוא הדגשת לאומיות ישראל הנבדלת מן העמים בהיות עם-ישראל עם סגולה, עם שנבחר בבחירה אלוקית, להיות קורא בשם ה' בעולם. בשנים האחרונות קיימים קשיים בהכרזה הברורה והבלתי מתנצלת בדבר ייחודו של עם ישראל.

עם תקומת מדינת ישראל, ובשנים הראשונות לקום המדינה, הונף בעוז דגל הלאומיות. באותה תקופה, היה מוסכם וברור כי המדינה ההולכת ונבנית היא מדינתו של העם היהודי החוזר לארץ אבותיו, ואין לזרים חלק בה ובהנהגתה. מאוחר יותר, כמדומה שהיה זה אחר מלחמת ששת הימים, החל דגל הלאומיות להישחק ולהימאס.
הרחוקים מתורה, החלו להניף דגל חדש: דמוקרטיה וחופש הפרט. הלאומיות החלה להיחשב כ"גזענות", מאחר שיש בה שלילת זכויותיו של עם אחר. שאלות כגון: מהיכן שואבים אנו זכות לפגוע בעם אחר ולגרשו מארצנו? החלו מנסרות בחללה של מדינת ישראל, וממילא, מתוך שנפל דגל הלאומיות, נחלשה גם אחיזתנו בכל מרחבי ארץ חיינו.

לעומתם, החרדים לדבר ה', בראותם את דגל הלאומיות מונף, מתוך חשש שדגל זה יעיב ואולי אף יפגע בדגל התורה וקיום המצוות, החלו גם הם להלחם בדגל הלאומיות. הם החלו להדגיש מדברי רבותינו אמירות כגון: "אין אומתנו אומה אלא בתורתה" 17 , המעידים כביכול כי סגולת ישראל ולאומיותו נובעת מכוח שמירת תורה ומצוות בלבד. כמובן, הם לא התכוונו לומר שישראל שחטא אינו ישראל, שהרי גם הם ידעו את שקבעו חז"ל 18 , שישראל, אף-על-פי שחטא, עדיין נקרא בן למקום. אולם על כל פנים, ביכרו הם מרב חרדתם לקיום תורה ומצוות להוריד גם הם את דגלי הלאומיות והעמידה האיתנה על האחיזה החזקה בכל מרחבי ארץ חיינו, על מנת שלא יפגעו חלילה בדגל התורה וקיום המצוות.

למעשה, כיום נותר הצבור הדתי - לאומי, הציבור היחיד הנושא עדיין בעוז את דגל הלאומיות. עלינו מוטל התפקיד הגדול של נשיאת דגל הלאומיות, עיקר עניינה של זכירת יציאת מצרים, והדאגה להנפתו בעוז על ידי כל חלקי האומה. כיום, יותר מתמיד, מכירים אנו כמה נכונים היו דברי מרן הרב קוק זצ"ל, שנים רבות בטרם קמה מדינת ישראל, שקבע נחרצות, כי ללא הכרה ברורה בסגולתו של עם ישראל כעם נבחר, על כל המשמעות שיש בהכרה זו, וללא ההכרה בסגולתה של ארץ ישראל, על כל המשמעויות הנובעות מהכרה זו, לא ייתכן קיום לבנין האומה בארץ 19 . אל לנו להימשך אחר דעות כוזבות אשר לא ממקורה של תורה באו. הדמוקרטיה, גם היא גל חולף שעתיד לחלוף מן העולם. על כן, עלינו לדבוק באופן מוחלט באמונתנו, עלינו להיזהר מכל שינוי תוכני של אמונתנו, על מנת שנמצא חן יותר, בעיני רבים האמונים על דעות שאינן שואבות כוחן מכוח התורה.

נאמר בריש גלי: עם ישראל הוא עם-סגולה, מדרגתו שונה ממדרגת שאר הנבראים כהגדרתו של רבנו יהודה הלוי בספר 'הכוזרי' 20 , שחמש מדרגות יש בבריאה: דומם, צומח, חי, מדבר, וישראל. עם ישראל הוא עם סגולה, השונה באופן מהותי משאר הנבראים. יתירה מזו, גדול ההבדל בין מדרגת ישראל למדרגת העמים, מן ההבדל בין צומח לחי. ההבדל בין צומח לחי הוא הבדל כמותי, יכולים אנו בעין בשר להבחין בסיבת ההבדל היוצרת את מדרגות החיים השונות האלה, אולם ההבדל בין ישראל לעמים אינו ניכר לעין בשר, זהו הבדל רוחני, פנימי, אותו מכירים אנו רק מתוך התורה ומדברי רבותינו 21 .

על כן, אם ישאלו אותנו: "גזעניים אתם"?! לא ניגרר לסגנון המבקש להסביר את אמונתנו לאור הרעיונות המקובלים בעולם, סגנון שיוכל להביא רק להנמכת הרעיון בו אנו דוגלים. סגנון כזה, לא רק שלא יקרב וירומם רחוקים, אלא גם יוריד ויחליש אותנו באמונתנו. על כן, לכשישאלונו: "גזעניים אתם?" נענה: איננו מבינים מהו גזעני, אולם יודעים אנו כי אנו עם סגולה, יודעם אנו מן התורה ומדברי רבותנו כי הננו עם מיוחד, עם מקודש ונבדל ממשפחת העמים.

ומתוך אמת ברורה זו, המכירה בסגולת ישראל ובערך לאומיותו, עלינו לגשת ללימוד התורה. זהו המפתח לגאולתם של ישראל, וחלילה, כאשר הכרה זו נעדרת מקרב לומדי התורה, זהו המפתח לחורבן, כפי שהדגיש פעמים רבות רבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, שהגישה ללימוד התורה, קודם הברכה על כך שנתן לנו הקדוש ברוך הוא את תורתו, צריכה להיות ברכה על כך שבחר בנו הקדוש ברוך הוא מכל העמים, ורק אחר הכרה זו, יכולים אנו להמשיך בסדר הברכה ולומר: "ונתן לנו את תורתו". וכשם שביאר בדברי חז"ל 22 : "על מה חרבה הארץ על עזבם את תורתי... שלא ברכו בתורה תחילה", שכונתם היתה לומר שהלימוד לא החל מתוך הכרה במשמעות הברכה הראשונה מברכות התורה: "אשר בחר בנו מכל העמים". ייתכן שבפועל בירכו את הברכה, אך מאחר ולא הפנימו והעמיקו בקרבם את תוכנה של הברכה, חרבה הארץ. ומכאן נלמד כי ביד תופסי התורה המפתח לגאולה, לכשיהא לימודם נובע מתוך הכרה פנימית עמוקה בערך סגולת ישראל ולאומיותו.

קידוש החודש
את ההכנות של עם ישראל לקראת היציאה ממצרים, פותחת מצוות קידוש החודש: "החודש הזה לכם ראש חדשים, ראשון הוא לכם לחדשי השנה" 23 , שהיא המצוה הראשונה הניתנת לעם ישראל כעם. מצוה זו, מגלה את כוחה של תורת ארץ ישראל מחד, ואת קדושתם של ישראל מאידך.

במסכת ברכות 24 , מובא סיפור מעניין בעניין קידוש החודש:
"כשירד חנינא בן אחי רבי יהושע לגולה, היה מעבר שנים וקובע חודשים בחו"ל. שגרו אחריו שני תלמידי חכמים: רבי יהודה בן כיפר, ובן בנו של זכריה בן קבוטל. כיון שראה אותם אמר להם: למה באתם? אמרו לו: ללמוד תורה באנו. הכריז עליהם: אנשים הללו גדולי הדור הם, ואבותיהם שמשו בבית המקדש... התחיל הוא מטמא והם מטהרים, הוא אוסר והם מתירים. הכריז עליהם: אנשים הללו של שוא הם, של תוהו הם! אמרו לו: כבר בנית, ואי אתה יכול לסתור. אמר להם: מפני מה אני מטמא ואתם מטהרים, אני אוסר ואתם מתירים? אמרו לו: מפני שאתה מעבר שנים וקובע חדשים בחו"ל! אמר להם: והלא עקיבא בן יוסף עיבר שנים וקבע חדשים בחו"ל! אמרו לו: הנח רבי עקיבא, שלא הניח כמותו בארץ ישראל. אמר להם: אף אני לא הנחתי כמותי בארץ ישראל! אמרו לו: גדיים שהנחת נעשו תיישים בעלי קרניים, והם ששגרונו אצלך, וכך אמרו לנו: לכו ואמרו לו בשמנו: אם שומע מוטב, ואם לאו יהא בנידוי. ואמרו לאחינו שבגולה, אם שומעים מוטב, ואם לאו, יעלו להר, אחיה יבנה מזבח, חנניה ינגן בכנור, ויכפרו כולם ויאמרו: אין להם חלק באלוקי ישראל. מייד געו כל העם בבכיה ואמרו: חס ושלום! יש לנו חלק באלוקי ישראל. וכל כך למה? משום שנאמר: ' כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים ' 25 ".


בתלמוד הירושלמי 26 , מובא סיפור המעשה בשינויי לשון משמעותיים, שינויים שראוי להביאם כלשונם:
"חנניה בן אחי ר' יהושע עיבר בחוצה לארץ. שלח ליה רבי תלת איגרן גבי רבי יצחק ורבי נתן. בחדא כתיב: לקדושת חנניה. ובחדא כתיב: גדיים שהנחת נעשו תיישים 27 . ובחדא כתב: אם אין אתה מקבל עליך, צא לך למדבר האטד ותהא שוחט ונחוניון זורק. קדמיתא ואיקרון, תינייתא ואיקרון, תלתייא בעי מבסרתון 28 (באיגרת השילישית ביקש לבזותם). אמרין ליה: לית את יכיל דכבר איקרתנון [=כבר כבדתנו, ואי אתה יכול לבזותנו]. קם ר' יצחק וקרא: 'אלה מועדי חנניה בן אחי ר' יהושע'! אמרין ליה: מועדי ה'! אמר לון: גבן! [=אצלנו הם מועדי ה', אך לא אצלכם, כשאתם מעברים שנים]. קם ר' נתן ואשלם: 'כי מבבל תצא תורה ודבר ה' מנהר פקוד'. אמרין ליה: 'כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים'. אמר לון: גבן!"


קדושתם של מועדי ה' נובעת מכוח קידוש החודשים של תלמידי חכמים שבארץ ישראל דווקא, ללא קידוש החודש בידי חכמי ארץ ישראל, אין קדושה במועדים! ומסיים שם התלמוד הירושלמי בקביעה:
"אמר הקדוש ברוך הוא... חביבה עלי כת קטנה בארץ ישראל מסנהדרין גדולה שבחוצה לארץ".

ההבדל בין כת קטנה לסנהדרין גדולה הוא הבדל כמותי, אולם ההבדל בין תורת ארץ ישראל לתורת חו"ל הוא הבדל איכותי, תורת ארץ ישראל, היונקת מכוח קדושת הארץ, היא איכותית יותר, וקרובה יותר להבנת הרצון האלוקי מתורת חו"ל. לכן, חביבה כת קטנה שבארץ ישראל מסנהדרין גדולה שבחו"ל.

אולם, לכאורה, דברי חז"ל תמוהים. הרי הפסוק 'כי מציון תצא תורה' עוסק בכל התורה, והדבר ברור, ואינו צריך לראיה, שלגבי כל דיני התורה רשאים חכמי חו"ל לפסוק ולדון. הלא ממימי תורתם של חכמי בבל אשר בתלמוד הבבלי שותים אנו בצמא, וברור שרק לעניין קידוש החודש ייגרע כוח הפסיקה של חכמי חו"ל מכוח הפסיקה של חכמי ארץ-ישראל, אם כך, נשאלת השאלה: מהי שייכות הפסוק "כי מציון תצא תורה", לקידוש החודש?

שאלה זו נשאלה כבר על ידי רבי יחזקאל סגל לנד"א, בעל הצל"ח 29 , שהשיב, שיש להבחין בין קידוש החודש לשאר מצוותיה של תורה, מבחינת פעולת החכמים בפסיקה. בכל מצוות התורה, פועלים החכמים כמגלים וחושפים את הרצון האלוקי במצווה. הציווי האלוקי הכתוב בתורה שבכתב מתבאר ומתברר בתורה שבעל-פה, אך בעצם, אין התורה שבעל-פה יוצרת תורה חדשה, אלא מגלה היא את הכמוס בתורה שבכתב. לכן, הלכה פסוקה היא שבית דין שטעה בהוראה בכל אחת ממצוותיה של תורה, מביא פר העלם דבר של ציבור, ומתקן את הטעות 30 . מאחר והביאור שניתן ע"י החכמים למצווה נתגלה כמוטעה, יש לתקן את המעוות כי "טעות לעולם חוזרת". לעומת זאת, בית דין שטעה בקידוש החודש, אף על פי כן, החודש מקודש! קידוש החודש יקבע את כל סדר מועדי השנה. לא גילוי יש כאן, אלא יצירה מחודשת, יצירה של תורה חדשה 31 . כוח יצירה זה, ניתן דווקא לחכמי ארץ ישראל, מאחר שיצירה של תורה, אי אפשר לה להיעשות בגלות, אלא בארץ ישראל. על-מנת לחדש תורה, יש צורך בחיבור של חכמת התורה עם קדושת הארץ. לכן, אף שיכולים חכמי חו"ל לבאר, ולחשוף בתורה שבעל-פה את כוונת פסוקי התורה שבכתב, אין להם את הכוח ליצור תורה, ולקדש חודשים.

ועוד עלינו להבין, כי גם כאשר נלמדת התורה בארץ ישראל, ככל שחיבורו של הלומד לארץ איתן, מחובר הוא יותר בתורתה של ארץ ישראל, על כל איכויותיה המיוחדות. כאשר יעמיק הלומד בהבנת ערכה של ארץ ישראל עבור עם ישראל, ובהכרת קדושת הארץ, יחבר עצמו לתורתה של ארץ ישראל. לכן, העמקת הלימוד בעניין קדושת הארץ, המצוות התלויות בה, וערכה עבור עם ישראל, אינה עניין למצווה פרטית, אלא היא שורש כולל לכל לימוד התורה.

מצות קידוש החודש, היא גם המצווה המעידה, יותר מכל מצווה אחרת על קדושתם של ישראל:
"'החודש הזה לכם '. הדא הוא דכתיב 'יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך' [משלי ה, יז]. אמר הקדוש ברוך הוא: איני מזהיר עובדי כוכבים על עבודת כוכבים אלא לכם, שנאמר: 'לא תעשו לכם אלילם' [ויקרא כו, א]. לא נתתי המשפט אלא לכם, שנאמר: 'כי לכם המשפט' [הושע ה, א]. הצדקה שלכם, שנאמר: 'ולך תהיה צדקה' [דברים כד, יג]. הרחמים שלכם, שנאמר: 'ונתן לך רחמים' [דברים יג, יח]. ושמיטים ויובלות שלכם, שנאמר: 'יובל הוא קודש תהיה לכם' [ויקרא כה, יב]. ולא נתתי המצוות אלא לכם, שנאמר-'והיה אם שמוע... אשר אנכי מצוה אתכם' [דברים כח, א]. המעשרות והבכורות לכם, שנאמר... הקרבנות לכם, שנאמר... הברכות לכם, שנאמר... וכן 'וצויתי את ברכתי לכם' [ויקרא כה, כא]. וארץ ישראל לכם, שנאמר: 'לתת לכם את ארץ כנען' [ויקרא כה, לח]. ולא ארץ ישראל בלבד, אלא אפילו כל הארצות סביבותיה, שנאמר: 'כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו' וגו' [דברים יא, כד]. לא נתתי תורה אלא לכם, שנאמר: 'כי לקח טוב נתתי לכם תורתי' [משלי ד, ב]. הציצית נתתי לכם, שנאמר: 'והיה לכם לצצית' [במדבר טו, לט]. ימים טובים נתתי לכם, שנאמר: 'מקרא קדש יהיה לכם' [שמות יב, טז]. יום הכיפורים נתתי לכם... לולב לכם, שנאמר: 'ולקחתם לכם ביום הראשון' [ויקראכג, מ]. סוכה לכם, שנאמר: 'כל האזרח בישראל ישבו בסוכות' [ויקרא כג, מב] לא נתתי אורה אלא לכם, שנאמר: 'קומי עורי כי בא אורך' [ישעיהו ס, א]. לא נתתי ראשי חדשים אלא לכם, שנאמר: 'החדש הזה לכם', פסח לכם, שנאמר: 'והיה לכם למשמרת' [שמות יב, ו]. הוי, 'יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך'" 32 .

בביטוי הכפול "לכם", המופיע במצוות קידוש החודש, המצווה הראשונה שבה מצווה עם-ישראל כעם, ישנו ביטוי לשיוך המוחלט של כל המצוות לעם-ישראל, ולאי שייכותם של עמים זרים במצוותיה של תורה.
על דברי המדרש, יש להעיר: הלא הלכה פסוקה ומפורסמת היא שגם בני נח נצטוו על איסור עבודת אלילים 33 , וגם הם נצטוו בעשיית משפט 34 . אם-כן, מדוע חז"ל מביאים את דברי הנביא: 'יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך", גם על מצוות אלה? כנראה, יש לומר שעיקר הציווי הוא על עם-ישראל. עיקר תפקיד המלחמה בעבודת האלילים בעולם מוטל על עם-ישראל. לכן, יכולים חכמינו לומר: "איני מזהיר עובדי כוכבים על עבודת כוכבים אלא לכם". גם בעניין המשפטים, עלינו לומר כי לא שווים משפטי גויים למשפטי ישראל, מדרגה אחרת להם 35 . לכן, נכון לומר שעיקר הציווי על המשפטים, נאמר לבני ישראל.

מדוע דווקא מצוות קידוש החודש, היא המלמדת על סגולתם המיוחדת של ישראל? תשובה לשאלה זו נוכל למצוא בהמשך דברי המדרש:
"יש מן רבנן אמרין: ברוך מחדש חודשים. ויש מהם אומרים: ברוך מקדש חודשים. ויש מהם אומרים: ברוך מקדש ישראל, שאם אין ישראל מקדשים אותו, אין אותו קדוש כלום, ואל תתמה על זה, שהקדוש ברוך הוא קידש את ישראל, שנאמר: 'והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה' [ויקרא כ, כו] ולפי שהם מקודשים לשמים, לכך מה שהם מקדשים הוא מקודש '' 36 .

ישנן שלוש מדרגות בדברי חכמים. יש שראו את חידושו של החודש בלבד, וראו בחידוש זה, פעולה אלוקית, כאשר תפקידו של בית הדין הוא לגלות את חידושו של החודש בלבד. יש שראו בפעולת קידוש החודש, פעולה שיש בה החלת קדושה על ראש החודש, לא רק חידוש יש כאן, אלא גם קידוש. אמנם, עדיין ראו הם את מקור הקדושה בריבונו של עולם, על כן סברו שהברכה הראויה היא: "ברוך מקדש חדשים". אולם דעה שלישית סבורה שקדושת החודש מקורה בקדושתם של ישראל, ישראל הם המקדשים את הזמנים, ואילולי פעולתם לא היו הזמנים מתקדשים. כיון שישנה קדושה בישראל, קדושה שמקורה ב"והייתם לי קדושים", יש להם היכולת גם ליצור קדושה בעולם. ברור אם-כן כעת, מדוע דווקא קידוש החודש מהוה את הביטוי הברור והחזק ביותר לקדושתם של ישראל, קדושה שאין לזרים חלק בה.

לצורך הדגשת משמעות כוחו של בית הדין בקידוש החודש, מתארים חז"ל 37 מצב שבו מזמן הקדוש ברוך הוא את מלאכיו וכל פמליא של מעלה מתכנסת על-מנת לקדש את החודש. ברגע זה, מחליטים על פני ארץ בית דין של ישראל שלא לקדש את החודש, מייד מפזר הקדוש ברוך הוא את מלאכיו ופוסק- כיון שבית דין של ישראל לא קידשו את החודש, אף אני איני מקדשו. ויתירה מכך אמרו 38 שקידוש החודש על ידי בית דין של ישראל, יש בכוחו לשנות את טבעי העולם, ולפיכך, אף שבת שלוש שנים ויום אחד שנאנסה, הטבע גורם שאין בתוליה חוזרים, אם עיברו בית-דין את החודש, ואפילו בטעות, ונמצא לפי קביעתם שאינה אלא בת שלוש שנים מדויקות, יחזרו בתוליה! הוי אומר: בכחם של ישראל לשנות אתמציאות הטבע באמצעות קידוש החודש. למדנו אם כן, את מהותה של מצוות קידוש החודש המגלה את קדושתם של ישראל, ואת קדושתה של ארץ הקודש.

מצות תפילין
בסיומה של הפרשה, אנו פוגשים במצות הנחת התפילין 39 , ועמה שתיים מתוך ארבע הפרשיות שבתפילין: " קדש לי כל בכור" 40 , ו" והיה כי יביאך" 41 . שתי הפרשיות הנוספות הינן " שמע ישראל" 42 , ו" והיה אם שמוע" 43 . למעשה, המילה הפותחת של כל פרשי המפרשיות התפילין מלמדת על מהות הפרשיה.

"קדש": כשמה, עוסקת הפרשיה בקדושה, בהופעה האלוקית השלמה. בשיאו של הקודש בהופעתו קודם היוצרות חים על-פני האדמה, בטרם נצטמצם ונסתר על ידי גילויי החיים.
"והיה": המילה הפותחת את הפרשיה מרמזת על תחילתה של התהוות. ההופעה האלוקית מתחילה להתפשט על-פני עולם ההולך ונוצר, אולם עדיין, אין האור האלוקי חודר בכל נבכי ההויה, אלא מופיע עליה באופן כללי.
"שמע": בפרשיה זו, נפגשים אנו כבר בשמיעת קול, וקבלת עול מלכות שמים. ההופעה האלוקית מפורשת יותר, וממילא גם נמשכת ממנה קבלת עול מלכות שמים על ידי בני אנוש, והמלכת הקדוש ברוך הוא בהויה כולה, לארבע רוחות השמים, ובמרכז 44 , בדומה לחמישה הקולות שבהם ניתנה תורה 45 .
"והיה אם שמוע": בפרשיה זו נפגשים אנו עם התפשטות האור האלוקי לפרטי פרטים, הכוללים אזהרות וציווים, שכר ועונש, אשר הם המסגרת להתפשטותו של האור האלוקי בעולם.

את הפסוק: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" 46 . באר ר' אלעזר הגדול, כמכוון לתפילין של ראש 47 . הגוים מתמלאים יראה מפני עם ישראל בראותם את פאר התפילין שעל הראש הישראלי. חשים הם הגוים שארבע פרשיות התפילין הנשואות על גבי הראש הישראלי, מבטאות למעשה את כל מהותו של הראש הישראלי, המלא וחדור ברעיונות הכמוסים באותן פרשיות. ותחושה זו, מביאתם לידי יראת כבוד מפני האומה הישראלית.

כיון שחדור הראש הישראלי בכל אותן רעיונות הכמוסים בתפילין, מחויבים אותם רעיונות להופיע במצאות עולמנו, ולהתפרט לארבע פרשיות על גבי הראש, ומכאן, להאיר אור אלוקי בכל נבכי ההויה. ולעומת תפילין של ראש, נמשך האור האלוקי בהנחת התפילין על יד כהה, שהיא המשך ישיר ליד ה' 48 במלא עוזה וגדולתה, ביתר שאת וביתר עוז. ובהתכללות הרעיונות לאחד, בתפילין של יד 49 .


^ 1 שמות י, א
^ 2 שמות רבה טו, טו.
^ 3 השקפה זו נכונה הן לנוצרים המאמינים כי מאחר וחטא עם ישראל, הוחלף באומות, להן ניתן לצורך בחירתם המחודשת "נביא" הוא אותו האיש, והן למוסלמים הסבורים כי "נבואת" מוחמד מבטלת כל נבואה שלפניה וקובעת תורה חדשה, אשר ממילא מבטלת את רעיון בחירת עם-ישראל כנושא המרכזי של הרעיון האלוקי בעולם.
^ 4 תהלים כ, ח
^ 5 ברכות, א, משנה ה.
^ 6 צל"ח, נב ע"א, ד"ה "ונתתי".
^ 7 כקריאת שמע, קידוש בשבת ומועד, ועוד.
^ 8 ע"פ דברי הרמב"ם בהקדמתו לספר המצוות כלל רביעי למניין המצוות: "שאין למנות הציווים הנוגעים לכל מצוות התורה כולה".
^ 9 מנחת חינוך, מצווה כ"א, אות א.
^ 10 שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רל"ח, סעיף ד, ו-סימן רל"ט, סעיפים ד, ו, על-פי שבועות כב ע"ב.
^ 11 נדרים יח ע"א.
^ 12 דברים ל, ג.
^ 13 ברכות, ד ע"א.
^ 14 שמות יא, ד
^ 15 שם.
^ 16 ראה: במדרש שמות רבה ו, ב.
^ 17 רס"ג, 'אמונות ודעות', מאמר ג, אות ז.
^ 18 כשיטת ר' מאיר שהלכה כמותו מחברו, בקידושין לו ע"א. (אמנם, ראה בבבא בתרא, י ע"א, שם משמע שגם רבי עקיבא, רבו של רבי מאיר מסכים עם שיטת רבי יהודה, הגורס שדווקא בעת שעושים רצונו של מקום נקראים "בנים".
^ 19 ראה: אגרות ראיה, ב, איגרת קמד.
^ 20 מאמר שני אות מד.
^ 21 ראה גם: אורות, אורות ישראל, פרק ה, סעיף י.
^ 22 נדרים פא ע"א, בבא-מציעא פה ע"ב.
^ 23 שמות יב, א
^ 24 ברכות, סג ע"א.
^ 25 ישעיה ב, ג, ומיכה ד, ב.
^ 26 ירושלמי נדרים, פרק ו, הלכה ח.
^ 27 יש להעיר על כך שבתלמוד הירושלמי מושמטת התוספת הנזכרת בתלמוד הבבלי: "...נעשו תיישים בעלי קרניים"
^ 28 יש להעיר שמן המסופר בתלמוד הבבלי, עולה שכלל לא היה ויכוח, ומייד משנתבקש חנניה להפסיק לעבר שנים בחו"ל נענה לכך, אולם מדברי התלמוד הירושלמי עולה כי בקריאת האיגרת השלישית ביקש חנניה לבזות את חכמי ארץ-ישראל, כלומר, ביקש להמשיך ולעבר שנים בחו"ל, ולא סר מעמדתו עד שהוכיחוהו קשות.
^ 29 בחידושיו לברכות סג ע"ב, עמוד רכ (הוצאת "מכון ירושלים"), ד"ה "ולכן".
^ 30 ע"פ הוריות ג ע"ב, ונפסק ברמב"ם הלכות 'מעשה בקרבנות' א, ה, ובהלכות 'שגגות' יב, א.
^ 31 והרי כל עניינו של קידוש החודש הוא, לגלות את ההתחדשות שבבריאה, ועל כן, מתאים הדבר שחידושה של תורה האב מכוחה של ארץ ישראל, יבוא לידי ביטוי דווקא במצוות קידוש החודש.
^ 32 שמות רבה טו, כג.
^ 33 רמב"ם פרק ט הלכה ב, מהלכות מלכים, ע"פ סנהדרין נו ע"א.
^ 34 רמב"ם שם הלכה יחד, ע"פ סנהדרין שם.
^ 35 ויעוין בדברי רבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל ב'אור לנתיבתי' נתיב אור התורה פיסק ז (עמ' לד).
^ 36 שמות רבה שם, כד.
^ 37 ראה: ראש השנה ח ע"ב. ?
^ 38 ירושלמי נדרים פרק ו, הלכה ח, וסנהדרין פרק א הלכה ב, ויעוין עוד בט"ז, יורה דעה, סימן קפט, ס"ק יג.
^ 39 שמות יג, טז.
^ 40 שם, שם, ב.
^ 41 שם, שם, ה.
^ 42 דברים ו, א.
^ 43 שם, יא, יג.
^ 44 ראה קיצור שולחן ערוך, סימן יז, סעיף ג.
^ 45 "ויהי קלת וברקים... וקל שפר... קול השופר... והא-להים יעננו בקול".- שמות יט, טז-יט.
^ 46 דברים כח, י
^ 47 ברכות ו ע"א, נז ע"א, מגילה טז ע"ב, סוטה יז ע"א, מנחות לה ע"ב, וחולין פט ע"א.
^ 48 ע"פ 'אור לנתיבתי' לרבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, נתיב 'עוז לישראל', פיסקא כד (עמ' סא).
^ 49 שבהן מצויות כל הפרשיות בבית אחד, וכתובות על גבי קלף אחד.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il