ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- ספריה
- ליקוטים ג
- תפילת הדרך וברכת הגומל
- משפחה חברה ומדינה
- נסיעות, טיולים ונופש
- טיולים וטרמפים
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
אריה יעקב בן משה יוסף ז"ל
למעבר לתפילת הדרך בנוסח אשכנז/ספרד
למעבר לתפילת הדרך בנוסח עדות המזרח
למעבר לתפילת הדרך בנוסח תימן
1 - תפילת הדרך ומשמעותה
המקום המוגן יותר עבור בני אדם, הוא סביבתם הטבעית, כלומר הבית או העיר. אבל כשאדם ניתק מהעיר, מחבריו ומשכניו, ויוצא לדרך, הוא נחשף לסכנה מסויימת. אם יותקף יהיו פחות אנשים שיוכלו לבוא לעזרתו. ואם יפגע, עד שילקח לבית חולים יעבור זמן רב יותר. ולכן תקנו חכמים את תפילת הדרך. כשנתבונן בנוסח תפילת הדרך, נמצא שהתפילה נאמרת בלשון רבים, והדבר אינו במקרה. מבחינה רוחנית, ההתנתקות מהציבור היא שורש הסכנה שבדרך, ולכן היוצא לדרך צריך עד כמה שיותר לשתף את עצמו עם הציבור, ועל ידי כך תפילתו תתקבל יותר. ומאחר שכבר אנו עומדים בתפילה לפני הבורא, ומבקשים שהדרך תעבור בשלום, מוסיפים לבקש מה' שגם יצליח את דרכינו (ברכות כט, ב, ל, א).
וכך הוא נוסח תפילת הדרך : "יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו, שתוליכנו לשלום ותצעידנו לשלום ותדריכנו לשלום, ותגיענו למחוז חפצנו לחיים ולשמחה ולשלום. ותצילנו מכף כל אויב ואורב בדרך, ומכל מיני פורענויות המתרגשות לבוא לעולם, ותשלח ברכה במעשה ידינו, ותתננו לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואינו, ותשמע קול תחנונינו, כי אל שומע תפילה ותחנון אתה, ברוך אתה ה' שומע תפילה".
2 - האם זו ברכה
יש שהקשו על נוסח תפילת הדרך, מדוע אינה פותחת בברוך. שהרי יש לנו כלל: כל ברכה שאינה סמוכה לחברתה, דהיינו שאומרים אותה בפני עצמה, יש לפותחה בברכה, כלומר בלשון "ברוך אתה ה"'. ואם כן תפילת הדרך שנאמרת כתפילה בודדת, מדוע איננה פותחת בלשון ברוך? ואכן, יש שמחמת כן החמירו להסמיך תמיד את תפילת הדרך לברכה אחרת (מהר"ם מרוטנבורג). ולכתחילה טוב להחמיר, ואם מזדמנת לאדם ברכת הנהנין בשעה שהתחיל את דרכו, עדיף לסמוך אליה מיד את תפילת הדרך. אבל אם לא נזדמנה לו ברכה, על פי רוב הפוסקים אפשר לומר את תפילת הדרך גם ללא ברכה אחרת לפניה. והטעם לכך הוא, שבעצם תפילת הדרך אינה ברכה כלל אלא תפילה, ולא חלים עליה הכללים של ברכות, ולכן היא אינה פותחת בלשון ברוך אתה וכו' וגם אינה צריכה להיות סמוכה לחברתה (תוס, פסחים קד, א, מ"ב קי, כה), מוכח מסיום תפילת הדרך, שאינו הסיום הרגיל של ברכה, אלא רק : "ברוך אתה ה' שומע תפילה", ללא הזכרת המלים "אלהינו מלך העולם", ואמר ר' יוחנן : כל ברכה שאין בה שם ומלכות אינה ברכה (ברכות מ, ב), ומאחר שלא אומרים בתפילת הדרך "אלהינו מלך העולם", אין זו ברכה אלא תפילה.
ועוד תרוץ ישנו, שאכן תפילת הדרך היא ברכה - ברכת שומע תפילה שבשמונה-עשרה, שכן בסיום אנו אומרים "ברוך אתה ה' שומע תפילה". ואם נשאל מדוע אינה פותחת בברוך. התשובה היא שהואיל ובדרך כלל ברכת שומע תפילה שבתפילת שמונה-עשרה סמוכה לברכות שלפניה, גם כשאומרים אותה בנפרד, כמו למשל בתפילת הדרך, לא שינו חכמים את נוסחה. ואין צורך לפתוח אותה בלשון ברוך ולהזכיר בה את המלים : "אלהינו מלך העולם", משום שכבר בברכות הקודמות בשמונה עשרה זה נזכר, ואין טעם לחזור על זה שוב בברכת שומע תפילה (תר"י ברכות ב, א).
3 - מדיני תפילת הדרך
את תפילת הדרך יש לומר לאחר שכבר התחלנו את הדרך, ולא בתוך העיר ממש אלא מיד לאחר היציאה מן העיר. אמנם לדעת הט"ז צריך לאומרה מיד כשמתחיל בדרך, ואפילו הוא עוד בתוך העיר, אך לרוב הפוסקים, צריך לאומרה דווקא לאחר היציאה מן העיר (מ"ב קי, יט).
ואין להמתין, אלא מיד ביציאה מן העיר צריך לאומרה. ואם שכח להגיד, אם נשארו לו לפחות ארבעה קילומטרים עד מחוז חפצו, עדיין הוא יכול לאומרה, אך על פחות מזה לא יברך (שו"ע או"ח קי, ז).
ואדם שנוסע כמה נסיעות ביום, מספיק שיאמר את תפילת הדרך בפעם הראשונה ויכוון בבקשתו על כל הנסיעות שיעשה באותו היום. אבל אם תכנן רק נסיעה אחת, ולאחר מכן נמלך בדעתו והחליט לנסוע עוד פעם, אזי צריך לאומרה שנית (שו"ע או"ח קי, ה).
לכתחילה בעת שאומרים את תפילת הדרך ראוי להפסיק מללכת, ולעמוד או לשבת. וכשנוסעים במכונית, לכתחילה, כשלא ממהרים ויש אפשרות לחנות בצד הדרך בלי לגרום לשום סיכון, עדיף לעצור את המכונית ולאומרה בכוונה. אולם אין הכרח לעשות כך, ואם הנהג מרגיש שהוא יכול לכוון היטב בתפילתו גם תוך כדי נסיעה, יברך בשעת הנסיעה. ולגבי שאר הנוסעים שאינם נוהגים, ודאי שהם רשאים לכתחילה לומר את תפילת הדרך תוך כדי נסיעה, הואיל והנסיעה אינה טורדת את כוונתם (שו"ע או"ח קי, ד, מ"ב כג).
4 - על איזה דרך מברכים
נאמר בתלמוד (ברכות ל, א), שאדם היוצא לדרך שאורכה הוא יותר מפרסה, (שיעור פרסה הוא בערך ארבעה קילומטרים), צריך לומר את תפילת הדרך, אך אם הדרך קצרה יותר אין מברכים. והטעם לזה, משום שדרך של פחות מארבעה קילומטר מן הסתם סמוכה לישוב ואין בה סכנה.
ולכאורה אין הבדל בין אם עוברים את הדרך הזו בהליכה ברגל או ברכיבה על חמור או בנסיעה במכונית מהירה, העיקר הוא שאם אורכה יותר מפרסה אומרים תפילת הדרך, ואם פחות - אין אומרים. אלא שכמה מן הפוסקים סברו, ששיעור פרסה בא לתת לנו שיעור של זמן, שאם הדרך אורכת יותר משבעים ושתים דקות, שזה הזמן שלוקח לאדם ממוצע לעבור ארבעה קילומטר בדרך לא סלולה - צריכים לומר את תפילת הדרך, אבל אם הדרך אורכת פחות משבעים ושתים דקות, כיוון שהסכנה לא נמשכת זמן רב - אין אומרים את תפילת הדרך. ולפי זה כיום אדם שנוסע מתל אביב לירושלים, לא יאמר את תפילת הדרך, כי משך הזמן שנוסעים מתל אביב לירושלים הוא פחות משבעים ושתים דקות. (עיין שו"ת זכרון יהודה או"ח מ"ב).
אולם לדעת רוב הפוסקים כוונת חז"ל כשאמרו פרסה הוא לקבוע את אורך הדרך שעליה צריך לומר את תפילת הדרך. משום שככל שהדרך ארוכה יותר, כך היא מתרחקת יותר מן הישוב, וכך הסכנות שבה מתרבות. אבל לזמן אין שום חשיבות, עובדה היא, שגם בזמן חז"ל היו רוכבים על סוסים, והיו עוברים ארבעה קילומטרים בפחות מעשר דקות, ובכל זאת לא חילקו חכמים בין הולך לרוכב, וקבעו שעל דרך של פרסה אומרים תפילת הדרך. ולפי זה גם בזמנינו שיש מכוניות מהירות, מודדים את אורך הדרך, ואם היא יותר מפרסה, מחויבים לומר את תפילת הדרך. וכך פסק בעל המשנה ברורה (מ"ב קי, ל), וכך ההלכה, משום שרוב רובם של הפוסקים הורו כן, והדעה החולקת היא דעת יחיד (כך מובא בספר אהלך באמיתך ע' קא). ולהלכה, ברור שיש לנהוג למעשה לומר את תפילת הדרך על דרך בין עירונית שאורכה למעלה מארבעה קילומטר. ובמיוחד כיום שתאונות הדרכים מהוות את אחת הסכנות העיקריות לחיי אדם.
5 - תפילת הדרך בכבישי יש"ע
כפי שלמדנו, מפני הסכנה שיש בדרכים, תקנו חכמים לומר את תפילת הדרך. אולם על פי התלמוד הבבלי (ברכות לא, א) משמע שאם הדרך קצרה מפרסה (ארבעה קילומטרים), אין בה סכנה, ולכן אין להתפלל עליה את תפילת הדרך. אלא שהקשו על זה מדברי התלמוד הירושלמי (ברכות פ"ד ה"ד) שקובע שכל הדרכים בחזקת סכנה, ומשמע שאין הבדל בין דרך של יותר מפרסה לדרך של פחות מפרסה. ותרץ רבינו יונה בפרושו למסכת ברכות (ברכות כ, ב), שהתלמוד הבבלי מדבר על דרך רגילה, שאם אורכה פחות מפרסה, אין בה סכנה, ולכן אין לומר את תפילת הדרך. אולם הירושלמי מדבר על דרך מסוכנת יותר, ולכן אף על דרך של פחות מפרסה יש לברך את תפילת הדרך. וכן נפסק להלכה, שאם הדרך מוחזקת כמסוכנת, אפילו אם היא קצרה מפרסה - יש לומר את תפילת הדרך (מ-ב קי, ל).
אם כן, באותם כבישים ביש"ע שנחשבים למסוכנים מחמת התנכלויות הערבים שזורקים אבנים, ולפעמים אף זורקים בקבוקי תבערה או יורים, יש לומר בהם את תפילת הדרך אפילו בדרך של פחות מפרסה. ואף שוודאי סכנת תאונות הדרכים חמורה בהרבה מהסכנה של ידויי האבנים, עובדה היא שיותר אנשים מהישובים נפגעים מתאונות דרכים מאשר מפעילות חבלנית. מכל מקום הסכנה של תאונות הדרכים היא סכנה של דרך רגילה, שבה אומרים את תפילת הדרך רק אם נוסעים למעלה מארבעה קילומטרים. אבל ביש"ע מצטרפת סכנה נוספת שאינה שכיחה בסתם דרכים, ולכן יש לומר את תפילת הדרך אפילו על דרך של קילומטר אחד. ויהי רצון שיתמו כל שונאינו ואויבי נפשנו, וישראל ישכון לבטח בכל רחבי ארצו.
כשהתמיד בוטל - החומות קרסו
הפסוק המיוחד והמשונה בתורה
למה ללמוד גמרא?
איך התפילה מקשרת אותנו לקב"ה?
מה המשמעות הנחת תפילין?
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
השיבה שופטיך כבראשונה - על מערכת המשפט בישראל
איך ללמוד גמרא?
איך ללמוד אמונה?
מה עושים בעשרה בטבת שחל בשישי?
מה עיקר הגאולה ביום העצמאות?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
