ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
שבת בקראון פלזה עם הרב שמואל אליהו והרב יוני לביא ושבת שירה עם הרב סבתו
בית המדרש בית מדרש סעודה וברכות הנהנין

ברכה ראשונה וברכה אחרונה על עוגה

על כמה עוגות מברכים ברכה אחרונה? מהו שיעור כזית? האם משערים בנפח או במשקל? מהו שיעור בכדי אכילת פרס? בשאלות יסודיות אלו נעסוק בלימוד שלפנינו. הלימוד יתחיל מהגמרא דרך פרושי הראשונים ועד לפסיקת האחרונים וההלכה למעשה.
מוקדש לעלוי נשמת
רחל בת יקוט
לחץ להקדשת שיעור זה
על כמה עוגות מברכים ברכה אחרונה? מהו שיעור כזית? האם משערים בנפח או במשקל? מהו שיעור בכדי אכילת פרס? בשאלות יסודיות אלו נעסוק בלימוד שלפנינו.
הלימוד יתחיל מהגמרא דרך פרושי הראשונים ועד לפסיקת האחרונים וההלכה למעשה.

(הערה: הדיון ההלכתי למעשה עוסק בעוגה בה החומרים מעורבים זה בזה (עוגה בחושה) אולם בעוגת שכבות וכד' שהמזונות ושאר המרכיבים אינם מעורבים הדין שונה).


א. שיעור אכילה לברכה ראשונה
הפוסקים כתבו שלחיוב ברכה ראשונה אין שיעור ואפילו אכילת דבר מועט ביותר מצריכה ברכה ראשונה שהרי "אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה".
וכך נפסקה ההלכה בשו"ע: (סימן רי סעיף א)
"האוכל פחות מכזית בין מפת בין משאר אוכלים, והשותה פחות מרביעית בין מיין בין משאר משקים, מברך תחלה ברכה הראויה לאותו המין".

ב. ברכה ראשונה על עוגה
שנינו בברכות: (לו ב)
"חביץ קדרה, (מאכל מקמח שמן ודבש) וכן דייסא; רב יהודה אמר: שהכל נהיה בדברו; רב כהנא אמר: בורא מיני מזונות. בדייסא גרידא כולי עלמא לא פליגי דבורא מיני מזונות, כי פליגי - בדייסא כעין חביץ קדרה, רב יהודה אמר: שהכל - סבר דובשא עיקר; רב כהנא אמר: בורא מיני מזונות - סבר סמידא (קמח) עיקר. אמר רב יוסף: כותיה דרב כהנא מסתברא, דרב ושמואל דאמרי תרוייהו: כל שיש בו מחמשת המינין מברכין עליו בורא מיני מזונות".
מבואר בגמרא שעל מאכל שמעורב בו קמח (אר כל דבר אחר) מחמשת מיני דגן ברכתו בורא מיני מזונות ואפילו חלק הדגן מועט. כך הבינו רוב מוחלט של הפוסקים.
זה לשון הרא"ש: (שם פרק ו סימן ז)
"דרב ושמואל דאמרי תרווייהו כל שיש בו מחמשת מינין מברכין עליו בורא מיני מזונות וכן הלכתא דהא רב יוסף מייתי מינייהו ראיה הלכך כל שעיקרו מחמשת המינין אפי' רובו ממין אחר מברכין עליו בורא מיני מזונות".
וכן פסק השו"ע: (סימן רח סעיף ב)
"חמשת מיני דגן ששלקן או כתשן ועשה מהם תבשיל, כגון מעשה קדירה הריפות וגרש כרמל ודייסא, אפילו עירב עמהם דבש הרבה יותר מהם או מינים אחרים הרבה יותר מהם, מברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף על המחיה".
(אמנם דעת הרא"ה (ברכות לז) והריטב"א (שם לט) היא שרק אם יש בתערובת כמות של כזית דגן בכדי אכילת פרס מברכים עליה במ"מ)
אולם הכלל הנ"ל לא מוחלט:
כך שנינו בברכות: (לט א)
"אמר רב אשי, כי הוינן בי רב כהנא אמר לן: תבשילא דסלקא דלא מפשו בה קמחא - בורא פרי האדמה, דלפתא, דמפשו בה קמחא טפי - בורא מיני מזונות; והדר אמר: אידי ואידי בורא פרי האדמה, והאי דשדי בה קמחא טפי - לדבוקי בעלמא עבדי לה".
מבואר שאם הקמח משמש רק כדי לדבק את התבשיל ולא כדי להשביע וכד' אין חשיבות לדגן ומברך על המאכל את הברכה הראויה לו לפי החלק העיקרי שבו.
וכך פסק את הדין הרמב"ם: (הלכות ברכות פ"ג ה"ו)
"כיצד היא הטפלה המעורבת כגון לפת או כרוב שבשלו ועירב בו קמח של אחד מחמשת המינין כדי לדבקו אינו מברך עליו בורא מיני מזונות שהלפת הוא העיקר וקמחו טפלה, שכל דבר שמערבין אותו לדבק או כדי ליתן ריח או כדי לצבוע את התבשיל הרי זו טפלה, אבל אם עירב כדי ליתן טעם בתערובות הרי הוא עיקר, לפיכך מיני דבש שמבשלין אותן ונותנין בהן חלב חטה כדי לדבק ועושין מהן מיני מתיקה אינו מברך עליו בורא מיני מזונות מפני שהדבש הוא העיקר".
וכך פסק גם כן השו"ע :(שם)
"אבל אם לא נתן הדגן בתבשיל אלא לדבקו ולהקפותו, בטל בתבשיל".
אמנם האחרונים העירו שאם הקמח בא לדבק וגם להשביע או לתת טעם בתבשיל ברכתו במ"מ. (משנ"ב שם סק"ח)
עד כאן למדנו שהאוכל עוגה אפילו בשיעור מועט ביותר חייב לברך עליה. ברוב ככל העוגות הקמח ניתן לטעם ולשביעה וברכתם מזונות, עוגות שהקמח ניתן רק לדבק או לצבע וכד' ברכתן תהיה לפי החומרים האחרים שבה לפי שאר כללי הברכות (עיקר וטפל וכו').

ג. שיעור אכילה לברכה אחרונה
שנינו בברכות: (לח ב)
"אמר רבי חייא בר אבא: אני ראיתי את רבי יוחנן שאכל זית מליח ובריך עליו תחלה וסוף. אמר ליה רבי ירמיה לרבי זירא: רבי יוחנן היכי מברך על זית מליח? כיון דשקילא לגרעיניה בצר ליה שיעורא! - אמר ליה: מי סברת כזית גדול בעינן? כזית בינוני בעינן (והא איכא), וההוא דאייתו לקמיה דרבי יוחנן - זית גדול הוה, דאף על גב דשקלוה לגרעינותיה פש ליה שיעורא. דתנן: זית שאמרו - לא קטן ולא גדול אלא בינוני, וזהו אגורי".
מפורש בגמרא שברכה אחרונה תלויה בשיעור אכילה של כזית בינוני, וכך בארו הראשונים. זה לשון השו"ע (רי א)
"האוכל פחות מכזית בין מפת בין משאר אוכלים, והשותה פחות מרביעית בין מיין בין משאר משקים, מברך תחלה ברכה הראויה לאותו המין, ולאחריו אינו מברך כלל".

ד. שיעור כזית
לא נכנס כאן לכל הסוגיא הרחבה של שיעור הזית רק נביא בקצרה את דעות העיקריות:
דעת התוספות (חולין קג ב ד"ה חילקו) שכזית הוא נפח של חצי ביצה. דעת הרמב"ם (עפ"י הרמב"ם הלכות שבת פ"ח ה"ח) שכזית הוא נפח של קצת פחות משליש ביצה.
השו"ע פסק כדעת התוספות: (סימן תפו סעיף א)
"שיעור כזית, יש אומרים דהוי כחצי ביצה"
הוסיף שם המשנה ברורה עפ"י האחרונים שבמצוות דאורייתא יש להחמיר כתוספות ובמצוות דרבנן אפשר להקל כדעת הרמב"ם. וזה לשונו: (שם סק"א)
"דהוי כחצי ביצה - בינונית עם קליפתה ודעת הרמב"ם דכזית הוא כשליש ביצה.. ולענין דינא במצוה דאורייתא כגון במ"ע דאכילת מצה יש להחמיר ולאכול עכ"פ כחצי ביצה [אם לא שהוא חולה וקשה לו לאכול כחצי ביצה יכול לסמוך על הרמב"ם] ולענין מרור וכה"ג שהוא דרבנן יש לסמוך בדיעבד אם אכל כשליש ביצה..ולענין בהמ"ז ששיעורו מד"ס בכזית [וכן לענין ברכה אחרונה] ספק ברכות להקל ולא יברך עד שידע שאכל כחצי ביצה".
עוד הוסיף שם המשנ"ב:
"ולכתחלה נכון ליזהר שלא יכניס עצמו בספק ברכות ויאכל כחצי ביצה או פחות הרבה משליש ביצה".
היינו, כדי לא להכנס לספק ברכה אחרונה אין לאכול שיעור שנתון במחלוקת הפוסקים ויאכל או פחות משליש ביצה או יותר מחצי ביצה.
למעשה , האחרונים שיערו את השיעורים הנ"ל במידות של ימינו. בספר שיעורי תורה (לר' חיים נאה) פסק ששיעור ביצה הוא כ 51 סמ"ק, יש שכתבו שהשיעור הוא כ 57 סמ"ק יוצא לפ"ז שלתוספות כזית הוא כ 28 סמ"ק (כקופסת גפרורים) ולרמב"ם כ 18 סמ"ק.
אמנם, כידוע יש שיטה מחמירה יותר הנקראת שיטת החזו"א שיסודה בדברי הנודע ביהודה (בצל"ח על פסחים קט) שעל פי מדידות שעשה בעקבות סוגיות בש"ס ויצא לו שברור שהביצים של זמן התלמוד היו גדולים בפי שתיים מהביצים שלנו ועל כן כל השיעורים המוכרים לנו צריכים להיות כפולים. ולכן ביצה היא כ 100 סמ"ק וכזית בין 33 סמ"ק ל 50 סמ"ק.
כתב על כך המשנה ברורה :(שם)
"ועיין בשע"ת שהכריע שיש לחלק בזה לענין שיעורין בין דבר שחיובו מן התורה לדבר שחיובו מדרבנן כגון מרור בזה"ז ואפיקומן וכוסות ונמצא לפ"ז בזמנינו יתחייב לאכול מצה עד כשיעור ביצה ומרור יצא בדיעבד אף אם לא אכל רק כשליש ביצה"
אמנם לענין ברכה אחרונה משמע שם שאין לחשוש לנו"ב, וכן כתבו הפוסקים (שבט הלוי ח"ו סימן ס; יביע אומר ח"ח סימן כב) שהמנהג הידוע מקדמת דנא לברך ברכה אחרונה על כזית כשיטה המקילה. ומ"מ המחמיר לא לאכול משליש ביצה קטנה עד חצי ביצה גדולה קדוש יאמר לו.

ה. כזית - נפח או משקל
בכל המידות שכתבנו שיערנו במידות נפח. הדין שמשערים בנפח ולא במשקל מבואר בגמרא ובראשונים. לדוגמא: תוספתא (נזיר פ"ד ה"א)
"נזיר שאכל מכל האסורין לו...חייב... וכמה שיעורן בכזית וכולן מצטרפין בזית היין והחומץ כיוצא בהן כיצד הוא עושה מביא כוס מלא יין מביא זית איגורי נותן לתוכו ושופע אם שתה כיוצא בו חייב אם לאו פטור.."
וכן כתב הרמב"ם בפירוש המשנה (מסכת חלה פ"ב מ"ו)
"וכל מדה שיש בתשבורת חללה שעור זה חייבת בחלה. אבל משקל מה שמחזיקה מדה זו הרי הוא משתנה בהשתנות הדבר המדוד, לפי שאין כובד השעורים והחטים שוה, וכן לא כל סוגי הקמח משקלן שוה אע"פ שהן ממין אחד, ולא השמיעונו שעור חלה במשקל אלא במדה כמו שאתה רואה. וכל מי שנותן שעור חלה במשקל הרי זה טועה וטעותו ברורה מאד, אלא אם כן רצה לשער בקירוב ובמין מסויים".
וכך כנראה נהגו בכל הדורות, וכן נוהגים עדות אשכנז. אולם המנהג הנפוץ בין הספרדים לשער דווקא במשקל ולא בנפח, מכיון שהשיעור במשקל קל יותר שהרי יש מאכלים ארוכים, קצרים, מנופחים וכד' ומדידתם בנפח לא נוחה. כך כתבו הבא"ח (שנה ראשונה מסעי ב) והרב כף החיים (סימן קסח אות מו) וכך פוסק למעשה הרב אליהו ולפי זה כל השיעורים הנ"ל הם במשקל. כלומר כזית לתוספות כ 30 גרם וכו' ולרוב יוצא שהשיעור במשקל גדול בהרבה מהשיעור בנפח. (לדוגמא משקל פרוסת לחם אמצעית מלחם פרוס היא כ 30 גרם וברור שהנפח גדול הרבה יותר מקופסת גפרורים)
לפי זה יוצא שלכתחילה אין לאכול שיעור שנע בין 18 סמ"ק (בנפח לפי הרמב"ם) למשקל של 30 גרם (במשקל לפי תוספות). אמנם גם בין הפוסקים הספרדים בדורנו יש שכתבו שהשיעורים הם בנפח (אור לציון ח"ב סימן י"ד אות יז; ברכת ה' ח"ב פ"א ה"ז)

ו. בכדי אכילת פרס
תחילה נבאר בקצרה את המושג:
כדי אכילת פרס פירושו שיעור של זמן אכילת לחם ברצף ללא שהיות. פרס בארמית הוא חצי והיינו שיעור אכילת חצי כיכר לחם.
נחלקו הראשונים מהו גודלו של חצי כיכר: לדעת רש"י (יומא פ.) זהו כיכר של 4 ביצים ולדעת הרמב"ם (ערובין פ"א ה"ט) זהו כיכר של 3 ביצים. השו"ע (סימן תט סעיף ז) פסק כדעת הרמב"ם.
למדנו שהאוכל מאכל בשיעור כזית מברך ברכה אחרונה. אלא שיש לשאול וכי אדם שיאכל חצי כזית בבוקר וחצי כזית בערב יתחייב בברכה אחרונה? אם כן יש לברר מהו שיעור הזמן שהאוכל בו כזית מאכל יתחייב בברכה אחרונה.
הכנסת הגדולה (שיירי הכנסת הגדולה סימן רד אות ג) אכן פסק לגבי שתיה שאפילו שתה יותר מהשיעור שמצאנו לגבי ישוב הדעת ביום הכיפורים (יומא פ:) חייב לברך ברכה אחרונה שמ"מ נהנה גופו וחייב לברך. ומעט אחרונים פסקו כמותו.
אולם המגן אברהם כתב: (סימן רי סק"א)
"ואם אכל מעט וחזר ואכל מעט אם שהה יותר מכדי אכילת פרס נ"ל דאין מצטרף וכמ"ש סי' תרי"ב וכ"מ ביומא דף פ' דלא מיתב' דעתיה בהכי וכ"מ מפירש"י דפירש דטעמא דבעי כזית בברכה אחרונה היינו משום דכתיב אכילה ואכילה בכזית ואם כן בחלב ודם ובכל איסורין נמי כתיב אכילה ואם שהה בכא"פ לא מיקרי אכילה וה"ה לענין ברכה"
פרוש דבריו: רק האוכל כזית בכדי אכילת פרס מתחייב בברכה אחרונה וראיותיו: א. מהגמרא ביומא הנ"ל ב. גם אם נחלק בין יתובי דעתא ביום כיפור לחיוב ברכה מ"מ התורה אמרה "ואכלת ושבעת וברכת" היינו יש חיוב ברכה על אכילה ובכל איסורי התורה מצאנו שכדי להתחייב בעונש צריך לאכול כזית איסור בכדי אכילת פרס דזה חשיב אכילה ואם כן ה"ה לענין ברכה אחרונה.
רוב ככל האחרונים פסקו כמג"א. (משנ"ב סימן רי סק"א א; בא"ח שנה ראשונה פרשת מסעי ו ועוד).
למעשה, האחרונים שיערו את הזמן הנ"ל בדקות מועטות. השיעור נע בין 2 דקות ל 9 דקות. הפסיקה המפורסמת היא משך זמן של 4 דקות (כ"פ ר' חיים נאה (שיעורי תורה פ"ג סט"ו); ערוה"ש סימן רב סעיףח; כף החיים סימן רי סק"ח ועוד) אמנם בין הספרדים מצאנו הרבה שפסקו שעד 6-7 דקות הוא שיעור בכדי אכילת פרס (יחווה דעת ח"א סימן יז; אור לציון ח"ב פי"ד אות יז; ברכת ה' ח"ב פ"א ה"ו).

סיכום: כדי להתחייב בברכה אחרונה על מאכל יש לאכול כזית בכדי אכילת פרס. בשיעורים שלנו: 30 סמ"ק אוכל תוך כדי 4 או 7 דקות והמנהג הנפוץ בין הספרדים להחמיר ולאכול 30 גרם. ומן הראוי לא לאכול שיעור המסופק היינו יותר מ 18 סמ"ק.

ז. ברכה אחרונה על עוגה
לפי מה שלמדנו עד עכשיו פשוט שהאוכל עוגה בשיעור המחייב בתוך פרק הזמן המחייב מברך על המחיה. אולם אין הדבר פשוט שהרי לא עסקינן כאן בלחם אלא בעוגה, ובעוגה מעורבים כל מיני מוצרים חלק ברכתם על המחיה (כמו קמח) וחלק ברכתם בורא נפשות רבות (כמו מים ביצים וכד'). אם כן קמה וגם ניצבה השאלה:
מהי הברכה האחרונה על עוגה?
בדין זה מצאנו 3 שיטות עיקריות:
א. כמו שמברכים מזונות על מאכל למרות שרק מיעוטו חמשת מיני דגן (כפי שלמדנו בתחילת הלימוד) ה"ה לברכה אחרונה מברכים על מאכל כזה על המחיה (ובלבד שיאכל כזית) מכיון שהדגן בגלל חשיבותו גורר אחריו את שאר המאכלים.
כך מבואר ברי"ף: (ברכות כד ב מהרי"ף)
"וריהטא דמחוזא בין דמפשי ביה קימחא ובין דלא מפשי ביה קימחא מברך עליו בורא מיני מזונות כרב ושמואל דאמרי תרווייהו כל שיש בו מחמשת המינין מברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש".
וכן ברא"ש: (ברכות פ"ו סימן ז)
"דרב ושמואל דאמרי תרווייהו כל שיש בו מחמשת מינין מברכין עליו בורא מיני מזונות וכן הלכתא...הלכך כל שעיקרו מחמשת המינין אפי' רובו ממין אחר מברכין עליו בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש".
וכן נראה שהיא דעת הרמב"ם (ברכות פ"ג ה"ד ויא-יב).
ב. אם יש בתערובת שיעור של כזית בכדי אכילת פרס מזונות מברכים על אכילת כזית מהעוגה על המחיה, משום שרק כשיש שיעור חשוב בתערובת שאר המרכיבים נגררים אחרי הדגן.
מהו שיעור כזית בכדי אכילת פרס? אם ננקוט שכזית הוא חצי ביצה א"כ לרש"י שפרס הוא 4 ביצים, כזית מתוכו הוא שמינית, לרמב"ם שפרס הוא 3 ביצים כזית מתוכו הוא שישית.
כך מבואר,כנראה, בדברי אבודרהם בשם רבנו יונה: (הו"ד בב"י (רח ט))
"וזה לשון ה"ר דוד אבודרהם (עמ' שיד) שאם עירב באותו קמח (כוונתו לקמח שאינו מחמשת מיני דגן) אחד מחמשת המינים ועשה ממנו פת מברך המוציא ושלש ברכות ואם בשלה בקדרה מברך בורא מיני מזונות ולבסוף מעין שלש וכתב ה"ר יונה דדוקא שיש באותו קמח מאחד מחמשת המינים כדי שיאכל ממנו כזית דגן בכדי אכילת פרס אבל אם אין בו זה השיעור מחמשת המינים אינו מברך לבסוף שלש ברכות אלא בתחלה מברך המוציא כיון שיש בו טעם דגן אף על פי שאין בו כזית דגן בכדי אכילת פרס ולבסוף מעין שלש והוא הדין כשבשלוהו בקדרה שמברך תחלה בורא מיני מזונות אבל לבסוף מברך בורא נפשות רבות".
ג. דעת הרבה מהאחרונים שלא מספיק שיהיה בתערובת כזית דגן בכדי אכילת פרס אלא צריך שגם בפועל יאכל מתוך התערובת כמות של כזית דגן בכדי אכילת פרס ואין שאר המרכיבים מצטרפים לשיעור ברכה אחרונה. כ"כ הגר"א (רח ט) וכ"פ ערוך השולחן (רח יח) ועוד.
השו"ע פסק את לשון רבנו יונה הנ"ל, וזה לשונו: (רח ט)
"עירב קמח דוחן ושאר מיני קטניות עם קמח של חמשת מיני דגן ובשלו בקדירה, מברך בורא מיני מזונות ועל המחיה; ואם עשה ממנו פת, מברך המוציא וברכת המזון; ודוקא שיש באותו קמח מחמשת מינים כדי שיאכל ממנו כזית דגן בכדי אכילת פרס, אבל אם אין בו זה השיעור מחמשת המינים, אינו מברך לבסוף ברכת המזון, אלא בתחלה מברך המוציא כיון שיש בו טעם דגן אע"פ שאין בו כזית בכדי אכילת פרס, ולבסוף על המחיה; ואם בשלו בקדירה, מברך תחלה בורא מיני מזונות ואחריו בורא נפשות".
ברור בדעת השו"ע שיש צורך שיהיה בתערובת כזית דגן בכדי אכילת פרס (כדעה ב) אולם יש לדון בדעתו האם יש צורך שגם בפועל יש לאכול כמות כזו של דגן כדי דגן כדי לברך על המחיה.
אולם מעבר לכך האחרונים הקשו סתירה בדברי השו"ע עצמו, שהרי בסעיף ב באותו הסימן כתב השו"ע: "חמשת מיני דגן ששלקן או כתשן ועשה מהם תבשיל, כגון מעשה קדירה הריפות וגרש כרמל ודייסא, אפילו עירב עמהם דבש הרבה יותר מהם או מינים אחרים הרבה יותר מהם, מברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף על המחיה..."
משמע שמברכים על המחיה אפילו אם אין בתערובת כלל כמות דגן של כזית בכדי אכילת פרס ודלא כדעתו בסעיף ח!
בתרוץ קושיא זו כתב בקצרה המגן אברהם: (שם סוף ס"ק טו)
"ומיהו אם לא עירבו עם קמח רק עם שאר מינים מברך במ"מ ועל המחיה אפילו ליכא בכא"פ כמ"ש ס"ב"
פרוש דבריו: דוקא בסעיף ט יש צורך בכמות חשובה של דגן כדי לברך על המחיה משום ששם מדובר בתערובת של קמח בקמח ואין קמח הדגן מורגש יותר בטעמו ובסעידת הלב יותר משאר הקמח אולם בסעיף ב מדובר בתערובת של קמח דגן עם שאר חומרים (כמו עוגות שלנו) ושם סגי אפילו במעט קמח כדי לברך ברכה אחרונה. המורם מזה שהמג"א פוסק הלכה למעשה כדעה א הנ"ל.
אולם הבה"ל (שם ט ד"ה בקדרה) כתב שהרבה מהאחרונים דחו את המג"א ולמעשה אין הבדל בין תערובת של שני סוגי קמח לשאר תערובות ובתרוץ הסתירה בדעת השו"ע תירץ בפשטות בשער הציון (שם סקמ"ח) שכוונת השו"ע גם בסעיף ב היא שיש בתערובת כזית דגן בכדי אכילת פרס ומה שלא כתב כן משום שהתבסס על דבריו בסעיף ט.

כפי שהזכרנו לעיל נחלקו האחרונים בדברי השו"ע בסעיף ט האם לבארו כדעה ב או דעה ג. לדעת המאמר מרדכי ועוד כוונתו כדעה ב אולם הגר"א, דרך החיים ועוד בארו שהשו"ע פסק כדעה ג.
המשנה ברורה (שם סקמ"ג וסקמ"ח) פסק כדעה ג (וכזית בכדי אכילת פרס הוא שמינית מהתערובת) אולם הוסיף שם בזה הלשון: "ומ"מ לענין פת כיסנין שמעורב בתבלין הרבה [כגון צוקע"ר לעק"ך] נוהגין העולם לברך עליו לבסוף על המחיה כשיש בו כזית אף שבמין דגן לבדו שנמצא בו אין בו שיעור כזית ואולי שטעמם מפני שהתבלין בא להכשיר את האוכל מצטרף עם האוכל גופא לשיעור וכדאיתא כעין זה במ"א סימן ר"י.
כלומר המשנה ברורה מעיד שמנהג העולם בעוגות להקל כדעה ב משום שבזה התבלינים מצטרפים לשיעור הקמח (משא"כ לדוגמא בלחם העשוי מקמח חיטה וקמח תירס מעורבבים) אולם סיים שם המשנ"ב "ולכתחלה טוב ליזהר לשער שיהיה בהקמח שיעור כזית" כדעה ג.

האגרות משה תמה על מנהג העולם (חלק או"ח א סימן עא)
"בדבר פת כיסנין שמעורב בתבלין הרבה כגון צוקער לעקאך שכתב המ"ב או"ח בסי' ר"ח ס"ק מ"ח שנוהגין העולם לברך לבסוף על המחיה אף רק בשעור כזית אף שהדגן שבו אין בו כזית, הוא תמוה קצת דאיך יצטרפו לדגן.... ולכן אף שהמ"ב כתב שנוהגין העולם לברך לבסוף על המחיה בכזית ממנו אף שאין שם כזית דגן תמוה לי מלתא ויש להחמיר לאכול כשעור שיהיה שם כזית דגן וכדמסיק גם במ"ב שטוב ליזהר, ולע"ד מוכרחין לעשות כן...לכן מוכרח לאכול עד שישער שיש שם כזית מהדגן".
בספר וזאת הברכה (עמוד 46) פסק כאגרות משה ועפ"י חישובים שעשה מצא שברוה העוגות יש כ 40% קמח ולכן כדי להתחייב בברכה אחרונה יש לאכול כ 2.5 זיתים בכדי אכילת פרס שכך בפועל אוכלים כזית דגן.
אולם יש הרבה פוסקים שפסקו כדעה ב, ובהם הרב עובדיה (חזון עובדיה, טו בשבט עמוד קצ ודלא כמו שכתב בילק"י ח"ג עמוד תצא) אור לציון (ח"ב פי"ד אות כג), וברכת ה' (ח"ב פ"ב ה"כ) (אלא שהצריכו שכמות הקמח תהיה שישית מהתערובת).

סיכום : באכילת מאכלים יש להקפיד לא להיכנס לספק ברכה אחרונה בגלל שיעור מסופק, היינו בין שליש ביצה (לפי הרמב"ם) לחצי ביצה (לפי התוספות).
באכילת עוגה בה יש כמות קמח של שישית או שמינית מהתערובת נחלקו האחרונים האם שאר המרכיבים מצטרפים לכזית כדי לברך על המחיה, ומנהג העולם (עפ"י המשנ"ב) שהמרכיבים מצטרפים ומ"מ ראוי לאכול עוד עד שיאכל בפועל כזית דגן בכדי אכילת פרס, ונראה שהספרדים יכולים יותר להקל בכך ומ"מ לשיטתם ראוי להחמיר לאכול מזונות במשקל של כזית ולא בנפח)
עוד בנושא סעודה וברכות הנהנין

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות. שאל שאלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il