בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • מלאכות שבת
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

רחל בת יקוט

יסודות הלכות בורר

מלאכת בורר היא אחת המלאכות השכיחות בהלכות שבת והיא אחת הדוגמאות שמביא המשנה ברורה בהקדמתו להלכות שבת שעלולים להיכשל באיסורי תורה אם לא לומדים את ההלכות. האם מותר לקלף מלפפון בשבת? כיצד מותר להוציא את הירקות מתוך המרק? האם מותר למיין צעצועים המפוזרים על הרצפה? על כך ועוד בשיעור שלפנינו. הלימוד יתחיל מהגמרא דרך פרושי הראשונים ועד לפסיקת האחרונים וההלכה למעשה.

undefined

הרב יוסף אפריון

תשע"ג
12 דק' קריאה
מלאכת בורר היא אחת המלאכות השכיחות בהלכות שבת והיא אחת הדוגמאות שמביא המשנה ברורה בהקדמתו להלכות שבת שעלולים להיכשל באיסורי תורה אם לא לומדים את ההלכות. האם מותר לקלף מלפפון בשבת? כיצד מותר להוציא את הירקות מתוך המרק? האם מותר למיין צעצועים המפוזרים על הרצפה? על כך ועוד בשיעור שלפנינו.
הלימוד יתחיל מהגמרא דרך פרושי הראשונים ועד לפסיקת האחרונים וההלכה למעשה.

א. יסוד הדין:
ביד ומיד:
שנינו בגמרא: (שבת ע"ד.)
"תנו רבנן: היו לפניו מיני אוכלין - בורר ואוכל, בורר ומניח. ולא יברור, ואם בירר - חייב חטאת. מאי קאמר אלא אמר אביי: בורר ואוכל - לאלתר, ובורר ומניח - לאלתר, ולבו ביום - לא יברור, ואם בירר - נעשה כבורר לאוצר, וחייב חטאת. אמרוה רבנן קמיה דרבא, אמר להו: שפיר אמר נחמני.
היו לפניו שני מיני אוכלין, ובירר ואכל, ובירר והניח. רב אשי מתני: פטור, רבי ירמיה מדיפתי מתני: חייב. רב אשי מתני פטור, והא תני חייב! לא קשיא, הא - בקנון ותמחוי, הא - בנפה וכברה."
מבואר בגמרא שהבורר ע"י נפה וכברה חייב אפילו בורר לאלתר, וכן הבינו רוב הראשונים. ועוד מפורש שהבורר לצורך זמן מאוחר גם כן חייב חטאת.
אוכל מתוך פסולת:
ביצה יד:
"הבורר קטניות ביום טוב, בית שמאי אומרים: בורר אוכל ואוכל, ובית הלל אומרים: בורר כדרכו. תניא, אמר רבן גמליאל: במה דברים אמורים - כשהאוכל מרובה על הפסולת, אבל פסולת מרובה על האוכל - דברי הכל נוטל את האוכל ומניח את הפסולת. פסולת מרובה על האוכל מי איכא מאן דשרי? - לא צריכא, דנפיש בטרחא וזוטר בשיעורא."
ובאר שם רש"י שהברירה תלויה במידת הטורח אם לברור האוכל מתוך הפסולת הוא הטירחה המועטת כך יעשה ואם ברירת הפסולת קלה יותר יברור אותה. (וכוונת הגמרא "דנפיש בטירחא וזוטר בשיעורא" הוא שהפסולת קטנה בכמותה אולם יותר קשה לברור אותה).
הטור למד שבדין זה אין הבדל בין יום טוב לשבת וכך פסק הלכה למעשה:
"וכיצד הוא בורר אם יש טורח בברירת האוכל יותר מברירת הפסולת בורר כדרכו לזרוק הפסולת ואם יש יותר טורח בברירת הפסולת כגון שהוא דק נוטל אוכל ומניח הפסולת וכל זה כשהאוכל מרובה על הפסולת בכמותה ומשכחת באוכל מרובה שאפי' הכי יש טורח יותר בברירת הפסולת כגון שהוא דק."
אולם רוב ככל הראשונים חלקו על הטור והבדילו בין דין ברירה בשבת לברירה ביום טוב.
וכך שנינו בגמרא (שבת שם):
"חזקיה אמר: הבורר תורמוסים מתוך פסולת שלהן - חייב. לימא קסבר חזקיה אוכל מתוך פסולת אסור! - שאני תורמוסים דשלקיה ליה שבעא זימני, ואי לא שקלי ליה - מסרח וכפסולת מתוך אוכל דמי."
וברש"י שם:
ואי לא שקלי ליה - לאוכל מתוך הפסולת, מתוך שהוא רך ונימוק על ידי שנשלק הרבה.
מסרח - והלכך אוכל נמי, כל זמן שמעורב בו - הוי כפסולת, ומיהו אוכל הוא, ומחמירין עליה למיהוי ההוא דשקיל כפסולת מתוך אוכל."
העולה מכאן שדרך הברירה המותרת היא הוצאת האוכל מתוך הפסולת ללא קשר לטירחא של המלאכה ורק בתורמוסים בגלל האופי המיוחד של הצמח גם הוצאת האוכל נחשבת כהוצאת פסולת ואסורה.
וכן פסקו כמעט כל הפוסקים, וזה לשון הרמב"ם (שבת, פ"ח הי"ג) "והבורר פסולת מתוך האוכל אפילו בידו אחת חייב."
היוצא מכל הנ"ל שברירה המותרת בשבת היא רק ברירה שנעשית על פי כל התנאים הללו: ברירת האוכל מתוך הפסולת, ביד ולצורך שימוש מיידי. אם לא מתקיים אפילו רק אחד מהתנאים הללו עובר הבורר על איסור ברירה מהתורה. (כך דעת רוב הראשונים וכ"פ השו"ע, אמנם יש מעט ראשונים שחלקו על חלק מהכללים והפוסקים צרפו אותם כסניפים בדינים מסופקים).
וכך פסק הרמב"ם שם:
"הבורר אוכל מתוך פסולת או שהיו לפניו שני מיני אוכלין ובירר מין ממין אחר בנפה ובכברה חייב, בקנון או בתמחוי פטור, ואם בירר בידו לאכול לאלתר מותר. והבורר פסולת מתוך האוכל אפילו בידו אחת חייב."
יסוד הסברא בדינים אלו בארו הראשונים שהתורה אסרה פעולה שהיא דרך ברירה ולא דרך אכילה ודרך הבוררים היא להוציא את הפסולת מתוך האוכל, לברור בבת אחת כמות גדולה לאורך זמן ולברור בכלים המיוחדים לכך. (כך עולה לדוגמא מלשון רש"י בענין ההיתר לברור לאלתר: "שאין זה דרך בוררים")
וכך סיכם את הדברים המשנה ברורה בהקדמתו לסימן שי"ט:
"הנה בורר הוא אחד מל"ט אבות מלאכות של שבת וחייבין עליה ג"כ חטאת בשוגג ומיתה במזיד כמו על שאר מלאכות ובעו"ה הרבה אנשים נכשלין באיסור בורר וע"כ אראה לבאר אותה בעז"ה בכל פרטיה ואקדים לזה הסימן הקדמה קצרה. והוא. אין חל איסור בורר מן התורה כ"א באחד משלשה אופנים שאז דרך ברירה היא כן בחול. א) אם בורר פסולת מן האוכל אפילו בורר בידו ודעתו לאכול מיד ג"כ חייב שזהו דרך ברירה בחול לברור הפסולת מן האוכל. ב) אם הוא בורר בכלי שדרך לברור בה כגון בנפה וכברה חייב אפילו הוא בורר האוכל מן הפסולת ודעתו לאכול מיד שכן דרך הבורר בכלי פעמים הוא בורר האוכל מן הפסולת כגון שנקבי הכברה דקין והאוכל הוא גס ופעמים הוא להיפוך [ואם הוא בורר בכלי שאין דרך לברור בה פטור אבל אסור וכדלקמיה]. ג) אפילו אם הוא בורר אוכל מן הפסולת ובידו אך שדעתו לאכול לאחר זמן חייב ואינו מותר לברור כ"א באופן שיזהר בכל ג' אופנים דהיינו שיברור האוכל מן הפסולת וגם שהברירה יהיה בידו ולא בכלי וגם שיהיה דעתו לאכול מיד שאז לאו דרך ברירה היא אלא דרך אכילה היא."

ב. שיעור לאלתר:
הראשונים הגדירו הגדרות שונות לברירה לצורך מיידי:
רא"ש בשם ר"ח: "מה שמיסב על השולחן באותה סעודה" ונראה כוונתו שכל שמכין את הסעודה שעומד לאכול עכשיו חשיב לאלתר. וכן משמע ברבינו ירוחם. (תלמיד הרא"ש)
המרדכי כתב: "דוקא להתחיל לאכול אחר ברירתו שרי אבל לאכול אחר שעה נעשה כבורר לאוצר".
השו"ע סתם כלשון הגמרא והרמב"ם: "לאלתר" ולא פרט, אולם הרמ"א הוסיף: "וכל מה שבורר לצורך אותה סעודה שמיסב בה מיד, מקרי לאלתר" ומבואר כרא"ש.
יש מהאחרונים שנקטו זמן מדוקדק להגדרת לאלתר, הבן איש חי (שנה שניה בשלח א') והאגלי טל (סק"ט) כתבו שיעור של שעה ומסתבר שהתבססו על המרדכי. (ויש לעיין האם כשההכנה קצרה אפשר לשיטתם לברור שעה לפני הסעודה) ובשם החזו"א נמסר (שו"ת תשובות והנהגות ח"ב, קע"ט) שהשיעור הוא חצי שעה.
אולם רוב האחרונים כתבו שאין זמן מדוייק להגדרת לאלתר וכל זמן שבו רגילים להכין את המאכלים בסמיכות לסעודה מיקרי לאלתר. וכ"כ באגרות משה (ח"ד סימן ע"ד) בתשובה לשאלה: "אי' בהגהות מרדכי ובמאירי (ביצה י"ד ע"ב) דלהניח לאחר שעה הוי כבורר לאוצר וכן הוא בשו"ע הגר"ז ואג"ט האם פחות משעה של ס' מינוט חשיב כבורר לאכול לאלתר." והשיב שם: "אין שעה זו של שיעור שעה אלא הזמן שהדרך הוא לאשה זו שמסדרת האוכלין להסעודה וקודם לזה אפילו שעה קטנה אסור."
ובנוסף כתבו האחרונים שבסעודות גדולות שמשך ההכנה אורך אפילן כמה שעות כל הזמן הזה נחשב לאלתר.
ר' שלמה זלמן הוסיף לחדש (שש"כ ח"ג הערה ר') שדבר שרגילים להכינו כמה שעות לפני הסעודה ועל ידי כך משתבח טעמו גם כן נחשב ברירה לאלתר.

ג. ברירה בשני מיני אוכלים:
עד כאן עסקנו בברירה של אוכל מתוך פסולת ויש לדון האם יש איסור ברירה גם כשמעורבים לפניו שני מיני אוכלים, כגון שקדים ובוטנים והרוצה לאכול מין אחד יצטרך לבוררו בהתאם לגדרי בורר.
הראשונים נחלקו בגירסת הגמרא שהבאנו לעיל. רש"י גרס: "היו לפניו מיני אוכלין" ובפשטות הכוונה שהאוכלין מעורבבים עם פסולת אולם תוספות גרס: "היו לפניו שני מיני אוכלין" ומשמע שהברירה היא עצם ההפרדה בין שני המינים אף על פי שאין כאן ממש פסולת. למעשה פסקו הראשונים שיש איסור ברירה גם בין שני מינים, אלא שנחלקו בטעם הדבר.
תוספות (שבת ע"ד ד"ה "היו") כתבו: "היו לפניו שני מיני אוכלין גרסי' - וכן פירש ר"ח דבאוכל מתוך אוכל שייכא ברירה שבורר אותו שאינו חפץ לאכול מתוך אותו שרוצה לאכול דאותו שאינו חפץ בו חשיב פסולת לגבי אותו שחפץ לאכול וכן משמע בירושלמי דגרס הבורר אוכלים מתוך אוכלים".
מבואר בדבריו שהלכתית גם בתערובת זו יש מושג של אוכל ופסולת המין שמעוניין בו נחשב אוכל ואותו שאינו מעוניין בו נחשב פסולת.
אולם ברמב"ם (פ"ח הי"ג) משמע אחרת, וזה לשונו: "היו לפניו שני מיני אוכלין מעורבין בורר אחד מאחד ומניח לאכול מיד" כלומר בתערובת כזו מותר להוציא את אחד המינים ובלבד שייעשה הדבר ביד ולצורך מיידי.
מבואר שאין כאן מושג של אוכל ופסולת ובכל זאת יש כאן איסור תורה של ברירה מכיון שעצם הפרדת המאכלים זה מזה נחשב כברירה.
ונפקא מינה במחלוקת זו האם צריך הבורר להוציא דווקא את המין שמעוניין בו עכשיו כדעת התוספות או שיכול להוציא כל מין שרוצה כדעת הרמב"ם.
למעשה השו"ע בסעיף ג' העתיק את לשון הרמב"ם אולם הרמ"א שיבץ בתוך השו"ע הוספות שמשמעותן להחמיר כדעת התוספות, וזה לשונם: "היו לפניו שני מיני אוכלים מעורבים, בורר אחד מאחד ומניח (רמ"א:השני כדי) לאכול מיד".
פשוט שהאשכנזים צריכים להחמיר כרמ"א אולם למעשה גם הילקוט יוסף פסק כרמ"א מכיון שהדברים נוגעים באיסור תורה (והאריך שם בהערות שגם בדעת השו"ע עצמו נסתפקו חלק מהאחרונים).

נפקא מינה נוספת שיש לתלות במחלוקת הנ"ל היא במקרה שאדם מפריד שני מיני אוכלים ואין דעתו לאכול אותם כלל לאלתר אלא לאכול את שניהם לאחר זמן שלכאורה לדעת התוספות הדבר מותר כיון שאין אפשרות להגדיר מין אחד כאוכל ומין אחר כפסולת ואילו לרמב"ם הדבר אסור בגלל עצם ההפרדה.
הפרי מגדים(משבצות זהב אות ב') הסתפק בדין זה ונטה להקל אולם הבאור הלכה (ד"ה היו לפניו) הכריע ע"פ הרמב"ם לאסור וחשש בזה לאיסור תורה, וזה לשונו: "ולענ"ד נראה פשוט מלשון הרמב"ם דס"ל דהברירה מה שבורר מין אחד מחבירו ועי"ז הוא כל מין בפ"ע זהו עצם המלאכה אלא דאם דעתו לאכול תיכף והוא בידו הוי דרך מאכל וא"כ ק"ו הדבר ומה היכא שהניח מין אחד על מקומו שייך שם ברירה וכ"ש בזה שלקח כל מין ומין וביררו לעצמו דחייב."
דין זה שייך בבתים רבים מידי שבת בשבתו לאחר שהילדים סיימו לשחק בכל המשחקים אין למיין את המשחקים אלא רק לאוספם לערמה אחת, והדברים קרובים לחיוב חטאת ח"ו.

ד. תערובת:
הגדרת תערובת:
איסור בורר נאמר דווקא בתערובת אולם אוכל ופסולת הנמצאים אחד ליד השני אינם נחשבים כתערובת, וקשה לתת גדר מדוייק לדבר זה "ואין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות".
וזה לשון תרומ ת הדשן בענין:(סימן נ"ז)
"אמנם נראה דמאד היה כנגד סברת הלב, דשני מינים שניכרים בהפרדתם חתיכות גדולות שמונחים יחד, דיהא ברירה שייכא בהו, דלשון המרדכי פ' כלל גדול לא משמע הכי, דכתב הילכך יזהר אדם מיני פירות שנתערבו כו', משמע דווקא כשהם מעורבים ואינם ניכרים, אבל בכה"ג אע"ג דאין כל מין ומין מסודר בפני עצמו, מ"מ לא מיקרי מעורב. אפס הואיל וכ' בסמ"ג, דהבורר פסולת מתוך האוכל, ואפי' בורר לאלתר חייב חטאת, אין לחלק ולהקל בלא ראיה ברורה."
מבואר בדבריו שנטה להקל כשהחתיכות גדולות וניכרות אולם מכיון שכפסע בין המותר לבין איסור תורה למעשה החמיר.
וכך פסק הרמ"א: (שי"ט, ג)
"ושני מיני דגים מיקרי שני מיני אוכלים ואסור לברור א' מחבירו אלא בידו, כדי לאכלן מיד, אע"פ שהחתיכות גדולות וכל אחת נכרת בפני עצמה."
בהמשך שם דן תרה"ד בנידון שכיח הנקרא בפי הפוסקים תערובת שכבות, והיינו בכה"ג ששני מינים מסודרים בקערה זה על גבי זה.
הבה"ל (סעיף ג') האריך לדון בדבר זה ומסקנתו שאם אדם מעונין לאכול חתיכות בשר המונחות בקערה מתחת לחתיכות עוף וכדומה מותר לסלק את החתיכות העליונות ואין בזה איסור ברירת פסולת מאוכל. אולם כל זה דווקא בתערובת של שני מיני אוכלים אולם בתערובת ממשית של פסולת ואוכל אין מקום לקולא זו.

תערובת במין אחד:
תרה"ד (שם) חידש שאין איסור בורר במין אחד אעפ"י שמבדיל חתיכות גדולות מקטנות וכדומה.
"אמנם נראה דאפי' לפי זה לא חשיב ברירה, אלא דווקא בשני מינים ולא במין אחד כלל, דודאי דוקא נקט התנא, וכן כל המחברים שני מיני אוכלין."
וכן פסק הרמ"א שם.
אמנם הט"ז פסק שגם במין אחד כשהחתיכות מובדלות זו מזו שייך איסור בורר אולם רוב האחרונים חלקו עליו והכריעו כרמ"א, וכ"פ המשנ"ב (סקט"ו). הבא"ח (שם בשלח אות ב') פסק בזה הלשון: "נכון להחמיר והמיקל יש לו על מי לסמוך."
אחרי כל הנ"ל עדיין דנו הפוסקים מה מוגדר כמין אחד ומהם שני מינים.
ועיין בלשון הרמ"א הנ"ל: "ושני מיני דגים מיקרי שני מיני אוכלים", והאחרונים הוסיפו דוגמאות, לדוגמא לשון המשנ"ב שם: "ותפוחים חמוצים ומתוקים מסתפק הפמ"ג אי מקרי מין אחד אם לא ואם מחמת חמיצותו אין ראוי לאכול הוה בודאי דומה לפסולת ויש בזה משום איסור ברירה ואפי' נאכלים ע"י הדחק יש בזה איסור מדרבנן ודמי לעלין מעופשין הנ"ל בס"א...ודע דבשר צלי ומבושל מקרי ב' מינים לענין זה וכ"ש בשר של מיני עופות מחולקין."



ה. ביד ולא בכלי:
בפשט הגמרא נראה שרק ברירה ביד ממש מותרת וכל שימוש בכלי אסור שכך שנינו: בנפה וכברה חייב ובקנון ובתמחוי פטור (אבל אסור), ולפי זה יוצא שאת ההכנות לסעודה והאכילה עצמה שנוגעים לאיסור בורר יש לבצע בידיים...

מצאנו בזה לכאורה סתירה בדברי המשנ"ב בסקס"ו כתב:
"ודע דבתוספתא איתא אבל מחבץ הוא מעשה קדירה ואוכל ור"ל להפריד בכף מאכל עבה מן הרוטב דמותר משום דדרך אכילה הוא בכך." מבואר שמותר לבצע את פעולת הברירה בכף.
ואילו בסקס"ב כתב להיפך:
"וכן הקולט שומן הצף ע"פ החלב [שקורין סמעטענע] גם זה הוא בכלל בורר ע"כ יזהר שכשיגיע סמוך לחלב יניח קצת עם החלב ואז שרי וכמ"ש סי"ד וה"ה להיפוך שיטול קצת מן החלב עם השומן הזה [אבל ליקח השומן בצמצום אסור אפילו דעתו לאכול לאלתר שהרי הוא לוקח בכף."
באגרות משה (או"ח א' סימן קכ"ד) כתב:
"בדבר בורר בשבת לאכול לאלתר אוכל מתוך פסולת ע"י מזלג וכף אם נחשב כבורר בכלי שאסור. הנה פשוט לע"ד דאם ע"י המזלג והכף נברר בנקל מבידו שנמצא שמסייעים למעשה הברירה יש להחשיב זה בורר בכלי ויש לאסור כמו בקנון ותמחוי אבל אם אין עושים להברירה כלום יותר מבידו אלא מחמת שאינו רוצה ללכלך ידו או מחמת שהוא מרחוק ואינו יכול להגיע שם בידו או מחמת שהוא דבר לח ואינו יכול ליקח בידו וכדומה הוא רק כבורר בידו שמותר לאלתר באוכל מתוך פסולת.
וראיה גדולה מהא שלקלוף שומים ובצלים ולהמג"א אף לקלוף תפוחים אסור משום בורר כדאיתא /או"ח/ ס"ס שכ"א ומ"מ מפורש שם דרק להניח אסור אבל לאכול לאלתר שרי אף שסתם קליפת שומים ובצלים הוא בסכין ותפוחים א"א כלל לקלוף ביד. אלא צריך לומר כיון דלעצם הברירה אין הסכין מברר ביותר באם היה עושה זה ביד ומה שעושה בסכין הוא מחמת שא"א לו לעשות החתיכה ביד או אף שאפשר לו בדוחק ובקושי אבל קל הוא לעשות ע"י סכין ולא מסייע לענין הברור כלום הוא כבורר ביד שמותר לאכול לאלתר."
מבואר החילוק שאם הכלי אינו יוצר את הברירה אלא רק מסייע ליד במעשה שלא תתלכלך אין כאן איסור מכיוון שנחשב הדבר כדרך אכילה וכידא אריכתא אולם אם הכלי יוצר את הברירה הוי דרך ברירה ואסור.

אמנם הרב עובדיה (הו"ד בילק"י עמ' רס"ג) והרב עמאר בשו"ת שמע שלמה (ח"א סימן ה') חלקו על הנ"ל והתירו להשתמש בכף או במזלג בכל מקרה וסברתם שרק כלים שדרך העולם לברור על ידם (אפילו שלא בקביעות) נחשבים כלים לעניין איסור בורר כמו בקנון ותמחוי ששימשו לעיתים לברירה אולם שאר הכלים מותרים, וראייתם מכך שהגמרא נקטה דווקא קנון ותמחוי לאיסור בורר מדרבנן ולא כתבה שאר כל הכלים-פטור.

ו. קילוף פירות וירקות:
על אף שמן הסתם כולנו קלפנו פירות או ירקות בחיינו בשבת לכאורה על פי מה שלמדנו הדבר אסור אפילו לאלתר שהרי זו ברירת פסולת מאוכל. נרחיב מעט בנקודה זו:
זה לשון הירושלמי: (שבת פ"ז ה"ב)
"האי מאן דשחיק תומא (פירוש שכותש שומים) כד מפרך ברישיה (שמפרר ראשי השומים) חייב משום דש כד מבחר בקליפייתא (פירוש שנוטל אותם מן הקליפות) חייב משום בורר."



וכתב הב"י (ס"ס שכ"א):
"וכתבו סמ"ג (לאוין סה יג:) וסמ"ק (סי' רפב ע' רפה) והתרומה (סי' רכ) דאפילו הכי אין לאסור לקלוף שומים ובצלים לאכול לאלתר דההוא דירושלמי לא מיירי בקולף לאכול לאלתר אלא בקולף להניח כמו שפר"ח וכן כתבו הגהות בפרק כ"ב (ד"ק הי"ב) ורבינו ירוחם כתב בחלק ח' (עז ע"ג)."
וכ"פ הרמ"א (שכ"א סעיף י"ט):
"אסור לקלוף שומים ובצלים כשקולף להניח, אבל לאכול לאלתר, שרי."

אולם כאמור הדברים צריכים באור הרי זו ברירת פסולת מאוכל?
מצאנו באחרונים שני הסברים לכך:
הבה"ל (שם) בשם המאמר מרדכי כתב:
"ולכאורה יש לדקדק דכיון דקולף בכלל בורר הוא ליתסר אפילו לאכול לאלתר דהא מי שקולף תפוחים ושומים ובצלים נוטל הפסולת ומניח האוכל וכבר נתבאר לעיל בסימן שי"ט דפסולת מתוך אוכל אפילו לאלתר חייב ונראה דכיון דא"א בענין אחר ודרך אכילתו בכך לא מקרי פסולת מתוך אוכל שאינו אלא לאכול התוך וכל שהוא לאלתר שרי אבל להניח אסור דלא עדיף מאוכל מתוך פסולת."
באור דבריו שהתורה אסרה לברור כמלאכה בדרך ברירה אולם אם המעשה הוא בדרך אכילה מותר הדבר ולכן מכיון שבכה"ג אין אפשרות להגיע לאוכל ללא סילוק הפסולת חשיב דרך אכילה.

סברא אחרת מצאנו שהביאו האחרונים בשם הים של שלמה.
וכ"כ המג"א בשמו (סימן תק"י סק"ד): "וביש"ש כתב וז"ל אכן נראה דאינו דומה לבורר אוכל מאוכל דהיינו משום שהם ב' מיני' או פסול' ואוכל אבל הכא מין א' הוא ואין שם פסולת עליו ובאיזה ענין שמתקן האוכל מתוך השומר תיקון אוכל בעלמא הוא ואין שם מלאכה עליו עכ"ל".
הבאור בזה הוא שאיסור בורר חל בתערובת אולם בקליפה ופרי המחוברים זה לזה חיבור טבעי א"א לומר שיש כאן תערובת של דברים שונים ולכן לא שייך כאן איסור בורר. ואמנם מצאנו בראשונים לשון המשתמעת כיש"ש (מאירי ור"ח, הביאם בילקוט יוסף בורר הלכות נז-נח בהערות שם) ולפי זה יוצא לדינא שמותר לקלף אפילו כדי להניח.
למעשה האחרונים הכריעו שמותר דווקא לאלתר אמנם בילק"י (שם) הוסיף שהמיקל לקלוף על מנת להניח יש לו על מה לסמוך.

בנוסף דנו הפוסקים האם יש איסור בורר בקליפות שרגילים לאוכלם. מחד מכיון שרגילים לאכול קליפות אלו ממילא נחשב המקלף כחותך את הפרי לשנים ומאידך מכיון שאינו מעונין עכשיו בקליפה חשיב כפסולת.
הד לדברים אפשר למצוא בדברי המשנ"ב (שכ"א פ"ד) שפסק ע"פ המג"א שאין לקלוף תפוחים כדי להניח ומאידך בשער הציון (שם צ"ז) הביא את הפמ"ג שתמה ע"כ שהרי רוב העולם אוכלים קליפות תפוחים.
למעשה האג"מ (או"ח ד' ע"ד) החמיר ובשש"כ (פ"ג ה"ל) הביא את שתי הדעות ונטה להקל כשהרגילות לאכול את הקליפה.

עוד דנו הפוסקים האם מותר לקלף במקלף. גם כאן הדעות חלוקות, לכאורה נראה שלפי היש"ש שאין כאן כלל מעשה ברירה יש להקל ולפי המאמר מרדכי יש להחמיר. למעשה נחלקו הדעות: בילק"י (שם ס"א) היקל, בספר איל משולש (עמ' ק"ד) ע"פ אגלי טל (בורר ס"ו) החמיר, ובשש"כ (שם) נטה להקל בקליפות שרגילים לאכול וכנ"ל.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il