ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
שבת בקראון פלזה עם הרב שמואל אליהו והרב יוני לביא ושבת שירה עם הרב סבתו
בית המדרש בית מדרש מלאכות שבת

מלאכת דש

האם מותר לתלוש עגבניות שרי מהאשכול שלהם? ומה הדין בענבים? האם מותר לסחוט לימון לתוך סלט או תה בשבת? שאלות אלו ועוד מתבארות מתוך העיסוק במלאכת דש. הלימוד יתחיל מהגמרא דרך פרושי הראשונים ועד לפסיקת האחרונים וההלכה למעשה.
3490
מוקדש לעלוי נשמת
רחל בת יקוט
לחץ להקדשת שיעור זה
האם מותר לתלוש עגבניות שרי מהאשכול שלהם? ומה הדין בענבים? האם מותר לסחוט לימון לתוך סלט או תה בשבת? שאלות אלו ועוד מתבארות מתוך העיסוק במלאכת דש.
הלימוד יתחיל מהגמרא דרך פרושי הראשונים ועד לפסיקת האחרונים וההלכה למעשה.


א. אופן הדישה בתבואה בשדה:
מלאכת הדישה הבסיסית היא הוצאת גרעין התבואה מתוך הקליפה המכסה אותו. וכך היא דרך המלאכה:
גרעיני החיטה מחוברים בשבולת והם עטופים בקליפה דקה אשר אפשר להסירה בקלות על ידי משמוש ולחיצה, קליפה זו נקראת מוץ. לאחר קציר התבואה והעימור מובאת התבואה אל הגורן ושם מפרידים את הגרעינים מהשבולים והמוץ על ידי חבטות. בשנים קדמוניות היו רגילים לעשות פעולה זו על ידי בהמות שהיו גוררות אחריהן עצים כבדים ובדרך הילוכן היו העצים מכים על התבואה ומפרידים את הגרעינים מהמוץ.
נמצא שכללה של מלאכת דישה הוא פירוק האוכל מבית גידולו. (עפ"י אורחות שבת ח"א עמוד קפז)
כתב המאירי: (שבת עג ב)
"הדש, כלומר, שדש בבהמות או במקל להוציא התבואה מתוך שבליה".
ובחיי אדם כתב: (כלל יא דין א)
"מלאכת הדישה ידוע שהיא לפרק האוכל ולהפרידו מן השבלים והשרביטין. וכן כל דבר שדרך לפרק ולהבדילו מדבר שנבלע בו חייב...".

ב. יסוד איסור דש:
שנינו בגמרא: (שבת עג ב)
"תנא: הדש והמנפץ והמנפט – כולן מלאכה אחת הן".
וברש"י:
"המנפץ - פשתן בגבעולין.
והמנפט - צמר גפן בקשת כדרך האומנין...הכי קרי ניפוט דיליה תולדה דדש, שמפרק גרעינין ממנו...".
ועוד שנינו: (ביצה יב ב)
"המולל מלילות מערב שבת למחר מנפח מיד ליד ואוכל, אבל לא בקנון ולא בתמחוי". מלילה פרושה שפשוף ומעיכה של השיבולים לצורך הסרת הקליפה, ומשמע שאין למלול בשבת.
אולם מאידך מצאנו בגמרא: (ביצה יג ב)
"רב מקלפא ליה דביתהו כסי, כסי, ורבי חייא מקלפא ליה דביתהו כסי, כסי". פירוש: נשותיהם של רב ורבי חייא היו מקלפות בשבת גרעיני דגן וממלאות מהם כוסות. ולכאורה זהו מעשה אסור כמפורש בגמרא הנ"ל!
דן בזה התוספות וזה לשונו: (ביצה יג ב ד"ה ואם)
"ותימה היכי מקלפא לרב דביתהו כסי כסי האמר לעיל דמולל מלילות מערב שבת וכו' משמע הא בשבת אסור ויש לומר דהתם מיירי לתלוש מן השבלים שהוא מפרק וזהו תולדה דדש שהוא אב מלאכה והכא מיירי בשכבר נתלשו מע"ש מן השבלין אבל עוד הן בקליפתן החיצונה ולכך שרי".
עפ"י תוספות זה בארו האחרונים (אגלי טל דש סוף סקי"א; שביתת השבת דש אות ה) יסוד חשוב במלאכת דש:
דישה שרגילים לעשותה בשדה או בזמן רחוק מהאכילה היא הדישה האסורה אולם הדישה הנעשית סמוך לאכילה אינה חלק מהאיסור . והיינו אם המלאכה נעשית כחלק מגמר מלאכת הפרי הוי איסור דישה וכמו שמצאנו לענין חיוב תרומות ומעשרות שדישת התבואה ומירוחה חשיבי גמר מלאכה המחייב במעשר. (ודישה האסורה - אסורה אפילו בסמוך לאכילה שלא כמו בורר) ולכן אם הפרי נמצא במצב כזה אשר רגילים להביאו כך לבית ולהסירו מחיבורו רק בשעת האכילה או השימוש הרי זה נחשב כפרי שנגמרה מלאכתו ואין בו דישה. זהו הביאור בתוספות שחילק בין פירוק גרעיני התבואה מהשבולים לבין קילופם אחר שהתפרקו מהשבולים, דקודם שנתפרקו מהשבולים עדיין לא נגמרה מלאכתם ואין רגילות להכניסם לבית בהיותם מחוברים בשבולים אך אחר שנתפרקו מהשבולים כבר נגמרה מלאכתם והיו רגילים להכניס גרעינים כאלו לבית ולקלפם בסמוך לאכילה.
עפ"י יסוד זה מתבארים דינים שונים במלאכת דש וכפי שיבואר.

ג. פיצוח אגוזים ובוטנים:
פיצוח פיצוחים בשבת נראה ממש כדישת גרעיני החיטה כיון שיש כאן פירוק האוכל ממקום גידולו בדיוק כמו הוצאת גרעיני התבואה מתוך קליפתם.
אולם שנינו במשנה מפורסמת: (שבת קכב ב)
"נוטל אדם קורנס לפצע בו את האגוזין". מפורש שמותר לפצח אגוזים בשבת.
מאידך פסק הרמ"א: (שיט ו) "אסור לפרק האגוזים לוזים או אגוזים גדולים מתוך קליפתן הירוקה".
כיצד מתיישבים הדברים?
עפ"י יסוד האחרונים הנ"ל יש לומר שיש לחלק בין סוגי הקליפות. הקליפה הירוקה היא הקליפה שעוטפת את הקליפה הקשה של האגוז ודרך העולם להוריד קליפה זו כבר בשדה (או בזמנינו במפעל) וא"כ מלאכה זו נחשבת כחלק מגמר מלאכת הפרי אולם את הקליפה הקשה (החומה) של האגוז דרך העולם להורידה בבית בסמוך לאכילה ולכן אין בזה איסור דש. וכך כתב המשנה ברורה (שיט כד) "קליפתן הירוקה - דזה דמי כמתוך השבלין אבל לכו"ע מותר לשבר הקליפה הקשה ולקלוף גם הקליפה הדקה שעל האגוז". וכוונת הדברים כפי שבארנו שקילוף הקליפה הירוקה שווה באיסורו לפרוק גרעיני התבואה בעודם בשיבולים שאסרה הגמרא וכפי שבאר התוספות. (כל זה התבאר בשש"כ פ"ג הערה צב; אורחות שבת ח"א עמוד קפט ועוד).
אמנם במציאות של ימינו יש לדון האם אכן מותר לפצח בוטנים מקליפתם הקשה שהרי נראה שכיום רוב הבוטנים נמכרים כשהם קלופים ולפ"ז יוצא שפיצוח הקליפה הקשה נעשה במפעל והוא חלק מגמר מלאכת הפרי, ואכן במנוחת אהבה (ח"ב פ"ו ג) אסר מסיבה זו בבוטנים והתיר באגוזי פקאן כיון שהרגילות היא למוכרם גם בקליפתם וכן אסר בשו"ת שבט הלוי (ח"א עט;פא, ח"ג מב) מסיבה זו ומסיבות נוספות, אולם בשש"כ היקל.

ד. תלישת פירות מענף:
שנינו בגמרא: (שבת עג ב)
"אמר רב פפא: האי מאן דשדא פיסא לדיקלא ואתר תמרי - חייב שתים, אחת משום תולש ואחת משום מפרק. רב אשי אמר: אין דרך תלישה בכך, ואין דרך פריקה בכך".
וברש"י:
"דשדא פיסא לדיקלא - זרק פיסת רגבים לדקל. ואתר תמרי - השיר התמרים. תולש - תולדה דקוצר.
מפרק - תולדה דדש, שמפרק תבואה משבליה...ואף זה מפרק התמרים מן המכבדות.
אין דרך תלישה ופריקה בכך - על ידי זריקה, אלא או ביד או בכלי, ותולש כלאחר יד הוא, ופטור".
מבואר ברש"י שהתולש תמרים מהמכבדות שלהם (הענף בו הן תלויות) ביד או בכלי בדרך הרגילה חייב משום מפרק שהוא תולדה של דש.
אמנם תוספות שם באר אחרת את הסוגיא וכך כתב: (שם ד"ה ואחת)
"אין נראה לר"י כמו שמפרש רש"י שמפרק האילן ממשאו מן הפירות שעליו אלא כמו שפירש רבינו שמואל שיש על התמרים קליפה העליונה וכשהוא מכה בתמרים מפרק את הקליפה מן התמרים והוי כמו דש שמפרק את התבואה מן השבולת". (במנחת אשר הביא ממומחים שהתמרים בימי קדם היו מכוסים בקליפה עליונה מלבד הקליפה הדבוקה לפרי)
מבואר בדבריו שבתלישת תמרים מהענף אין משום דש, ונראה שההסבר הוא שדווקא בהוצאת אוכל הטמון התוך קליפה יש משום דש דומיא דשיבולים אולם בתמרים גלויים שרק מחוברים לענף לא שייכת דישה.
במנוחת אהבה (ח"ב פ"ו ה) פסק לקולא כדעת התוספות והוכיח שם שזו שיטת רוב הראשונים, אולם באורחות שבת (פ"ד ב) החמיר כדעת רש"י. (ועי' שש"כ פ"ג מב) (מהדיון באחרונים נראה שאין לכך מקור מפורש בשו"ע)
לפי הדעה המחמירה יש לשאול מדוע מותר לתלוש ענבים מהאשכול שלהם (והרי מנהג כל ישראל לעשות כן וא"כ ברור שהדבר מותר!)
אמנם לפי יסוד האחרונים הדבר ברור. תלישת התמרים מהמכבדות היא חלק מהמלאכות הנעשות בשדה ונחשבת כחלק מגמר מלאכת הפרי לעומת זאת ענבים מובאים לבית כשהם באשכולותיהם ולכן נחשבים כבר כפרי גמור ואין איסור בתלישתם.
אמנם עדיין יש לדון האם מותר לתלוש עגבניות ש‏‏‏‎‎‏רי מהגבעול שלהם – האם דרך מכירתן והבאתן לשולחן כשהן תלושות מהגבעול ואז יהיה אסור לתולשן בשבת או שדרך מכירתן כשהן מחוברות אליו ואז יהיה מותר לתולשן בשבת (אורחות שבת פ"ד הערה יא).

ה. סחיטת פירות:
סחיטת פירות כלולה במלאכת מפרק שהיא תולדה של מלאכת דש. כשם שהדש מפרק אוכל מבית גידולו כך הסוחט את הפרי מפרק את המשקה הכנוס בו מתוך הפרי שהוא בית גידולו.
שנינו במשנה (רש"י בסוגריים): (שבת קמג א)
"אין סוחטין את הפירות (דהוה ליה מפרק, תולדה דדישה) להוציא מהן משקין, ואם יצאו מעצמן אסורין. (גזירה שמא יסחוט לכתחילה) רבי יהודה אומר: אם לאוכלין (הם מכונסין אותם פירות - היוצא מהן מותר, דלא ניחא ליה במה שזבו, וליכא למגזר בהן שמא יסחוט) היוצא מהן מותר, ואם למשקין (דניחא ליה במאי דנפקא מינייהו, ונתקיימה מחשבתו, ואיכא למיגזר שמא יסחוט) היוצא מהן אסור".
ושם בגמרא:
"אמר רבה אמר רב יהודה אמר שמואל: מודה היה רבי יהודה לחכמים בזיתים וענבים, ומודים חכמים לרבי יהודה בשאר פירות. אמר ליה רבי ירמיה לרבי אבא: אלא במאי פליגי? - אמר ליה: לכי תשכח. אמר רב נחמן בר יצחק: מסתברא, בתותים ורמונים פליגי".
ועוד שם: (רש"י בסוגריים)
"סוחטין בפגעין ובפרישין ובעוזרדין, (דלאו אורחייהו בהכי, ואין כאן משום דש) אבל לא ברמונים. (דאורחייהו בהכי) ושל בית מנשיא בר מנחם היו סוחטין ברמונים (היו רגילין לסחוט רמונים בחול, אלמא איכא דסחיט להו, הלכך בשבת אסור)".
ולמסקנה: (קמה א)
"אמר רב חייא בר אשי אמר רב: דבר תורה - אינו חייב אלא על דריסת זיתים וענבים בלבד".
העולה מהגמרא שבדין סחיטת פירות יש להבדיל בין שלושה סוגים של פירות:
א. סחיטת זיתים וענבים אסורה מהתורה. ב. סחיטת תותים ורימונים אסורה מדרבנן. ג. סחיטת שאר פירות מותרת. (אמנם יש שיטות ראשונים אחרות בהסבר הסוגיא, ואכמ"ל)
כך סיכם הרי"ף: (ס א מדפי הרי"ף)
"הכלל הראוי מכל אלו הדברים שזיתים וענבים אין סוחטין אותן בשבת ואם יצאו מעצמן אסורין בין לאכילה בין למשקין לדברי הכל והתותים והרמונים אסור לסוחטן בשבת לדברי הכל ואם יצאו מעצמן אם לאוכלים היוצא מהן מותר ואם למשקין היוצא מהן אסור כרבי יהודה ושאר פירות כגון פגעין ופרישין ועוזרדין סוחטין אותן לכתחלה בשבת לדברי הכל".
וכך פסק השו"ע: (שכ א)
"זיתים וענבים, אסור לסחטן, ואם יצאו מעצמן, אסורים אפילו לא היו עומדים אלא לאכילה. ותותים ורמונים, אסור לסחטן; ואם יצאו מעצמן, אם עומדים לאכילה, מותר; ואם עומדים למשקים, אסור. ושאר כל הפירות, מותר לסחטן".
טעם ההיתר בסחיטת שאר הפירות הוא שאיסור דש הוא פירוק האוכל מבית גידולו דווקא כשבית גידולו אינו ראוי לאכילה, אולם אם בית הגידול ראוי לאכילה אין כאן איסור של גמר מלאכת הפרי אלא הפרדה של אוכל מאוכל. (פסק המגן אברהם (שיט ח) שאעפ"י שאסור להוציא את הקטניות מתוך תרמיליהן אולם אם התרמילים עצמם ראויים לאכילה שרי) ולכן בסחיטת פירות שלא רגילים לסוחטן נחשב הדבר כהפרדה של אוכל מאוכל ודווקא הפירות שרגילים לסוחטן יש שֵם משקה על המיץ שלהן ולכן יש כאן הפרדה של משקה מאוכל והוי תולדה של דש.
תותים ורימונים סחיטתם אסורה מדרבנן כיון שיש כאלו הרגילים לסוחטם (על אף שאין זה עיקר שימושם) וחז"ל גזרו בהם אטו סחיטת זיתים וענבים. בשאר פירות גם אם אדם סוחט לצורך המשקה אין בזה איסור מכיון שבטלה דעתו אצל כל אדם.

ה.1 סברת הדין שזיתים וענבים סחיטתם אסורה מהתורה:
יש להסתפק בטעם הדין שרק סחיטת זיתים וענבים אסורה מהתורה. האם הטעם הוא משום דפירות אלו דרכן בסחיטה משא"כ שאר פירות ולפ"ז אם יצוייר פרי נוסף שדרכו בסחיטה יהא אסור לסוחטו מהתורה או שהטעם הוא משום שרק יין ושמן זית הוו משקים חשובים (וכדמצינו שהם בכלל שבעת המשקים המכשירים את הזרעים) ולכן חשיב מפרק משקה מאוכל משא"כ שאר מיני פירות אף אם יהא רגילות לסוחטם אין בהן שם משקה.
זה לשון רש"י: (קמה א)
"דבר תורה - כלומר: אסרה תורה מלאכה, ודריכת זיתים וענבים הוא דהויא מלאכה, אבל שאר דריכות - לאו אורחייהו בהכי, ולאו מלאכה נינהו ".
משמע מרש"י כצד הראשון ואם נמצא פרי שעיקרו עומד לסחיטה וזו דרכו יהיה אסור לסוחטו מהתורה.
מאידך מלשון הר"ן (שם) מבואר שרק זיתים וענבים נחשבים משקה. משמע כצד השני ששום פרי מלבדם לא יהיה איסורו מהתורה. כך הבין הפרי מגדים (אשל אברהם בהקדמתו לסימן שכ), אולם האגלי טל (דש סוף סקט"ז) כתב שאין מחלוקת בין הראשונים וכוונת שניהם היא שמכיון שהרגילות היא לסחוט זיתים וענבים נחשב המיץ שלהם משקה, ומשמע לפ"ז שלכו"ע אם יהיה פרי שדרכו בסחיטה יהיה איסורו מהתורה. כהסבר זה נראה מלשון הרשב"א שבאר (שם) שמשום דלאו אורחייהו בסחיטה לאו משקה הוא, ומשמע שכלל את שני הטעמים יחד.
לדיון זה נראה נפק"מ בהמשך.

ה.2 סחיטת שאר פירות בימינו:
ראינו בגמרא שהאיסור לסחוט רימונים (ותותים) הוא משום שבית מנשיא היו רגילים לסוחטם ואעפ"י שרק במקום זה נהגו כן.
על פי זה כתב הבית יוסף: (שכ ד"ה "תותים ורימונים")
"ומשמע לי דתותים ורימונים לאו דוקא אלא הוא הדין לכל פרי שדרך לסחטו למימיו שאסור לסחטו בשבת...ולא עוד אלא אפילו אם רובא דעלמא אין נוהגין לסחוט אותו פרי למימיו אם נודע לנו שבשום מקום סוחטין אותו למימיו אסור לסחטו כדאשכחן ברימונים שלא היו נוהגים לסחטן ואפילו הכי אסרו משום דבית מנשיא".
וכדבריו פסק הרמ"א: (שם)
"ובמקום שנהגו לסחוט איזה פירות לשתות מימיו מחמת צמא או תענוג, דינו כתותים ורמונים".
ואע"ג שמלשון הרמ"א משמע שדווקא באותו מקום שנוהגים לסחוט ביום חול נאסרה הסחיטה בשבת מ"מ פסקו האחרונים (מגן אברהם א; משנה ברורה ח) שאם נודע לנו שיש מקום בעולם שיש רגילות לסחוט פרי מסויים תאסר סחיטתו בשבת בכל העולם כפי שמשמע מפשט הגמרא לגבי בית מנשיא.
לפי זה מכיון שהמציאות היא שנוהגים לסחוט את כל הפירות בכל מיני מקומות בעולם (כידוע משפע המיצים הטבעיים ומהחנויות המוכרות מיץ פירות שנסחט במקום) אסור מדרבנן לסחוט היום שום פרי, וכן פסקו כל האחרונים (ילק"י ח"ג עמוד שמג; שש"כ ה ב ועוד). (ואם עיקר הפרי מיועד לסחיטה תליא בדיון לעיל האם סחיטתו אסורה מהתורה).

ה.3 סחיטה לתוך אוכל:
שנינו בגמרא: (קמה א)
"אמר רבי זירא אמר רב חייא בר אשי אמר רב: סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדרה, אבל לא לתוך הקערה".
ובארו הראשונים שסחיטה לתוך קדרה שיש בה אוכל (ולא משקה) מותרת כיון שהמיץ הנסחט אינו נחשב משקה אלא אוכל כיון שהוא בא לטבל את האוכל והסחיטה היא הפרדה של אוכל מאוכל.
זה לשון הרי"ף: (ס א מדפי הרי"ף) "הקדרה יש בה אוכל הלכך הוה ליה משקה הבא לאוכל וכאוכל דמי והקערה אין בה אוכל ולפיכך הוה ליה משקה ואסור".
כך פסקו להלכה הרי"ף והרמב"ם (שבת פ"ח ה"י), אולם דעת ר"ח שאין הלכה כמימרא זו. (ויש דעות בראשונים אם מימרא זו עוסקת בשבת או ביו"ט ואכמ"ל) וכתב הרא"ש בתשובה: (כלל כב א) "פלוגתא דרבוותא היא ומי יכניס ראשו בין ההרים והמחמיר תבא עליו ברכה".
השו"ע פסק בסעיף ד להקל בלא מחלוקת ורק בסעיף ז הביא את דעת ר"ח, וכתב על כך המשנה ברורה (ל) שהביא השו"ע דעתו להורות שאעפ"י שמעיקר הדין הדבר מותר, המחמיר תבוא עליו ברכה.
בשש"כ (פרק ה ד) כתב שהחומרא היא רק בזיתים וענבים שאיסורם מהתורה, ולפי הדיון הנ"ל בטעם האיסור בזיתים וענבים יש לדון האם אף בפירות אחרים יש להחמיר.

כמה משקה צריך להתערב בתוך האוכל:
כתב השו"ע: (תקה א)
"ואם יש בה אוכלין, מותר, וכגון שבא החלב לתקנו, או שיש בה פרורין והחלב נבלע בהם; אבל החולב כל צאנו לא הותר מפני פרוסה שנותן בכלי". ומבואר בדבריו שיש שני אופני היתר: א. המשקה בא לתקן את האוכל אעפ"י שלא נבלע בו (כגון סחיטת פרי על דג) ב. המשקה נבלע באוכל. ופסק שם המשנה ברורה (ה) שבעינן שרוב המשקה יבלע במאכל וכדבריו פסק בשש"כ (פרק ה ג), אולם דעת החזון איש (נו א) להחמיר שבעינן שכל המשקה יבלע בתוך האוכל.

ה.4 סחיטת לימון:
לפי מה שלמדנו עד כאן באופן פשוט בזמן הזה אסור לסחוט לימונים כיון שיש רגילות לסוחטם. אולם יש על כך דיון רחב בפוסקים.
זה לשון תשובת הרא"ש: (כלל כב ב)
"וששאלת על סחיטת לימוני"ש נראה שהם בכלל שאר פירות שמותר לסחטן שאין דרך כלל לסחוט לימוני"ש לצורך משקה אלא לצורך אוכל ומותר לסחטן בשבת".
בארו האחרונים (באור הלכה שכ ו) את דבריו שמכיון שהרגילות היא להשתמש במיץ הלימון לצורך טיבול ולא לצורך שתיה אין הסחיטה נחשבת כסחיטת משקה אלא כהוצאת אוכל מהלימון ואף אם הסוחט יתכוון בסחיטה לצורך שתיית המיץ מותר הדבר ובטלה דעתו אצל כל אדם כמו בשאר פירות בזמן התלמוד.
לפי זה אם המציאות תהיה שהרגילות היא לשתות מיץ לימון בוודאי שיהיה אסור לסוחטו בשבת.
ואכן תמה על כך הב"י: (שכ ד"ה תותים ורימונים)
"יש לתמוה שבמצרים נוהגים לסחוט לימוני"ש לתוך מים שנתנו בהם סוכר לשתות לתענוג ואין נמנעין מפני כך לסחטן בשבת לתוך אותם מים ולא ראינו מי שמיחה בידם ולא ראינו מי שפקפק בדבר".
כלומר אעפ"י שרגילים לשתות את מיץ הלימון בכ"ז נהגו לסוחטו בשבת. הכיצד?
עונה על כך הב"י שתי תשובות, וזה לשונו:
"(א) ואפשר דלא מיתסר אלא כששותין מי סחיטת הפרי בלא תערובת משקה אחר (ב) אי נמי דלא מיתסר אלא כשסוחטין מימיו לבד ואחר כך מערבין אותם אבל אם המנהג לסחוט מימיו לתוך משקה אחר שרי".
השו"ע פסק כדבר פשוט: (שכ ו) "מותר לסחוט לימוני"ש".
בימינו שהדרך לסחוט לימונים בפני עצמן שלא לתוך אוכל ורק אח"כ לערבן במים תלוי הדבר בשני טעמי הב"י. לטעם הראשון הדבר מותר כיון שלא שותים את המיץ בפני עצמו ולטעם השני אסור שהרי סוחטים את הלימון בפני עצמו.
המשנה ברורה (כב) הכריע עפ"י החיי אדם לאסור (וכך פסקו על פיו האחרונים האשכנזים) וכן פסק לאיסור הבן איש חי (שנה שניה יתרו ה), אולם הרב עובדיה (לוית חן אות נז) האריך להוכיח שיש להקל כפשט השו"ע וכתירוץ הראשון של הב"י וכתב שגם בזמנו של השו"ע היתה המציאות כבימינו ובכ"ז התיר השו"ע.
אמנם גם לשיטות המחמירות דנו הפוסקים בהיתר להכין לימונדה בשבת. המשנה ברורה (שם) הכריע להקל כדעת הרדב"ז (תשובה י) שמותר לסחוט לימון על סוכר (בכה"ג שהלימון נבלע בסוכר) אף אם כוונתו לערבב את התערובת אח"כ בתוך משקה וכן פסק הבן איש חי (שם), אולם החזון איש (נו ז) אסר בזה וטעמו שמכיון שכוונתו לשתות את המיץ הנסחט מעיקרא נחשב המיץ כמשקה היוצא מהאוכל וא"א להגדירו כאוכל שמתפרק מאוכל. (אף בילק"י (ח"ג עמוד שנב) למרות שהתיר לגמרי סחיטת לימון פסק שאם מכין לימונדה יעשה כנ"ל כיון שבקל אפשר להחמיר).
[הבאור הלכה (שכ ו ד"ה ולסחוט) פסק שבסחיטת לימון וודאי יש להקל לסחוט לתוך אוכל ואין להחמיר בזה כדעת ר"ח].

ה.5 מציצת פירות:
פסק הרמ"א: (שכ א)
"אבל מותר למצוץ בפיו מן הענבים המשקה שבהן וכ"ש בשאר דברים. ויש אוסרין למצוץ בפה מענבים וכיוצא בהם"
והכריע שם המשנה ברורה (יב) שיש לאסור מציצת זיתים וענבים שאסורים מהתורה ובשאר פירות יש להקל. ולפי הדיון הנ"ל בטעם האיסור בזיתים וענבים יש לדון האם אף בפירות אחרים יש להחמיר. וכל זה שמחזיק הפרי בידו ומוצצו בפיו אולם אם מכניס את הפרי כולו לתוך פיו ומוצצו מותר לכו"ע שאין בזה דרך סחיטה כלל.
ו. סיכום:
א. פיצוחים: הפוסקים התירו לפצח אגוזים שקדים ובוטנים מקליפתם הקשה, ובמציאות בימינו יש המחמירים. (ומ"מ יש להזהר שלא לעבור על איסור בורר)
ב. תלישת פירות מענף: נחלקו הפוסקים האם שייך בזה איסור דש. למחמירים: תמרים אסור, ענבים מותר, ועגבניות שרי יש להסתפק.
ג. סחיטת פירות: אין לסחוט פירות וירקות אא"כ סוחטם (ביד!) לתוך אוכל (ולא לתוך משקה) והמשקה מתקן את האוכל או נבלע בו ברובו ויש מצריכים שכולו יבלע. והמחמיר (בזיתים וענבים ואולי בתפוזים) שלא לסחוט כלל לתוך אוכל תבוא עליו ברכה.
ד. סחיטת לימון: נחלקו הפוסקים אם מותר לסוחטו בשבת. לכו"ע לתוך אוכל מותר ואין מקום להחמיר, ולרוב רובם של הפוסקים מותר לסחוט לימון לתוך סוכר כשמיץ הלימון נבלע בסוכר לצורך הכנת לימונדה.
ה. מציצת פירות: זיתים וענבים (ואולי תפוזים) אין למצוץ. שאר פירות מותר ואם מוצץ כשכל הפרי בתוך הפה מותר בכל הפירות.
עוד בנושא מלאכות שבת
שאל שאלה

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il