ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מלקות לאורחים, מדוע? ;">

בית מדרש אמונה וחסידות ארץ אגדה פלגש בגבעה ופסל מיכה Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

כסלו תשע"ג

מלקות לאורחים, מדוע?


נערך על ידי הרב

מוקדש להצלחת
עם ישראל

במסכת דרך ארץ (פרקי בן עזאי, ד, א) מובא מעשה תמוה:
הנכנס לבית, כל מה שיגזור עליו (יבקש ממנו) בעל הבית יעשה. ומעשה בר' שמעון בן אנטיפטרס שהיו אורחין נכנסין אצלו, וגזר עליהם שיאכלו ושישתו, והיו נודרין בתורה ומבדין (ומשקרים), ובשעת פטירתן היה מלקה אותן. נשמעו דברים לפני רבן יוחנן בן זכאי וחכמים, היו קומטים (פניהם מתכווצות מצער) בדבר, ואמרו מי ילך ויודיענו, אמר להם ר' יהושע, אני אלך ואראה מה עושה, אמרו לו לך לשלום. הלך ר' יהושע ומצאו שהיה יושב על פתח ביתו. אמר לו שלום עליך, רבי, אמר לו שלום עליך, רבי ומורי. אמר לו כלום אתה צריך, אמר לו בית לינה, אמר לו שב בשלום. ישבו שניהם ועסקו בתורה עד הערב, לשחרית אמר לו, רבי, נלך למרחץ, אמר לו לרצונך, היה ר' יהושע מתיירא שמא יקפחנו על שוקיו. לאחר שאכלו ושתו אמר לו מי מלויני, אמר לו אני. היה ר' יהושע מחשב בדעתו ואומר מה אשיב לחכמים ששיגרוני, ופנה ר' יהושע לאחוריו, אמר לו למה נפנית, אמר לו דבר אני צריך לשאול אותך, מפני מה בני אדם הנכנסין אצלך, אתה מלקה אותם, ואותי לא הלקיתה. אמר לו, רבי, חכם גדול אתה, ודרך ארץ יש בידך, בני אדם הנכנסין אצלי גזרתי עליהם שיאכלו ושישתו, והיו נודרין בתורה ומבדין, וכך שמעתי מפי חכמים, כל הנודר בתורה ומבדה לוקה ארבעים. אמר לו אם כן, יפה אתה עושה, אמר לו הן. אמר לו גוזרני עליך שתלקה ארבעים וארבעים וארבעים, ארבעים שלך, וארבעים שלי, וארבעים של חכמים ששיגרוני. הלך ר' יהושע וספר לחכמים מה שראה בר' שמעון בן אנטיפטרס:"

כדי להעניש במלקות אדם שעבר על נדר, צריך להקדים ולהתרות בו שהוא ילקה אם יעבור על נדרו; וצריך ששני עדים יעידו בפני בית דין של שלשה דיינים סמוכים, שהוא עבר על הנדר למרות ההתראה. ואחר שהתקבלה עדותם - בית דין ממנים שליח שמלקה בפניהם את האיש שעבר על הנדר. מהספור משמע, שהמלקות ניתנו ללא כל התנאים המגבילים האלו. בנוסף לכך, הן גם לא היו מסוג המלקות שניתנות בבית דין. מלקות שניתנות בבית דין ניתנות בחלק העליון של הגוף 1 , ואילו ר' יהושע חשש –"שמא יקפחנו על שוקיו"; ומכאן שר' שמעון הלקה את אורחיו על רגליהם! כמו כן, בסופו של דבר ר' יהושע ביקש מר' שמעון שילקה את אלו שמבדים מלקות נוספות - גם בשמו ובשם החכמים ששלחוהו. ואילו היה מדובר במלקות של בית דין - חל איסור להוסיף על מנין המלקות.
אלא שאם אין מדובר במלקות של בית דין; איך אפשר להצדיק את ר' שמעון בן אנטיפרס על מלקות שכאלו? כדי להבין את רמזי המעשה, צריך להעמיק במשמעות של "הנודר בתורה ומבדה".

הנודר בתורה – ומבדה
במסכת נדרים (דף יד, ב) מבואר ש"הנודר בתורה - ומבדה" חייב מלקות (של בית דין) רק אם אחז בספר תורה בידו בשעת נדרו. צריך להבין, שהמעשה נוטל את המושג "נודר בתורה", ומשתמש בו כביטוי מושאל למי ש"אוחז בספר" - ומשקר.
הרמב"ם כותב בהקדמה ליד החזקה:
"בכל דור ודור ראש בית דין או נביא שהיה באותו הדור כותב לעצמו זכרון השמועות ששמע מרבותיו והוא מלמד על פה ברבים. וכן כל אחד ואחד כותב לעצמו כפי כוחו מביאור התורה ומהלכותיה כמו ששמע. ומדברים שנתחדשו בכל דור ודור בדינים שלא למדום מפי השמועה אלא במדה משלש עשרה מדות והסכימו עליהם בית דין הגדול".

באותם הימים כאשר ראו אדם שאוחז בגלוי בספר שכתובים בו חידושי תורה, היה נוצר רושם שהכותב קשור ל"אנשי תורה", ומן הסתם גם הוא "אישיות תורנית". הספר לא נועד להעתקה ולהפצה ברבים, אלא לשימוש עצמי. אך עצם החזקת הספר ביד אדם, הראתה עליו שהוא אישיות תורנית 2 .

ברם, אם אדם אוחז ספר בידו אך הוא אינו נוהג בדרך-ארץ; הוא מבזה את התורה שהוא מתיימר לייצג. הוא "מבדה" שהוא תלמיד חכם - אך הוא אינו כזה. ר' שמעון היה מארח אנשים כאלו – ועומד על טיבם.

חידושי תורה לפי האורח
דגל מחנה אפרים (וירא, ד"ה יוקח) מביא בשם הבעש"ט, שהשהות של האורח בבית מארחו מביאה להתגלות חידושי תורה, ושאיכות החידושים תלויה גם באיכותו של האורח:
"שקבלתי מאא"ז נ"ע זללה"ה על הענין 'פתח באכסניא של תורה': שהאורח הבא, הוא המביא תורה לבעל הבית, ולפי האורח כך הוא ענין התורה שנתגלה לבעל הבית. עד כאן דבריו הקדושים, והבן."

ר' שמעון ישב על פתח ביתו והיה מזמין אנשים להתארח בביתו. כאשר הוא ראה אדם שמחזיק בידו "ספר חידושי תורה", החזות החיצונית שלו "הבטיחה" שהוא "אישיות תורנית"; וזו המשמעות המרומזת במילים "והיו נודרין בתורה". אולם כאשר הוא היה רואה שאין בם דרך-ארץ והם מתענגים מהאכילה והשתיה, הוא היה רואה אותם כ"שקרנים" – וזו המשמעות המרומזת במילה "ומבדין".
מסתבר, שיחד עם אורח שכזה היתה מגיעה ומתגלית תורה שיש בה הרבה סיגים ומעקשים. ר' שמעון היה מנסה לשוחח עם האורחים "המתחזים" בדברי תורה, אך השיחה לא היתה מאריכה ומתפתחת; מפני שלתורה שהתחדשה בבואם - לא היה קיום ארוך. וכעין כך מבואר בהמשך דברי דגל מחנה אפרים (שם):
"והוא מה שאיתא בזוה"ק (ח"א ק"ב:) באילנא הוי בדיק אורחים היינו על ידי התורה שהוא האילן והעץ היה יודע ענינם של האורחים ומה טיבם כי לפי האורח כך הוא התגלות התורה לבעל הבית כנ"ל".

ר' שמעון רצה ללמד את האורחים האלו שלא לאחוז ב"כתר תורה" ב"שקר"; והוא היה מכה אותם על רגליהם, מפני ש"לשקר אין רגלים".

ר' יהושע נוהג בדרך ארץ
ניתן לעמוד על כך מהמשך הסיפור. ר' שמעון לא הכיר את ר' יהושע, ובכל זאת הוא אמר לו "שלום עליך רבי"; ומכאן שחזותו החיצונית של ר' יהושע היתה נראית "תורנית"; ולפי מה שהתבאר, מסתבר שר' יהושע אחז בידו בספר שכתובים בו חידושי תורה. ר' יהושע לא הכחיש את הבחנתו זו, וענה לו "שלום עליך רבי ומורי", ומכאן שגם ר' שמעון בן אנטיפטרס היה נראה "איש של תורה". רבי יהושע אמר שחסר לו "בית לינה", ומארחו נתן לו ללון אצלו. ידוע לנו מהשמועות על ר' שמעון, שהוא היה מבקש (בתוקף) מאורחיו לאכול ולשתות אצלו; ואם כך, ודאי שהוא ביקש גם מר' יהושע שיאכל וישתה אצלו. אולם האכילה והשתיה היו זניחים בעיני ר' יהושע, ולכן לא מוזכר שהוא אכל ושתה באותו ערב. מה שמוזכר הוא רק מה שהיה חשוב בעיני שניהם: "ישבו שניהם ועסקו בתורה עד הערב".

בבוקר, ר' יהושע חשש שמארחו יקיים את מה שסיפרו עליו, שהוא מאכיל את אורחיו – והוא מלקה אותם לאחר מכן על רגליהם. אולם המארח הסביר לו, "חכם גדול אתה, ודרך ארץ יש בידך". ר' יהושע הוא אכן חכם גדול, שהרי "ישבו שניהם ועסקו בתורה עד הערב". והוא גם נהג ב"דרך ארץ"; כלומר, הוא אכל ושתה בערב, אך הוא לא התענג מכך. ואכן האכילה והשתיה היו כה זניחים עד שהם כלל לא הוזכרו. ר' שמעון בן אנטיפטרס הסביר לר' יהושע, שהוא מלקה רק "מתחזים"; את אלו שמציגים את עצמם כ"אנשי תורה", אך אינם נוהגים ב"דרך ארץ" ומתענגים מאכילה ושתיה.

ר' יהושע שמע זאת ואמר שראוי להלקותם מלקות נוספות – גם בשמו ובשם החכמים ששלחוהו. ואמנם, מעיקר הדין אין מקום למלקות כאלו; ודי בכך שחכמים יקפידו על מי שאינו מתנהג בדרך ארץ בזמן הסעודה; כמבואר בברכות (דף לט, א) בענין התלמידים שישבו לפני בר קפרא. אלא שבסופו של דבר מלקות עדיפים מהעונש שנגרם בסוגיה בברכות כתוצאה מהקפדת חכמים.
המעשה באכסניא שמתעללים בה באורחים - נועד להאיר באור חדש את מאורעות פילגש-בגבעה.

אכסניא שמכים בה
בספר שופטים (יט-כא) מסופר על אכסנאי לוי שרצה להתארח בעיר גבעה שהיתה שייכת לבני בנימין. הם לא רצו לארחו, ואף התעללו בפילגש שלו. בעקבות כך בני ישראל ניהלו נגדם מלחמה. הפרשייה מדגישה בפתיחתה ובסיומה, שהיא התרחשה בתקופה שלא היה מלך בישראל. אך למרות זאת, אליהו (אליהו רבה, איש שלום, יב) מגלה שהיא התרחשה בראשית ההיאחזות של ישראל בארצם, בזמן שיהושע היה בתוקף ובסמכות של מלך. אליהו אמר, שיש במאורעות האלו ביקורת כלפי הסנהדרין ויהושע, שלא מילאו את תפקידם ולא הדריכו את ישראל לנהוג בדרך-ארץ (כמבואר בהערת השולים 3 ).

כדי להבין את כוונת אליהו, יש לחזור בקצרה על עיקרי הדברים שהתבארו במאמר הקודם "הלוי שאהב לאכול". התבאר שם, שהסנהדרין ויהושע היו צריכים להדריך את בני ישראל ואת הלווים לנהוג בדרך-ארץ בתפקיד שהוטל על כל אחד מהם. על בני ישראל הוטל תפקיד "מכניס האורחים", שמתפרנס משדותיו והוא צריך לארח בנדיבות את הלויים. על הלויים הוטל תפקיד ה"אורח". הלויים הוצרכו להתארח אצל בני ישראל ולשוחח עימם בדברי תורה בזמן האירוח.
והתבאר שתרגום יונתן מרמז, שבזמן שהאורח שוהה בבית מארחו הם זוכים שיתגלו שם חידושי תורה; ו"תורה" זו נחשבת ל"בתו" של "מכניס האורחים", ול"אשתו" הסמלית של ה"אורח". הלוי שהתארח בבית-לחם-יהודה לא נהג בדרך-ארץ. הלוי התייחס ל"תורה" שהוא זכה לה בבית מארחו, כאל "אישה ממדרגה שניה" כאל "פילגש"; ואילו אל העניינים הארציים של האכילה והשתיה הוא התייחס כאל "אישה ממדרגה ראשונה". הלוי היה להוט אחר אכילה ושתיה. "פת השחרית" שלו היתה נמשכת יותר מחצי יום; ובסופו של דבר הלוי יצא מבית-מארחו רק בסוף היום החמישי.

סדרי העדיפויות של הלוי
ה"חומריות" עמדה בראש מעייניו של הלוי. מסופר שה"נערה" ברחה לבית אביה, והלוי הלך להביאה ונטל עמו חמורים שנועדו לשאת מתנות שהוא יקבל בבית מארחו: "וַיָּקָם אִישָׁהּ וַיֵּלֶךְ אַחֲרֶיהָ לְדַבֵּר עַל לִבָּהּ לַהֲשִׁיבָהּ וְנַעֲרוֹ עִמּוֹ וְצֶמֶד חֲמֹרִים...". לאחר שה"לוי" התפטם חמישה ימים באכילה ושתיה בבית מארחו, הוא יצא משם, ומסופר: "...וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ וַיָּבֹא עַד נֹכַח יְבוּס הִיא יְרוּשָׁלִָם וְעִמּוֹ צֶמֶד חֲמוֹרִים חֲבוּשִׁים וּפִילַגְשׁוֹ עִמּוֹ".
בדרכו חזור, חל שינוי בסדר העדיפויות של הלוי. כאשר הלוי הלך לשם, הוא היה קרוב מבחינה נפשית לנער ששירת אותו יותר מאשר לחמורים, ולכן כתוב "וְנַעֲרוֹ עִמּוֹ", ולאחריו מוזכרים החמורים בלא להזכיר לגביהם את המילה "עִמּוֹ". אך לאחר שהלוי התפטם באכילה ושתיה ויצא ב"רכוש גדול" על גבי החמורים, החמורים מופיעים בראש הרשימה בצמוד למילה "עִמּוֹ". רק לאחריהם מופיעה הפילגש וגם לגביה מופיעה המילה "עִמּוֹ". כעת ה"רכוש" היה בראש מעייניו של הלוי, ולכן ה"נער" לא תפש חשיבות בעיניו, והוא אינו מוזכר למרות שהוא הלך איתם.

הטבת הלב – באכילה ושתיה
ללוי היה נער משרת, וגם זוג חמורים טעונים, והוא היה נראה כאדם אמיד ומכובד. מן הראוי היה שבבואו לעיר גבעה, הוא ישלח את נערו לסובב בין הבתים ולשאול היכן יש מקום ללון תמורת תשלום. אולם הוא בא לרחוב העיר, וציפה שבתור "לוי" (="איש של תורה") - אנשים יקיימו בו את מצוות הכנסת אורחים בחינם ויאספוהו לביתם (שופטים יט, טו-כב):
"וַיָּסֻרוּ שָׁם לָבוֹא לָלוּן בַּגִּבְעָה וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב בִּרְחוֹב הָעִיר וְאֵין אִישׁ מְאַסֵּף אוֹתָם הַבַּיְתָה לָלוּן: וְהִנֵּה אִישׁ זָקֵן בָּא מִן מַעֲשֵׂהוּ מִן הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב וְהָאִישׁ מֵהַר אֶפְרַיִם וְהוּא גָר בַּגִּבְעָה וְאַנְשֵׁי הַמָּקוֹם בְּנֵי יְמִינִי: וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הָאִישׁ הָאֹרֵחַ בִּרְחֹב הָעִיר וַיֹּאמֶר הָאִישׁ הַזָּקֵן אָנָה תֵלֵךְ וּמֵאַיִן תָּבוֹא: וַיֹּאמֶר אֵלָיו עֹבְרִים אֲנַחְנוּ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה עַד יַרְכְּתֵי הַר אֶפְרַיִם מִשָּׁם אָנֹכִי וָאֵלֵךְ עַד בֵּית לֶחֶם יְהוּדָה וְאֶת בֵּית ה' אֲנִי הֹלֵךְ וְאֵין אִישׁ מְאַסֵּף אוֹתִי הַבָּיְתָה: וְגַם תֶּבֶן גַּם מִסְפּוֹא יֵשׁ לַחֲמוֹרֵינוּ וְגַם לֶחֶם וָיַיִן יֶשׁ לִי וְלַאֲמָתֶךָ וְלַנַּעַר עִם עֲבָדֶיךָ אֵין מַחְסוֹר כָּל דָּבָר: וַיֹּאמֶר הָאִישׁ הַזָּקֵן שָׁלוֹם לָךְ רַק כָּל מַחְסוֹרְךָ עָלָי רַק בָּרְחוֹב אַל תָּלַן: וַיְבִיאֵהוּ לְבֵיתוֹ וַיָּבָל לַחֲמוֹרִים וַיִּרְחֲצוּ רַגְלֵיהֶם וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ: הֵמָּה מֵיטִיבִים אֶת לִבָּם...".

תכניתו של הלוי היתה לחזור לביתו שבירכתי הר אפרים. אך הוא הוסיף ואמר שהוא הולך גם לבית ה', למשכן שבשילה; למרות שהדבר לא היה נכון. הלוי שיקר ואמר זאת כדי ליצור רושם שיש לו מטרות קדושות, וכדי לשכנע את האנשים לארח אותו בביתם בחינם. והוא התרעם בפני האיש הזקן, שאנשי העיר אינם גומלים חסד עם עושי מצוה. גם כאן החמורים קודמים אצלו לבני האדם, והוא מספר שיש לו אוכל לחמורים לפני שהוא מספר שיש לו אוכל לבני האדם.

כאשר אברהם אבינו ראה את האורחים הוא הציע להם "וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם". כלומר, הלב צריך שיסעדו אותו באוכל כדי שיוכל להמשיך ולתפקד כראוי. אין ענין לאכול מתוך עצבות, וכבר נאמר בקהלת (ט, ז): "לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשֲׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ כִּי כְבָר רָצָה הָאֱ-לֹהִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ". אך בקהלת, השמחה והלב הטוב נובעים שם מכך שהאדם ממלא את רצון ה', ומתוך השמחה והלב הטוב הזה הוא גם אוכל ושותה. באירוח בגבעה נאמר: "וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ: הֵמָּה מֵיטִיבִים אֶת לִבָּם...". כאן, גם המארח וגם האורח התענגו על האוכל והשתיה.

ר' שמעון בן אנטיפטרס – ובני גבעה
הספור על ר' שמעון בן אנטיפטרס שמכה אורחים שמתחזים ל"אנשי תורה" אך הם מתענגים מאכילה ושתיה; מרמז למה שארע באירוח בגבעה:
"... וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ: הֵמָּה מֵיטִיבִים אֶת לִבָּם וְהִנֵּה אַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי בְנֵי בְלִיַּעַל נָסַבּוּ אֶת הַבַּיִת מִתְדַּפְּקִים עַל הַדָּלֶת וַיֹּאמְרוּ אֶל הָאִישׁ בַּעַל הַבַּיִת הַזָּקֵן לֵאמֹר הוֹצֵא אֶת הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּא אֶל בֵּיתְךָ וְנֵדָעֶנּוּ:"

התיאור משתמש במילים שלקוחות מפרשיית האירוח בסדום (בראשית יט, ה): "וַיִּקְרְאוּ אֶל לוֹט וַיֹּאמְרוּ לוֹ אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ וְנֵדְעָה אֹתָם". אלא שיש הבדל חשוב. אנשי סדום בקשו שיוציאו אליהם את כל האורחים שבאו לשם. ואילו אנשי גבעה בקשו שיוציאו אליהם רק את "הָאִישׁ". מדוע הם לא דרשו "לדעת" גם את ה"נַּעַר" שהתלווה ללוי?

אמנם, לפי המרומז בספור על ר' שמעון בן אנטיפטרס, מדובר כאן ב"הלקאה" של עונש. אנשי העיר רצו להלקות דווקא את "המתחזים". אך הנער של הלוי - לא היה "מתחזה"; הוא עבד לפרנסתו כמשרת אצל הלוי, אך הוא לא התחזה לאיש של תורה. המשמעות של "ידיעה" בתור "הלקאה" ו"גרימת צער" של "ענישה" מופיעה גם כאשר גדעון העניש את זקני סוכות והלקה אותם בקוצים (שופטים ח, טז): "וַיִּקַּח אֶת זִקְנֵי הָעִיר וְאֶת קוֹצֵי הַמִּדְבָּר וְאֶת הַבַּרְקֳנִים וַיֹּדַע בָּהֶם אֵת אַנְשֵׁי סֻכּוֹת". ומשמעות כזו מופיעה גם ביחזקאל (יט, ז): "וַיֵּדַע אַלְמְנוֹתָיו וְעָרֵיהֶם הֶחֱרִיב"; וגם בתהלים (קלח, ו): "... וְגָבֹהַּ מִמֶּרְחָק יְיֵדָע".

לדעת אנשי הגבעה, הלוי היה "מתחזה". אליהו הנביא כבר רמז באומרו 4 "וכי מה טיבה של אותה פילגש?!" שה"פילגש" של הלוי לא היתה "אשה" במובן הרגיל. מדובר ב"ספר חידושי תורה" שהלוי התייחס אליהם כמו ל"פילגש". כאשר הלוי בא לגבעה, הוא אחז בידו ספר של חידושי תורה שהתגלו לו בעבר בבית מארחו ביהודה. ומי שאחז בידו ספר של חידושי תורה, היה יוצר רושם חיצוני של אדם שקשור לקדושה באמת.
אך מצד שני, הלוי סיפר סיפור מוזר שהוא הולך לבית ה', והספור הזה נראה כשקר. הוא היה גר בירכתי הר אפרים קרוב לבית ה' שבשילה. אם הוא אכן איש שמתאווה לקדושה ולרוחניות מדוע הוא לא הקדים והלך לשילה מביתו שבהר אפרים. מדוע הוא צריך ללכת לשילה דווקא מבית-לחם-יהודה הרחוקה. הדעת נטתה לומר, שהוא שקרן שרוצה ליצור רושם של איש שמתאווה לקדושה ולרוחניות, כדי שאנשים יזמינוהו לביתם ויקל עליו להשיג ארוחות-חינם נוספות. אלא שאנשי גבעה לא היו בטוחים בכך; שמא בכל זאת הוא "איש קדוש" שמתאווה לקדושה ורוחניות גם באופן מוזר שכזה. דעתם נטתה ל"חשדהו" יותר מאשר ל"כבדהו", ולכן הם לא הזמינוהו לבתיהם. אך מאידך, הם רצו שכף רגלם של הרמאים לא תדרוך בעירם; ולכן הם עקבו אחריו.

כאשר הזקן מהר אפרים ארח את הלוי בביתו, הם רצו להציץ ולבחון אם אכילתו ושתייתו של הלוי מתאימים ל"איש קדוש". כאשר הם ראו שהוא מטיב את לבו ומתענג על האכילה והשתיה – הם חרצו את דינו כ"שקרן". לדעתם, הלוי הזה – "נודר בתורה ומבדה". הוא מחרף את ה"תורה" שהוא מתיימר להיות נציגה; והם קראו לשאר אנשי העיר כדי להלקותו. לא היה להם ענין להלקות את ה"נַּעַר" שהתלווה ללוי, מפני שהוא לא היה "מתחזה". גם ר' שמעון היה מכה רק את מי שהיו "נודרין בתורה – ומבדין".
כעת מובן מדוע כאשר הלוי סיפר על מעשי אנשי הגבעה הוא אמר (שופטים כ, ה): "אוֹתִי דִּמּוּ לַהֲרֹג". אם כוונת אנשי גבעה היתה ל"משכב זכור" - הלוי לא היה חוסך בגנותם והיה מספר זאת כדי להגדיל את חמת השומעים; אלא שאנשי גבעה רצו רק להלקותו. אמנם לדעת הלוי הוא לא היה עומד במלקות האלו, והוא היה נהרג מהן; ולכן הוא סיפר שהם רצו להורגו.

בנוהג שבעולם אדם מוסר עצמו
לוט הציע את בנותיו כדי להציל את האורחים, ובמדרש תנחומא (וירא, יב) מובא, שבנוהג שבעולם אדם מסתכן ונלחם כדי להציל את בנותיו או את אשתו, ובוודאי שאינו מציע אותן כתמורה להגנתו או להגנת אורחו. מתוך הצעת לוט אנו למדים שהוא עצמו היה מקולקל במחשבתו כמו אנשי סדום; וסופו שמחשבתו הרעה התקיימה בו. גם המארח מהר אפרים חרג לכאורה מהנוהג שבעולם, והציע לאנשי גבעה הצעה תמוהה דומה:
"הִנֵּה בִתִּי הַבְּתוּלָה וּפִילַגְשֵׁהוּ אוֹצִיאָה נָּא אוֹתָם וְעַנּוּ אוֹתָם וַעֲשׂוּ לָהֶם הַטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם וְלָאִישׁ הַזֶּה לֹא תַעֲשׂוּ דְּבַר הַנְּבָלָה הַזֹּאת:

התיאור משתמש במילים שלקוחות מפרשיית האירוח בסדום, אלא שיש כאן שינוי תמוה. מדוע מופיעה כאן שלוש פעמים לשון זכר ("אוֹתָם", "אוֹתָם", "לָהֶם") ביחס לבתו ולפלגש? לכאורה הן נשים; וצריכה להיות לשון נקבה כפי שכתוב אצל בנות לוט ("אֶתְהֶן", "לָהֶן"). לכאורה, תמוה גם שהמארח מהגבעה מציע ש"יענו" את בתו ואת הפילגש. האם זה הגיוני שהוא יעלה על דל שפתיו עינוי?

אולם כפי שרמז אליהו, ה"פילגש" לא היתה אשה ממש. אלא "ספר" שהלוי כתב בו חידושי תורה שהתגלו לו. גם ה"בת" של המארח היתה "ספר" שהמארח כתב בו חידושי תורה שהתגלו לו.

לעולם ילמד אדם שלא לשמה
המארח מהר אפרים ייצג גישה שחלוקה על גישת אנשי גבעה. הוא היה סבור ש"לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה - בא לשמה". לשיטתו, גם אם האורח הלוי משתמש בתורה ובבית ה' שבשילה - כקרדום לחפור בו, יש לכבדו על תורתו; ויש לקוות שבבוא הזמן הוא יעסוק בתורה ובמצוות לשם שמים.

גם בענייני אכילה ושתיה הוא חלק עליהם. אכן כבר כתב הרמב"ם (תלמוד תורה, ג, יב): "אין דברי תורה מתקיימין במי שמרפה עצמו עליהן, ולא באלו שלומדין מתוך עידון ומתוך אכילה ושתיה, אלא במי שממית עצמו עליהן ומצער גופו תמיד". אך לא כולם זכו להיות מסוגלים ללמוד תורה מתוך שהם מצערים את גופם תמיד. ומצאנו שרבא אמר (יומא דף עו, ב): "חמרא וריחני פקחין". כלומר, ששתיית היין והרחת בשמים טובים הם שעשו אותו פיקח בחכמת התורה. ודאי שרבא לא התענג על יינות ובשמים, אך הוא נעזר בהם מדי פעם כדי לפקוח את לבו. המארח אמר להם, שמה שנראה להם מבחוץ כהתענגות שלו ושל אורחו על אכילה ושתיה - נעשו לשם שמים. ו"לֵב יוֹדֵעַ מָרַּת נַפְשׁוֹ וּבְשִׂמְחָתוֹ לֹא יִתְעָרַב זָר".
כזכור, דגל מחנה אפרים אמר: "באילנא הוי בדיק אורחים, היינו על ידי התורה שהוא האילן והעץ היה יודע ענינם של האורחים ומה טיבם". המארח הציע לאנשי גבעה לעיין ב"ספר חידושי התורה" שלו וב"ספר חידושי התורה" של אורחו, ולהקשות על מה שכתוב שם כמיטב יכולתם. ומתוך כך לעמוד על טיב כותבי התורות האלו, ולבדוק אם מעשיהם נעשו לשם שמים. זו היתה כוונתו באומרו: "וְעַנּוּ אוֹתָם וַעֲשׂוּ לָהֶם הַטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם". הוא היה בטוח, שאחרי העיון וההעמקה ב"ספרים", בני העיר יווכחו לראות שמה שנראה כהתענגות על אכילה - נעשה לשם שמים.

תורה בלי רגלים
בני גבעה לא היו מוכנים לקבל את שיטת המארח. הם העדיפו לקבל את הדברים הפשוטים, שאין דברי תורה מתקיימים –"באלו שלומדין מתוך עידון ומתוך אכילה ושתיה". והם דרשו להוציא את הלוי כדי להלקותו. אך הלוי קיבל את הצעת המארח, הוא רצה שבני גבעה יעיינו בדברי התורה שלו, ויווכחו לראות שהוא אכן "איש קדוש":
"וְלֹא אָבוּ הָאֲנָשִׁים לִשְׁמֹעַ לוֹ וַיַּחֲזֵק הָאִישׁ בְּפִילַגְשׁוֹ וַיֹּצֵא אֲלֵיהֶם הַחוּץ וַיֵּדְעוּ אוֹתָהּ וַיִּתְעַלְּלוּ בָהּ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וַיְשַׁלְּחוּהָ כַּעֲלוֹת הַשָּׁחַר: וַתָּבֹא הָאִשָּׁה לִפְנוֹת הַבֹּקֶר וַתִּפֹּל פֶּתַח בֵּית הָאִישׁ אֲשֶׁר אֲדוֹנֶיהָ שָּׁם עַד הָאוֹר: וַיָּקָם אֲדֹנֶיהָ בַּבֹּקֶר וַיִּפְתַּח דַּלְתוֹת הַבַּיִת וַיֵּצֵא לָלֶכֶת לְדַרְכּוֹ וְהִנֵּה הָאִשָּׁה פִילַגְשׁוֹ נֹפֶלֶת פֶּתַח הַבַּיִת וְיָדֶיהָ עַל הַסַּף:

הדברים כפשטותם, וודאי קשים להבנה! ללוי היה צריך להיות לב קשה מאבן, כדי לישן כרגיל בלילה ולקום בבוקר לצאת "לָלֶכֶת לְדַרְכּוֹ"; בלא לבקש ממארחו לנסות לברר מה עלה בגורל הפילגש. אך כפי שהתבאר, הלוי היה סבור ש"ספר חידושי התורה" שלו יעמוד במבחנים הקשים. הוא היה בטוח שבני גבעה כבר שמו את ה"ספר" שלו בארון הספרים שבבית המדרש שלהם; ואפילו שמח שיש לתורה שלו תפוצה. הוא תכנן לשוב לעירו, ולכתוב את חידושי התורה שלו בספר חדש.

אך הוא טעה. יתכן, שבני גבעה צדקו והוא היה שקרן, וזו הסיבה שנמצאו בספרו סיגים ומעקשים רבים. ויתכן שבני גבעה היו נחשבים ל"שונאים" שאסור היה להם לדון בטיב החידושים שלו! בכל אופן, הם זיהו "דברי שקר" בספרו. כידוע, רבא ביקש מתלמידיו 5 שאם יגיע לידם כתב ובו פסק דין שלו והם יקראו בו דברים תמוהים, שלא יקרעו אותו אלא ימתינו עד שיבואו אליו ויבררו עמו את הדברים. אך אנשי גבעה לא חשו כתלמידים של אותו לוי, אלא להיפך! כאשר הם ראו דברים תמוהים בתוך ה"ספר" של הלוי, הם עיטרו אותם בדברי גנאי או ש"קדרו" אותם החוצה, כיאות לדברי שקר.

וְהָיָה כָל הָרֹאֶה וְאָמַר
התיאור המזעזע של מה שקרה אחר כך טעון ברור:
"וַיָּבֹא אֶל בֵּיתוֹ וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת וַיַּחֲזֵק בְּפִילַגְשׁוֹ וַיְנַתְּחֶהָ לַעֲצָמֶיהָ לִשְׁנֵים עָשָׂר נְתָחִים וַיְשַׁלְּחֶהָ בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל: וְהָיָה כָל הָרֹאֶה וְאָמַר לֹא נִהְיְתָה וְלֹא נִרְאֲתָה כָּזֹאת לְמִיּוֹם עֲלוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה שִׂימוּ לָכֶם עָלֶיהָ עֻצוּ וְדַבֵּרוּ:"

לכאורה הדבר תמוה. אבר חתוך מתוך גוף, לא מוכיח שאנשי הגבעה היו שטופים בתאוות יצרים כמו אנשי סדום; הדבר מראה לכל היותר שבעל הפילגש הוא אדם חסר רגשות אנושיים. מדוע הרואים לא קברו את האיברים האלו מצד איסור הלנת המת?
אולם לפי מה שהתבאר. ה"נתח" אינו אלא "גליון" מתוך ה"ספר" של הלוי. כל מי שראה את דברי הגנאי שנכתבו שם על דברי התורה של הלוי; או שראה כיצד "קדרו" וגזרו שורות מתוך ה"ספר"; נוכח לראות שאנשי גבעה התעללו בספר חידושי התורה שלו. והרואים נתבעו להתכנס ולהחליט כיצד יש לפעול בנידון.

שתיקת יהושע והסנהדרין
הלוי לא נהג בדרך-ארץ בתפקידו כ"אורח" שמייצג את התורה ומפיץ אותה. ובני גבעה לא נהגו בדרך-ארץ בתפקידם כ"מארחים" שצריכים לכבד את האורח ואת תורתו, והם התעללו ב"ספר" שלו. הגליונות המבוזים (=אברי האשה המנותחים) הגיעו לכל מקום בארץ, ולומדי התורה ציפו לתגובת יהושע והסנהדרין.
יהושע והסנהדרין לא הצדיקו את אנשי גבעה; אך היתה להם ביקורת על הלוי שעזב משום כך את העיר במהירות; ועורר את ישראל לקטרג עליהם. הביקורת על הלוי מרומזת במסכת ערכין (דף טז, ב). נאמר שם, שאפילו אם בעל האכסניא היכה את אשתו של האורח, האורח צריך להשתדל ולהישאר שם שהרי לא היכו את האורח עצמו. המהרש"א כבר תמה כיצד יתכן דבר שכזה; והענין כבר נידון באריכות במאמר "פלגש בגבעה". ולפי מה שהתבאר, הסוגיה בערכין מרמזת, שה"אשה" של הלוי היתה "ספר חידושי התורה" שלו; ושהלוי היה צריך לשקול במאזני צדק את המטרה הקדושה שלשמה נדרשו הלויים להתארח בקרב בני ישראל, לעומת הבזיון האישי שהוא ספג כשביזו את תורתו ברבים. ולכן הוא היה צריך להמשיך ולהישאר בעיר.

הלוי חשש ללון מחוץ לעיר מפחד חיות טרף וכדו', והשהות שלו בעיר גבעה החשיבה אותם ל"מארחים" שלו, שהרי הוא נהנה מההגנה שהם סיפקו לו. ואמנם, השהות שלו בעיר נעשתה בניגוד לרצונם; אך מצאנו ש"כופים על הצדקה"; ובסופו של דבר השהות שלו בעיר הולידה שם חידושי תורה, שהיו עתידים להתגלות בבוא העת. ואכן לפי ראות עיניו, השהות שלו בעיר הולידה בזיון ל"תורה" שלו; אך אין לשפוט בענין זה לפי ראות העיניים, וכן מבואר בספר תולדות-יעקב-יוסף (וזאת הברכה, כד-כה) בשם הבעש"ט:
"[כד] עוד שמעתי ממורי ביאור גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה (שבת קכז.). והקשה, והעולה שלפעמים הכנסת אורחים הוא ביטול תורה או ספורי לשון הרע וכו', מכל מקום גדולה הכנסת אורחים.
[כה] שמעתי מהרבני הוותיק מוהר"ן פי על דברי הרב הנ"ל... שלא ללמד חוב על בני עולם רק שיכנס ברחמים, וילמד זכות על כולם, גם שרואה דברי כעירות מחבירו ירגיש שהוא לטובתו, שיבחין בעצמו שיש בו שמץ מנהו וישוב תשובה ממנה גם במחשבה... שלא הי' בכונה ישרה, ושלחו לו ביטול זה להרגיש ויתחזק יותר"

"הכנסת האורחים" של בני גבעה גרמה "ביטול" והשפלה ל"תורתו" של האורח הלוי. אך הוא היה צריך להשתדל ולהישאר שם זמן נוסף כדי להועיל לבני העיר. הוא ראה אמנם "דברי כעירות" בבני גבעה; שלא נהגו בדרך-ארץ והיכו את אשתו (=תורתו); אך הוא לא היה צריך ללמד חוב עליהם. הוא היה צריך לדעת שיש בו שמץ-מנהו, וגם הוא לא נהג בדרך-ארץ. הוא השתמש בתורה כ"פילגש" כדי לשרת אותו; והוא גם התענג על אכילה ושתיה שלא לשם שמים ובאופן שאינו מתאים ל"אנשי תורה". לפיכך, ה"ביטול" שבני גבעה עשו ל"תורתו" – נשלח אליו משמים לעורר אותו לטובתו.
יהושע והסנהדרין ציפו מהלוי להבין זאת; ולכן הם לא מחו באנשי גבעה שלא נהגו בדרך-ארץ בתורתו של הלוי.

מלחמת בני ישראל בבני בנימין
אך הלוי העדיף ללמד חוב על בני בנימין, ובעקבות כך התרחשה מלחמה בין בני ישראל ובין בני בנימין. בתיאור המלחמה ההיא מצויות סתירות רבות. אך אלו סתירות רק אם סבורים שמדובר במלחמה רגילה. תרגום יונתן כבר רמז שמדובר במלחמה רוחנית בין שתי דמויות של צדיקים; "יהודה הצדיק" כנגד "בנימין הצדיק", וכפי שהתבאר במאמר "המלחמה במצפה".



^ 1."ומלקהו שליש מלפניו [על חזהו] בין דדיו ושני שלישים מאחוריו, שליש על כתף זה ושליש על כתף זה". (רמב"ם, סנהדרין טז, ט)
^ 2.היו גם "ספרים" שנכתבו בהם חידושי תורה, כדי שהכותב לא ישכחם עד שיברר אם בית דין הגדול מסכימים לחידושים שלו, וכפי שמשמע מהלישנא אחרינא שמובאת בשיטה מקובצת בתמורה (דף יד ב ד"ה אמרי דלמא): "וכיוון דאיכא שכחה כתבין ומחתין". אך "ספרי הטיוטות" האלו לא היו מוחזקים בגלוי, כדי שלא תצא תקלה אם מישהו יעיין בהם. ומצאנו בדומה לכך בדברי רש"י (שבת דף קכא, ב) – "וכל מתניתא דלא מתנייא בתוספתא דר' חייא ור' אושעיא - איכא לספוקי במשבשתא, ולא מותבינן מינה". ומכאן שהיו גם מקורות שלא עברו בדיקה כראוי.
^ 3."ושמא תאמר אותן שבעים אלף שנהרגו בגבעת בני בנימין מפני מה נהרגו, היה להן לסנהדרין גדולה שהניח משה, ויהושע ופינחס בן אלעזר עימהם, שיקשרו חבלים של ברזל במתניהם, ויגביהו בגדיהם למעלה מארכובותיהם, ויחזרו בכל עיירות ישראל... וילמדו את ישראל דרך-ארץ בשנה בשתים בשלש, עד שיתישבו ישראל בארצם... הן לא עשו כן,אלא כשנכנסו לארצם כל אחד ואחד נכנס לכרמו וליינם,אמר, שלום עליך נפשי...ופילגש בגבעה בימי כּוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם היתה?! וכי מה טיבה של אותה פילגש שהביאוה ונתנוה אצל שופטי ישראל?! אלא לפי שרחמיו של הקדוש ברוך הוא מרובין על ישראל לעולם, אמר, שמא יאמרו אומות העולם, עדיין לא נכנסו ישראל בארצם אימתי קילקלו במעשיהן, לפיכך הביאוה ונתנוה אצל שופטי ישראל." (אליהו רבה, איש שלום, פרשה יב).
^ 4.אליהו רבה, איש שלום, פרשה יב. הלשון המלאה הובאה בהערות לעיל.
^ 5."אמר להו רבא לרב פפא ולרב הונא בריה דרב יהושע: כי אתי פסקא דדינא דידי לקמייכו וחזיתו ביה פירכא, לא תקרעוהו עד דאתיתו לקמאי, אי אית לי טעמא אמינא לכו, ואי לא - הדרנא בי". (בבא בתרא דף קל, ב).
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il