ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

לצערנו התרחשה שגיאה בקבלה או הצגה של נתונים

שיחה לפרשת ויצא תשע"ג

יעקב אבינו - מעשה אבות סימן לבנים

מורכבויות היחס בין ישראל לעמים (לאור מבצע "עמוד ענן"). כנסת ישראל עיקרו של עולם - ע"י כנסת ישראל מופיע כבוד שמיים. יעקב קראו בית - ע"י המסגרת אפשר להשפיע החוצה. סולם יעקב - לעלות במדרגות בלי לחשוש לנפילה.
לחץ להקדשת שיעור זה
פרשת בית אל 1
מעשה אבות סימן לבנים
פרשת ויצא, היא פרשת בית אל. אנחנו חוגגים ברוך ה' את היותנו כאן, במקום הנקרא בשם הזה, סמוך ונראה למקום שבו יעקב חלם את החלום שלו: "וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו" (בראשית כח, יב-יג). והקב"ה מבטיח ליעקב: "וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת" (שם טו), אבל מהחלום הזה ועד לאמירה של הקב"ה ליעקב לעלות לבית אל, בפרשה הבאה "קוּם עֲלֵה בֵית אֵל וְשֶׁב שָׁם" (שם לה, א), עברה תקופה ארוכה שיעקב הולך לחרן, נמצא בביתו של לבן ומתמודד אתו.
ומעשה אבות סימן לבנים (תנחומא לך לך, ט), מהקשר בין לבן ליעקב אנו לומדים על היחס שבין ישראל לאומות העולם. זהו המצב הכללי של האומה הישראלית בכל הדורות. מצד אחד יש קשר בין יעקב ללבן, הקשר הוא קשר משפחתי וגם קשר כלכלי. אך מצד שני יש מתח ומורכבות. כך בכל הדורות. עם ישראל מחובר עם כל העמים ומצד שני נמצא במתח בין העמדות ובין הדעות. אי אפשר לנתק את הקשר הזה בין ישראל לעמים, ומצד שני אי אפשר לטשטש את הפער שיש בין ישראל לעמים. זהו סדר העולם, מורכבות מאוד גדולה, ועלינו ללכת בתוך המורכבות הזאת באופן היותר נכון; למצוא תמיד את הפתרונות הנכונים, איך לשמור על היחסים הנכונים בין ישראל לעמים, ללא קרע מצד אחד וללא טשטוש העמדות מצד שני. אנחנו פוגשים את זה גם במציאות החיים שלנו. ברוך ה', אנחנו מודים לריבונו של עולם על הסייעתא דשמיא הגדולה שהוא סייע לנו בימים האלה, במלחמה שהייתה ביננו ובין המחבלים בחבל עזה. המציאות המורכבת הייתה גם הפעם, איך להתנהל, להכות אותם באופן היותר קשה ומוחלט או לא, להיכנס באופן רגלי לרצועה או לא. הייתה התלבטות גדולה בתוך המנהיגות ובציבור והתערבות של עמים ומדינות. אמריקה שלחה את שרת החוץ שלה - מדינה עצומה שיש לה השפעה על כל העולם - שולחת את שרת החוץ שלה כדי לסייע או להתערב במאבק שלנו עם השכנים שלנו. כל זה משום שמדינת ישראל נמצאת בלב של כל האומות, ומה שקורה כאן משפיע על כולם. לכן כולם מעורבים בזה. ריבונו של עולם מוביל אותנו בדרך הנכונה, ואנחנו צריכים להודות לקב"ה מאוד. המלחמה הזאת הייתה עם הרבה סייעתא דשמיא. נתגלה לכל העולם כולו ובעיקר לשכנים שלנו, שאמנם הם התכוננו זמן רב והכינו נשק רב על מנת לפגוע בערים שלנו, כדי שנחלש ונכנע לדרישות שלהם, אך הקב"ה סידר לנו כיפת ברזל, כמובן בהשתדלות של אנשים אך בסייעתא דשמיא, ומתברר שאפשר למנוע כמעט את כל הפגיעות. והאמצעים עוד הולכים ומשתכללים. גם האיום האיראני הצטמצם מאוד, יש דרך לעצור את כל הטילים האלו, ואם הם ישלחו טילים הם יפלו מעל סוריה, ירדן או אפילו יותר רחוק. האיום האיראני נהיה חיוור, אם הוא בכלל קיים. זו בעצם אחת התוצאות הנפלאות של המלחמה הזאת. אז מצד אחד לא יכולים לפגוע בנו, ומצד שני המחבלים קיבלו את עונשם ונפגעו. הם מתחבאים במחבוא ואומרים שהם ניצחו... לא יוצאים, מתחבאים וצועקים: 'ניצחנו'... המכה הזאת היא גם כלפי האויבים שלנו בצפון. החיזבאללה, חשבו שיש להם טילים שיכולים לפגוע בערים שלנו בצפון ולכן ואנחנו לא נעיז לפגוע בהם, כי הנשק המסוכן שבידיהם יכול לפגוע גם בכל הערים בישראל, והנה החלום שלהם נגוז. על זה אנחנו צריכים להודות לריבונו של עולם. אמנם אנחנו מצטערים צער גדול על ההרוגים ועל הפצועים, אבל ההצלחה הגדולה והסייעתא דשמיא שהקב"ה סייע בידינו בולטת לעין. גם ההחלטות האם להמשיך או להפסיק ואיך לפעול היו מורכבות.
כמו שאמרנו, כהמשך לפרשת השבוע, צריך להתחשב גם באומות האחרות. מצד אחד אנחנו קשורים איתם, כמו יעקב, שהבנים של לבן אומרים עליו: "וּמֵאֲשֶׁר לְאָבִינוּ עָשָׂה אֵת כָּל הַכָּבֹד הַזֶּה" (שם לא, א), כל מה שיש ליעקב זה בעצם מלבן, מצד שני לבן אומר שהוא יודע שכל ההצלחה שלו היא בזכות יעקב. אז מי הגורם? האם לבן גורם לכל הרכוש של יעקב, או כל מה שיש ללבן זה בעצם בזכות יעקב? זה מורכב. הבנים של לבן רואים את הדברים בעין כזאת, יעקב, רחל ולאה אומרים להפך, המציאות מורכבת בין ישראל לעמים וצריך לדעת לחיות אותה ולהבין אותה. בסוף הכל מסתיים במין 'סולחה' בין יעקב ללבן, לבן אומר: "הַבָּנוֹת בְּנֹתַי וְהַבָּנִים בָּנַי" (שם מג), עכשיו הוא אוהב אותם, שומר עליהם ודואג להם, ואז הוא מתנה תנאים "אִם תְּעַנֶּה אֶת בְּנֹתַי" (שם נ) וכו', המציאות מורכבת. במורכבות הזאת עם ישראל הולך וצומח, עם ישראל הולך וגדל.

ממשיכי דרכו של יעקב
נחזור לתחילת הפרשה. על הפסוק: "וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה" (בראשית כח, י) כותב ר' לוי יצחק מברדיטשוב (קדושת לוי, ד"ה ויצא יעקב), ש"באר שבע" זה לא רק סתם שם מקום, אלא מושג למקום של שפע גדול. יעקב יוצא מהבית, מהמקום שבו הקב"ה מתגלה לאברהם, ליצחק וליעקב "וילך חרנה", הולך למקום שיש בו חרון אף, למקום אחר, זר. כל ההליכה של יעקב היא סימן לבנים, כך יקרה לעם ישראל, עם ישראל יצא מארץ ישראל וילך בגלות, עם כל הצער והיגון, הסבל והיסורים, אבל אז 'ויפגע במקום', מתברר שכל הצער והייסורים שיש לישראל קשורים בריבונו של עולם, צרת ישראל היא צרה עליונה, צרת השכינה. יתר על כן, צרת השכינה יותר גדולה מאשר צרת ישראל, ומה שקורה לישראל הוא רק בבואה קטנה ממה שקורה לשכינה, כאשר כבוד ה' לא יכול להתגלות בעולם. כשישראל נמצאים בצרה כבוד שמים מתחלל, כבוד שמיים לא מופיע. ואמנם, גם למציאות של גלות בחוץ לארץ יש תפקידים מסוימים "וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ", יש צדדים של קירוב רחוקים, לא גלו ישראל אלא כדי שיתווספו עליהם גרים. (פסחים פז, ב),וגם מבחינה רוחנית ניתן ללקט אורות מהעליות הרוחניות ממקומות שונים בעולם, אך מכל מקום ביציאה לחוץ לארץ יש ירידה מאוד גדולה. זהו הסדר, והירידה הזאת היא ירידה לצורך עליה.
ר' לוי יצחק מברדיטשוב מציג עוד צד של התבוננות בפסוק: "וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו" (שם יא), יעקב אבינו, אבי האומה, מתעמק וחוקר, ומגיע לידי הכרה שכנסת ישראל היא עיקר העולם. "'בראשית ברא אלוקים' - בשביל ישראל שנקראו "ראשית" (ויקרא רבה לו, ד; רש"י בראשית א, א), עניינה של כל הבריאה כולה הוא שכנסת ישראל תופיע בעולם ועל ידה יתרבה כבוד שמים. ישראל הם בחינת אבן "אֶבֶן הָרֹאשָׁה" (זכריה ד, ז), הם מתחילים מיסוד עמוק וראשוני של העולם, ומתוך הנקודה הפנימית הזו שהיא ממקור העליון ממשיכים שנים עשר שבטים. ואחר כך שישים ריבוא מישראל, הופעת עם ישראל בארץ ישראל, בית מקדש, מלכות, הופעה שלמה של תורה ומצוות, קידוש ה' בכל העולם כולו עד שכל העולם יכיר בה' "וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו" (ישעיהו ב, ג). זאת המגמה הגדולה שצריכה להתפתח מהגרעין הפנימי, מהאבן הזאת. לזה רומז הפסוק: "וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו" (בראשית כח, יא), יעקב התבונן באבן הזאת, שעניינה להתפתח להופעה גדולה ושלמה, "אבן הראשה". כך יעקב הולך לשכב, ואז מתגלה עליו הופעה אלוקית "וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו" (שם יג), והקב"ה מגלה לו שאכן זה עניינו של יעקב, עניינו של העולם, יעקב הוא הראשית, אבי השבטים. אמנם הדרך מורכבת אבל היא תתקיים, בעזרת ה'.
מה עושה יעקב בבוקר - לוקח את האבן הזאת, שמרמזת את כל עומק העניין הזה, עושה אותה מצבה ואומר: "וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים" (בראשית כח, כב), יעקב מתפלל ומבטיח שבעזרת ה' זה מה שהוא יפעל. הוא שואף ומתחייב שהאבן הזאת תהיה בית אלוקים. וברוך ה', אנחנו עכשיו נמצאים כאן בבית אל, ובמידה מסוימת הבטחת יעקב מתקיימת באופן רוחני. המקום הזה נעשה למקום של בית אלוקים, מקום של תורה, של קדושה, מקום של שמירת תורה ומצוות וקידוש ה'. זה המקום הזה. אמנם חז"ל דנים איפה זה היה, האם יעקב ישן בבית אל או בבית המקדש (רש"י בראשית כח, יז ע"פ חולין צא, ב). יש בזה כמה פירושים שכולם נכונים, אף על פי שהם שונים זה מזה במציאות, הם כולם מסמלים שיש קשר מיוחד בין המקום הזה - בית אל לבית המקדש.

בית יעקב
על המילים: "בית אלוקים". דורשים חז"ל:
אמר רבי אלעזר: מאי דכתיב: "והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב" וגו' (ישעיהו ב, ג). אלהי יעקב ולא אלהי אברהם ויצחק? אלא לא כאברהם שכתוב בו הר, שנאמר: "אשר יאמר היום בהר ה' יראה" (בראשית כב, יד), ולא כיצחק שכתוב בו שדה, שנאמר: "ויצא יצחק לשוח בשדה" (שם כד, סג), אלא כיעקב שקראו בית, שנאמר: "ויקרא את שם המקום ההוא בית אל" (שם כח, יט). (פסחים פח, א)
"לא כאברהם שכתוב בו הר". אברהם הוא שמיימי, עליו נאמר: "הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים" (בראשית טו, ה). מסביב להר מתאספים האנשים, זו לא מסגרת, זה מקום גבוה הצופה לכל המקומות וכל הסביבה צופה עליו. אברהם משפיע על כל העמים: "אב המון גוים" (בראשית יז, ד), השפעתו מתפשטת ללא גבולות, מידתו מידת החסד והוא משפיע שפע של חסד, שפע של אור, שפע של קדושה, שפע של אמונה והמון רב מתאסף סביבו, אך עדין אין כאן מסגרת. "ולא כיצחק שכתוב בו שדה". בית המקדש נקרא שדה. דיברנו על זה בשבת הקודמת (שיחת פרשת תולדות תשע"ג), יצחק פסיבי, הוא מקבל, יציב, מצוי על הארץ, אך גם לשדה אין קירות, אין גבולות מסביב, עדיין אין זו מסגרת שלמה. ו"יעקב קראו בית" - "אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים" (שם כח, יז), "וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל" (שם כח, יט). יש כאן חיבור של שמים וארץ, קירות, בית שהוא מסגרת. יש מסגרת לאומה הישראלית, וכשהאומה הישראלית נמצאת בגבולות שלה, בגדרים שלה, כל העולם כולו יכול ללמוד ממנה, להתפתח ולהתקדם.
מצד שני יש ליעקב הבטחה מיוחדת במינה, שלכאורה לא מתאימה לדברינו. אומרים חז"ל:
כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים, שנאמר: "אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך" (ישעיהו נח, יד). לא כאברהם שכתוב בו: "קום התהלך בארץ לארכה" וגו' (בראשית יג, יז), ולא כיצחק שכתוב בו: "כי לך ולזרעך אתן את כל הארצת האל" (שם כו, ג), אלא כיעקב שכתוב בו: "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה" (שם כח, יד). (שבת קיח, א)
יעקב זוכה לברכה ללא גבולות מכל רוחות השמיים. ויש לשאול: הרי ראינו קודם בדברי חז"ל ש"יעקב קראו בית", והרי לבית יש קירות,יש מסגרת תוחמת, כלומר להתפשטותו של יעקב יש גבולות, אלא הדברים משלימים אחד את השני ואין ביניהם סתירה. אחרי שבונים בית ההשפעה מתפשטת לכל העולם כולו. אחרי שהאומה הישראלית בונה את דרכה בצורה השלמה ביותר, אז השפעתה פושטת אל כל הגבולות, ימה וקדמה, צפונה ונגבה. זה עניינו של יעקב, וזה הלימוד עבורנו. אנשים חושבים שעוד לפני שמוכנים, מלאים ושלמים אפשר לצאת להשפיע. צריך לדעת שלפני שיוצאים החוצה צריך לעלות במעלות הקודש, לבנות בניין איתן, רוחני, עוצמתי, בית. רק אז הסביבה יכולה ללמוד מהאדם, רק אז אפשר להשפיע ולהתרחב ללא גבולות.

לא לחשוש להתקדם
אני רוצה להתייחס למאמר חז"ל נוסף. מובא במדרש תנחומא על הפרשה (סי' ב):
מלמד שהראהו הקדוש ברוך הוא ליעקב אבינו שרה של בבל עולה ויורד, ושל מדי עולה ויורד, ושל יון עולה ויורד, ושל אדום עולה ויורד. א"ל הקדוש ברוך הוא ליעקב: יעקב למה אין אתה עולה? באותה שעה נתירא אבינו יעקב ואמר: כשם שיש לאלו ירידה, כך אני יש לי ירידה. א"ל הקדוש ברוך הוא: אם אתה עולה אין לך ירידה, ולא האמין ולא עלה.
כלומר, יעקב אבינו רואה את המלאכים של אומות העולם עולים ויורדים - לא נשארים למעלה. אומר לו הקב"ה, עלה! אך יעקב נרתע, הוא רואה שכל מי שעולה יורד, הוא לא רוצה לעלות שמא גם הוא יצטרך לרדת. אמר לו הקב"ה: עלה, אם אתה עולה אין לך ירידה, ויעקב לא מאמין ולא עולה. ממשיך המדרש:
"בכל זאת חטאו עוד ולא האמינו בנפלאותיו" (תהלים עח, לב), א"ל הקדוש ברוך הוא: אלו עלית והאמנת לא היתה לך ירידה לעולם, אלא הואיל ולא האמנת הרי בניך משתעבדין בהללו ד' מלכויות בעולם הזה במסים ובארנוניות ובגולגליות. א"ל יעקב: יכול לעולם? א"ל: "אל תירא עבדי יעקב אל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים" (ירמיהו מו, כז) מארץ מגליא מאספניה ומחברותיה, "ושב יעקב" מבבל, "ושקט" ממדי, "ושאנן" מיון, "ואין מחריד" מאדום.
הקב"ה הראה ליעקב את הסולם, ואמר לו: עלה בו, אך יעקב לא עולה. הקב"ה חוזר ואומר לו עלה בו, ואם הוא יעלה הוא לא ירד, אך יעקב לא מעז לעלות. המדרש אומר שאילו יעקב היה עולה לא היו גלויות לישראל. אבל למרות שהוא לא עלה, בכל זאת, בסופו של דבר תהיה ליעקב עליה, אך יש צורך לעבור את כל השלבים, הקשיים והמירוקים בדרך. מה אנחנו יכולים ללמוד מהמדרש הזה? הרי ודאי עניינו להעביר לנו איזה מסר, לא סתם רעיון, עלינוללמוד איך להתבונן בחלום יעקב, למה בכלל לפרש את החלום בצורה כזאת?
נראה שיש כאן הדרכה. המניעה של יעקב מלעלות היא משום שהוא לא בטח בעצמו. יעקב לא היה בטוח שהוא יעמוד בכל התביעות ובכל הדרישות, לא בטוח שהוא יהיה ראוי לזה ולכן יעקב לא עולה. האם נכון לחשוש כך - המדרש כותב שלא. לפעמים אדם נרתע מלעלות במדרגות הקודש, הוא חושב שאם הוא יעלה הוא לא יחזיק מעמד ובסוף ירד. אך הקב"ה אומר שהאדם לא צריך לעלות בכוחו הוא, אם האדם רוצה לעלות בכוחו בלבד החשש באמת גדול, על האדם להאמין, להישען על הקב"ה, לעלות מתוך ביטחון בריבונו של עולם, לסמוך עליו. אל לו לאדם לסמוך רק על כוחותיו שלו, אלא יאמין בריבונו של עולם - וכך יעלה. לעלות, לא להירתע ולא להיעצר. צריכים לדעת שריבונו של עולם הוא שעוזר, ולהאמין שתהיה סייעתא דשמיא. האדם לא צריך לחסום את עצמו מלהתקדם, אם הוא מתקדם על סמך הכוחות העצמיים שלו, באמת יש סכנה, אך אם הוא מתקדם וכל הזמן נשען על ריבונו של עולם, באמת ובלב שלם, אז הוא יעלה ולא ירד. אך אם בכל זאת קרה לו שהוא לא העז לעלות, המדרש מלמד אותנו שלא צריכים להתייאש, אמנם הדרך תתארך, יהיה צורך לעבור הרבה ניסיונות, אך בסופו של דבר ריבונו של עולם עוזר. כלומר, חכמים התבוננו בחלום של יעקב, בחזון הזה, שהוא ודאי שיעור גדול ליעקב ולכל הדורות. יש סולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, והתפקיד שלנו לעלות בו. לעלות עם ביטחון בריבונו של עולם, לסמוך על הכוחות שלו.
ברוך ה', אנחנו נמצאים אחרי כל הגלויות, עם ישראל כבר נמצא בארץ ישראל, מיישב את ארץ ישראל ואנחנו נמצאים בתקופה של ההתקרבות הגדולה מאוד לגאולה השלמה. חזרנו לירושלים, אמנם עדיין לא לבניין בית המקדש, אך אנחנו כבר שולטים על המקום הזה. אמנם אנחנו מנועים מבניית בית המקדש אך אנחנו קרובים למטרה כמו שלא היינו קרובים הרבה מאוד דורות. כדי לבנות את בית המקדש אנחנו צריכים להיות המתאימים, יש צורך במדרגה חדשה שלא הייתה, שנהיה ראויים להשראת השכינה. בבית המקדש צריכה לשרות שכינה, צריכה להיות מדרגה שאפילו בשני בתי המקדש הקודמים לא הייתה. בשביל זה צריך שהנשמות שלנו יהיו ראויות לזה, עלינו לעשות את כל ההשתדלות על מנת לבנות בית מקדש, לבנות בתוכנו בית מקדש פנימי, לבנות בתוכנו מדרגות רוחניות של קדושה, להיות כלים להשראת השכינה, לשקוד על התורה, לדבוק במצוות, להתחזק במידות ובמעשים טובים, להתחזק. אנחנו לא יודעים מת יגיע היום, אי אפשר לדעת, ותמיד צריך להיות מוכנים. צריך לפרט את הדברים למעשה. השקידה צריכה להיות בכל הימים, ימי שישי, מוצאי שבת, שבת, כל הימים. שקידה פרושה להיות בישיבה. זה הדבר שעכשיו מוטל עלינו, זה השירות הגדול שמוטל עלינו לעשות. בעזרת ה', אנחנו נעשה את חלקנו והקב"ה יעשה את חלקו, ונזכה לבניית בית המקדש במהרה בימינו, אמן.




^ 1.. שנת תשע"ג, השיחה ניתנה לאחר מבצע 'עמוד ענן'.
עוד בנושא ויצא

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il