ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- הלכות יסודי התורה
לימוד השיעור מוקדש להצלחת
להצלחת דב בן גרשון אליהו
הכופרים בתורה שבעל פה
א מִי שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִין בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה אֵינוֹ 'זָקֵן מַמְרֵא' הָאָמוּר בַּתּוֹרָה,* אֶלָּא הֲרֵי זֶה בִּכְלַל הַמִּינִים,* וּמִיתָתוֹ בְּיַד כָּל אָדָם.
ב מֵאַחַר שֶׁנִּתְפַּרְסֵם* שֶׁהוּא כּוֹפֵר בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה – מוֹרִידִין וְלֹא מַעֲלִין,* כִּשְׁאָר הַמִּינִים וְהָאֶפִּיקוֹרוֹסִין* וְהָאוֹמְרִין* 'אֵין תּוֹרָה מִן הַשָּׁמַיִם' וְהַמּוֹסְרִין* וְהַמְּשֻׁמָּדִין;* כָּל אֵלּוּ אֵינָן בִּכְלַל יִשְׂרָאֵל, וְאֵינָן צְרִיכִין לֹא עֵדִים וְלֹא הַתְרָאָה* וְלֹא דַּיָּנִים, אֶלָּא כָּל הַהוֹרֵג אֶחָד מֵהֶם עָשָׂה מִצְוָה גְּדוֹלָה* וְהֵסִיר מִכְשׁוֹל.*
ג1 בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּאִישׁ שֶׁכָּפַר בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה מִמַּחֲשַׁבְתּוֹ וּבִדְבָרִים שֶׁנִּרְאוּ לוֹ, וְהָלַךְ אַחַר דַּעְתּוֹ הַקַּלָּה* וְאַחַר שְׁרִירוּת לִבּוֹ,* וְכָפַר בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה תְּחִלָּה,* וְכֵן כָּל הַטּוֹעִים אַחֲרָיו.*
ג2 אֲבָל בְּנֵי אוֹתָן הַטּוֹעִים וּבְנֵי בְּנֵיהֶם, שֶׁהִדִּיחוּ* אוֹתָם אֲבוֹתָם וְנוֹלְדוּ בְּמִינוּת* וְגִדְּלוּ אוֹתָם עָלָיו – הֲרֵי הֵן כְּתִינוֹק שֶׁנִּשְׁבָּה לְבֵין הַגּוֹיִים וְגִדְּלוּהוּ הַגּוֹיִים עַל דָּתָם, שֶׁהוּא אָנוּס;* וְאַף עַל פִּי שֶׁשָּׁמַע אַחַר כָּךְ שֶׁהָיָה יְהוּדִי, וְרָאָה הַיְּהוּדִים וְדָתָם, הֲרֵי הוּא כְּאָנוּס,* שֶׁהֲרֵי גִּדְּלוּהוּ עַל טָעוּתָם – כָּךְ אֵלּוּ הָאוֹחֲזִים בְּדַרְכֵי אֲבוֹתֵיהֶם שֶׁתָּעוּ. לְפִיכָךְ רָאוּי לְהַחֲזִירָן בִּתְשׁוּבָה,* וְלִמְשֹׁךְ אוֹתָן בְּדַרְכֵי שָׁלוֹם עַד שֶׁיַּחְזְרוּ לְאֵיתַן הַתּוֹרָה,* וְלֹא יְמַהֵר אָדָם לְהָרְגָן.
הלכות יסודי התורה (79)
בשביל הנשמה
73 - הלכות ממרים פרק ב' הלכה ט'
74 - הלכות ממרים פרק ג' הלכות א'-ד'
75 - הלכות מלכים ומלחמות פרק י"א הלכות א'-ב'
טען עוד
הגדרת זקן ממרא
ד1 אֲבָל זָקֵן מַמְרֵא הָאָמוּר בַּתּוֹרָה הוּא חָכָם אֶחָד מֵחַכְמֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ קַבָּלָה,* וְדָן* וּמוֹרֶה בְּדִינֵי תּוֹרָה כְּמוֹ שֶׁיָּדוּנוּ וְיוֹרוּ כָּל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁבָּאָה לוֹ מַחֲלֹקֶת בְּדִין מִן הַדִּינִין עִם בֵּית דִּין הַגָּדוֹל, וְלֹא חָזַר לְדִבְרֵיהֶם* אֶלָּא חָלַק עֲלֵיהֶם וְהוֹרָה לַעֲשׂוֹת שֶׁלֹּא כְּהוֹרָאָתָם – גָּזְרָה תּוֹרָה עָלָיו מִיתָה, וּמִתְוַדֶּה,* וְיֵשׁ לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא.*
ד2 אַף עַל פִּי שֶׁהוּא דָּן וְהֵם דָּנִין,* וְהוּא קִבֵּל וְהֵם קִבְּלוּ – הֲרֵי הַתּוֹרָה חָלְקָה לָהֶם כָּבוֹד.* וְאִם רָצוּ בֵּית דִּין לִמְחֹל עַל כְּבוֹדָם וּלְהַנִּיחוֹ – אֵינָן יְכוֹלִין, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַרְבּוּ מַחֲלֹקֶת בְּיִשְׂרָאֵל.
___________________________________
הָאָמוּר בַּתּוֹרָה – "וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ אֶל הַכֹּהֵן הָעֹמֵד לְשָׁרֶת שָׁם אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ אוֹ אֶל הַשֹּׁפֵט, וּמֵת הָאִישׁ הַהוּא וּבִעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵל. וְכָל הָעָם יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ, וְלֹא יְזִידוּן עוֹד" (דברים יז,יב–יג). בִּכְלַל הַמִּינִים – יהודים שנמשכו מתוך סכלותם או תאוותם לכפור בעיקר מעיקרי התורה, כגון בייחוד הבורא או בנבואה או בתורה שבעל פה או בתורה שבכתב (עבודה זרה ב,ה; תשובה ג,ז; רוצח ד,י; ממרים ג,א–ג; פה"מ חולין א,ב). וכאן הרמב"ם מתכוון לקראים ולכל מי שכפרו בתורה שבעל פה (ראה עבודת יו"כ א,ז), שהחלו לפקפק במסורת ובסמכות חכמים לפרש את התורה, ופירשו את המקראות לפי דעתם וביטלו את דברי חכמינו זיכרונם לברכה (פה"מ אבות א,ג). שֶׁנִּתְפַּרְסֵם – שהוא מפרסם את כפירתו, כגון שדורש ברבים את דעותיו המשובשות (י'), שהורגים אותו בגלל השפעתו הרעה על הציבור, כבסוף הלכה זו. מוֹרִידִין (לבור) וְלֹא מַעֲלִין (מן הבור) והוא ביטוי שמשמעותו שיש לגרום למיתתם ואין להציל אותם (ראה עבודה זרה י,א). אֶפִּיקוֹרוֹסִין – מי שכופרים בנבואה ובהשגחת ה' (ראה תשובה ג,ח). וְהָאוֹמְרִין – קובעים כדעה. מוֹסְרִין – "שניים הם המוסרין: המוסר חברו ביד גויים להרגו או להכותו, והמוסר ממון חברו ביד גויים או ביד אנס, שהוא כגוי" (שם,יב). "וכל הקודם להרגו – זכה" (חובל ומזיק ח,ט–יא). מְשֻׁמָּדִין – מושג זה כולל הן את מי שנשתמד לעברה אחת, כלומר מי שהורגל ונתפרסם לעבור על דברי תורה בקביעות להכעיס, ואפילו על עברה אחת קלה; הן את מי שנשתמד מכל התורה, שעבר לדתי הגויים (בדרך כלל בשעת השמד) והתרחק מעַמו מתוך רצון לחיות כגוי (תשובה ג,ט). הַתְרָאָה – אזהרה, כדין חייבי מיתה בבית דין, שצריך להזהיר אותם תחילה, ורק אם חטאו אחר ההתראה – נענשים (סנהדרין יב,ב). מִצְוָה גְּדוֹלָה – "שהאכזריות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל – רחמים היא בעולם" (סנהדרין יא,ה). וְהֵסִיר מִכְשׁוֹל – שלא יטעו את ישראל ושלא יקלקלו את דרכי האמונה (עבודה זרה י, א2; פה"מ חולין א,ב; מו"נ ג,מא). דַּעְתּוֹ הַקַּלָּה – הנסמכת על דעתו האישית ולא על המסורת. שְׁרִירוּת לִבּוֹ – תאוותיו (הקדמה למסכת אבות,ג). והדברים אמורים במי שצידק את תאוותיו וקבע מחמת זה השקפה השוללת את המסורת, ולא רק שעובר עברות להנאה זמנית. תְּחִלָּה – כלומר שהוא היה מייסד דרך הסטייה. כָּל הַטּוֹעִים אַחֲרָיו – שגדלו וחונכו בדרך הישר, ובחרו לסטות ממנה וללכת אחרי הכופר. שֶׁהִדִּיחוּ – הטעו. וְנוֹלְדוּ בְּמִינוּת – נולדו לתוך מציאות של כפירה. שֶׁהוּא אָנוּס – ופטור מן העונש (ראה שגגות ב,ו). הֲרֵי הוּא כְּאָנוּס – שינוי הלשון "כאנוס", לעומת "שהוא אנוס", בא להבחין בין מי שהוא שבוי בידי הגויים ואינו יודע שהוא יהודי, לבין מי שכבר התברר לו שהוא יהודי, אך עדיין הוא שבוי בדעתו בדרכי חשיבתם של הגויים. רָאוּי לְהַחֲזִירָן בִּתְשׁוּבָה – וכן היא דעת הרמב"ם בעניין הקראים, שראוי להשיב אותם חזרה אל חיק היהדות (שו"ת תמט). ובמקום אחר הוא אומר: "אין ראוי להרחיק מחללי שבתות ולמאוס אותם, אלא לקרבם ולזרזם על עשיית המצוות" (סוף איגרת השמד). ואם עובר עברות רק מחמת יצרו: "חובה לאהבו ולחמול עליו, וכל מה שציווה ה' אותנו זה על זה מן האהבה והאחווה. ואפילו עשה מה שיכול להיות מן העברות מחמת תאוותו והתגברות יצרו הרע, הרי הוא נענש לפי גודל מריו, ויש לו חלק, והוא מפושעי ישראל" (פה"מ סנהדרין י,א). לְאֵיתַן הַתּוֹרָה – לַתורה השלמה, תורה שבעל פה ותורה שבכתב, שבה העצמה והחוזק. וְלֹא יְמַהֵר אָדָם לְהָרְגָן – מפני שדינם מסור לבית דין (י'). שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ קַבָּלָה – שהוא מאמין בתורה שבעל פה (ק',י'). וְדָן – מסברתו על פי המידות שהתורה נדרשת בהן (כלעיל א,ג–ד). וְלֹא חָזַר לְדִבְרֵיהֶם – לא קיבל עליו את דעת הרוב גם אחרי ששמע את דבריהם. וּמִתְוַדֶּה – מודה שעבר עברה ומתחרט עליה. ו"כל מחויבי מיתות בית דין ומחויבי מלקות אין מתכפר להן במיתתן או בלקייתן, עד שיעשו תשובה ויתוודו" (תשובה א,א). יֵשׁ לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא – בניגוד למי שכופר בתורה שבעל פה, שאין לו חלק לעולם הבא (שם ג,ח). שֶׁהוּא דָּן וְהֵם דָּנִין וכו' – אף על פי שגם זקן ממרא וגם הסנהדרין דורשים את התורה לפי כללי הדרישה או שגם הוא וגם הם מצטטים מסורת שיש בידם, הוא חייב לשמוע לדבריהם. הַתּוֹרָה חָלְקָה לָהֶם כָּבוֹד – כדי שיישמע העם לדבריהם, "כמו שחייב מקלל אביו מיתה משום כבוד הוריו", "כי בהסדר זה תתמיד התורה אחת" (פה"מ סנהדרין יא,ג; מו"נ ג,מא).
ביאורים
כפי שכבר ראינו בדברי הרמב"ם ביחס לעובדי עבודה זרה, אין מקום לסובלנות כלפי אנשים הכופרים במצח נחושה באמיתות התורה. גם אם אינם עובדים עבודה זרה אך טוענים כי התורה שקרית, בין התורה שבכתב ובין שבעל פה, הרי הם מוגדרים כמינים, ודינם חמור מאוד.
הרמב"ם מסייג דבריו ומבהיר שחומרת הדין מתייחסת רק לאלו שמתוך רצונם החופשי המלא הגיעו למסקנות מעוותות אלו והלכו אחריהן. אולם מי שנולד לחינוך כזה מפני שהוריו לימדו אותו את טעותם, הרי הוא מוגדר "תינוק שנשבה בין האומות" שמעולם לא זכה להכיר את היהדות לעומק. כשם שאי אפשר לשפוט אדם שלא ידע כלל שהוא מיוחס לעם ישראל, ושהוא מחויב במצוות התורה והרי הוא מוגדר כאנוס, למרות שנודע לו יחוסו לאחר זמן - כך, מחדש הרמב"ם, אי אפשר לשפוט את מי שמכיר מראש את יחוסו לעם ישראל אך מעולם לא זכה לטעום את טעם התורה ומעולם לא זכה ללמוד את האמת שיש בה. בשני המקרים האדם עצמו לא הגיע למסקנה שגויה בעקבות בירור שכלו, אלא מתוך נסיבות החיים שמנעו ממנו בירור זה. את אנשים כאלו יש לקרב מתוך אהבה, לא לדון אותם לכף חובה אלא להראות להם את מתיקות התורה ואת האור הבוקע ממנה בשאיפה שכשישכילו להכיר בה ישובו לקיימה.
ישנו דין נוסף המעצים את כוחו של בית הדין, והוא: דינו של זקן ממרא. מדובר בתלמיד חכם, ויתכן שיהיה גדול מהיושבים בבית הדין. כאשר תלמיד חכם כזה חולק על פסקי בית הדין, ישנו חשש שֶׁתִרְבֵּנָה מחלוקות בישראל ותתחלק התורה. אין אפשרות להשאיר מקום לסכנה כזו, ולכן התורה ציותה על בית הדין להכריע את דינו למיתה בלי יכולת למחול על כבודם.
הרחבות
הכופר בעיקר מן התורה
בִּכְלַל הַמִּינִים . יהודים שנמשכו מתוך סכלותם או תאוותם לכפור בעיקר מעיקרי התורה, כגון בייחוד הבורא או בנבואה או בתורה שבעל פה או בתורה שבכתב [הלכות עבודה זרה ב, ה, תשובה ג, ז, רוצח ד, י, ממרים ג, א-ג, פירוש המשניות לרמב"ם, חולין א, ב]. וכאן הרמב"ם מתכוון לקראים ולכל מי שכפרו בתורה שבעל פה [הלכות עבודת יום כיפור א, ז], שהחלו לפקפק במסורת ובסמכות חכמים לפרש את התורה, ופירשו את המקראות לפי דעתם וביטלו את דברי חכמינו זיכרונם לברכה (עיין פירוש המשניות לרמב"ם, אבות א, ג).
המשומדין
מְשֻׁמָּדִין. מושג זה כולל הן את מי שנשתמד לעברה אחת, כלומר מי שהורגל ונתפרסם לעבור על דברי תורה בקביעות להכעיס, ואפילו על עברה אחת קלה; הן את מי שנשתמד מכל התורה, שעבר לדתי הגויים (בדרך כלל בשעת השמד) והתרחק מעַמו מתוך רצון לחיות כגוי [הלכות תשובה ג, ט].
היחס לאחינו התועים בימינו
אֶלָּא כָּל הַהוֹרֵג אֶחָד מֵהֶם עָשָׂה מִצְוָה גְּדוֹלָה. רבי אברהם ישעיה קרליץ ביאר שדין זה נוהג רק "בזמן שהשגחתו יתברך גלויה כמו בזמן שהיו ניסים מצויין ומשמש בת קול וצדיקי הדור תחת השגחה פרטית הנראית לעין כל והכופרים אז הוא בנליזות מיוחדת בהטיית היצר לתאוות והפקרות, ואז היה ביעור רשעים גדרו של עולם". אבל בזמן ההיעלם דין זה עשוי להביא לתוצאה הפוכה משום שייראה כמעשה "השחתה ואלמות". ועל כן הדרך לקרב היא רק באהבה ובנעימות "ועלינו להחזירם בעבותות אהבה ולהעמידם בקרן אורה במה שידנו מגעת" [חזון איש, יורה דעה ב, טז]. הרב קוק באגרת לרידב"ז מחלק בין שני סוגי אנשים: יש כאלה שאצלם התגבר חושך כזה עד שהפסיק את הופעת הסגולה ונעשו שונאים לישראל ומתנגדים להם, שמהם אכן צריך להתרחק. אך יש "נשמות רבות (שנתרבו בדורנו) שאף על פי שהן שפלות מאוד בעניין הבחירה ועל כן הם נגועים במעשים רעים רבים ובדעות רעות מאוד ה' ישמרנו, מכל מקום אור הסגולה מאיר בהם ועל כן הם מחבבים מאוד את כללות ישראל וחושקים בארץ ישראל" ומוטל על תלמידי חכמים העוסקים בפנימיות התורה שהינם "מכירים בטבעם את טבע הסגולה הפנימית ויודעים להפריד ממנה בדבקות מחשבתם את הקליפה הבחירית (המעשים הרעים הנובעים מהבחירה החופשית)... לקרב פושעים כאלה שסגולה פנימית יש להם, כדי לעורר יותר ויותר את כח הטוב הצפון בהם עד שיתגבר לגמרי על הרע הבחירי ויכניע אותו" [אגרות ב, תקנה].
קירוב רחוקים
רָאוּי לְהַחֲזִירָן בִּתְשׁוּבָה . וכן היא דעת הרמב"ם בעניין הקראים, שראוי להשיב אותם חזרה אל חיק היהדות [שו"ת הרמב"ם, תמט]. ובמקום אחר הוא אומר: "אין ראוי להרחיק מחללי שבתות ולמאוס אותם, אלא לקרבם ולזרזם על עשיית המצוות" [סוף איגרת השמד]. ואם עובר עברות רק מחמת יצרו: "חובה לאהבו ולחמול עליו, וכל מה שציווה ה' אותנו זה על זה מן האהבה והאחווה. ואפילו עשה מה שיכול להיות מן העברות מחמת תאוותו והתגברות יצרו הרע, הרי הוא נענש לפי גודל מריו, ויש לו חלק, והוא מפושעי ישראל" [פירוש המשניות לרמב"ם, סנהדרין י, א].
טקסט, כותרות משנה וביאורי מילים: באדיבות מהדורת 'מקבילי' של "מפעל משנה תורה" שנכתבה על ידי תלמידי חכמים, מכונים וישיבות [הוספות בהוצאתנו סומנו בסוגריים מרובעים] www.mishnetorah.com / 077-4167003
ייחודו של הביאור הוא ב נאמנות למקור של הרמב"ם עצמו ברחבי ספריו ( רמב"ם על פי הרמב"ם (. מתוך כך ניתן לעמוד על שיטתו של הרמב"ם, המעוררת את ההשראה למימושה של התורה השלמה כפי שחזה והתכוון רבנו הרמב"ם .
כותבי מפעל משנה תורה: הרבנים יוחאי מקבילי, יחיאל קארה, הלל גרשוני, דביר טל, עמנואל מזרחי, שמואל אריאל, מכון משפטי ארץ.
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
שורש הזוגיות בדורנו - מהקודש פנימה אל הבית
איך להגדיל או להקטין רצועות תפילין של ראש בקשר מרובע?
מה חז"ל באמת רצו שנרגיש בין י"ז בתמוז לט' באב?
השיבה שופטיך כבראשונה - על מערכת המשפט בישראל
איך ללמוד גמרא?
למה ללמוד גמרא?
הצוואה של חללי צה''ל לעם ישראל
הקדוש ברוך הוא חפץ לגואלנו
מה המשמעות הנחת תפילין?
איך עושים קידוש?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
