דיני פטר חמור
לאחר שצוותה התורה על קדושת בכורות אדם ובהמה, הוסיפה וצוותה (שמות יג, יג): "וכל פטר חמור תפדה בשה, ואם לא תפדה וערפתו". פטר חמור, הוא החמור הבכור הפותח ראשון את רחם אימו, ומלמדת אותנו התורה שגם בו ישנה קדושה, אלא שאין אפשרות להקריב את החמור על המזבח שהרי הוא מין טמא, לפיכך חייבים לפדותו בשה, ואז הקדושה שבחמור הבכור פוקעת, ומותר להשתמש בו לצרכי חולין. השה עצמו לא נתקדש אלא שצריך ליתנו לאחד מן הכהנים, כיון שהוא אחד מעשרים וארבע מתנות הכהונה והכהן יכול לעשות בשה כל מה שיחפוץ. כיוון שיש בפטר החמור קדושה, עד שלא יפדו אותו, אסור לעבוד בו, ואסור ליהנות משערו, ואם שערו הסתבך ומציק לחמור, מותר לחותכו, אך אסור ליהנות ממנו (שו"ע יו"ד שכא, ט).

והאמת שלא רק בשה אפשר לפדות את פטר החמור, אלא אפשר לפדותו בכל דבר שערכו כערך פטר החמור. שאם פטר החמור שווה עשרה סלעים יכול לפדותו בכל דבר ששוויו עשרה סלעים. היתרון שבפדייה בשה, שאפילו אם השה שווה סלע אחד בלבד, יכול לפדות בו חמור השווה עשרה סלעים (שו"ע שכא, ה). וכיוון שיש בפדיון פטר החמור מצווה, תקנו חכמים לברך ברכה. ונוהגים להגביה תחילה את השה לשם הפרשה ומברכים: "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על פדיון פטר חמור". אחר כך יתן את השה לכהן. ואם אינו רוצה לפדות את החמור, כיוון שיש בו קדושה, אסור להשהותו אצלו וצריך לערוף את ראשו, שנאמר (שמות יג, יג): "ואם לא תפדה וערפתו". העריפה נעשית בסכין גדולה מן העורף. אבל לכתחילה עדיף, כמובן, לפדות את החמור בשה וליתן השה לכהן, ראשית, מפני שבדרך זו נותנים המתנה לכהן, ושנית כדי שלא להרוג את החמור בחינם (שו"ע שכא, יב; ערוה"ש שכא, ב).

כדי להבין את המיוחד שבמצוות פטר חמור, צריך להקדים שככלל אפשר לומר שקדושת הבכורות מתגלה רק במינים שיכולים לגלות את הקדושה: באדם שיכול לקדש את חייו, ובבהמה שאפשר להקריבה לקרבן. אבל במיני חיות טהורות שאין מקריבים אותם על המזבח, כצבי ואייל, אין קדושת בכורות, וקל וחומר שאין קדושת בכורות במיני בהמות וחיות טמאות. ורק את החמורים הוציאה התורה מהכלל וצוותה שיהיו בכוריהם מקודשים, וצריך לפדותם בשה ועל ידי כך להוציאם לחולין. אפשר להסביר, שעל ידי מצוות פטר חמור, מתגלה לנו שאכן גם במיני החיות הטמאות, היינו האסורות באכילה, ישנה קדושה מסוימת, אלא שקדושה זו נסתרת מאוד, ורק בפטר החמור היא מתגלית. ואף בפטר החמור אינה מתגלית באופן כזה שאפשר להקריבו על המזבח, אלא שאפשר לפדותו וליתן בדמיו מתנת כהונה, כך שנמצאת הקדושה שבחמורים מסייעת לעבודת ה'. ועל ידי כך מתגלה שבעצם כל עניינם של החמורים שיוולדו אח"כ, וכן שאר החיות הטמאות, לסייע לעבודת ה'.
ולמה נבחרו דווקא החמורים לגלות את הקדושה הגנוזה במינים הטמאים? שאלה זו שאל האמורא רבי חנינא את רבי אליעזר. ותחילה השיב לו שזוהי גזירת הכתוב, היינו שאי אפשר לנו לעמוד על סוד העניין, כי גבהו מחשבותיו ממחשבותינו. ואח"כ הוסיף ואמר שהחמורים סייעו לבני ישראל, שעליהם הטעינו את הרכוש הגדול בצאתם ממצרים (בכורות ה, ב).

עוד אפשר לומר, שהחמור רומז על החומריות הפשוטה, וכן שמו 'חמור' על שם החומר. נמצא אם כן, שקדושת פטר חמור רומזת על הקדושה הגנוזה בחומריות, שאף שבמבט שטחי נראה שהחומריות מנותקת מן היעוד האלוקי, על ידי הקדושה שבפטר חמור מתברר שכל יעודה של החומריות - לשמש בסיס לגילוי הקדושה. ולכן גם רמזו חז"ל (סנהדרין צח, א) שהמשיח עתיד לרכוב על החמור, היינו להשתמש בחומר כבסיס לגילוי האידיאלים האלוקיים.