דיבורו
ז1 תַּלְמִיד חֲכָמִים – לֹא יְהֵא צוֹעֵק וְצוֹוֵחַ בִּשְׁעַת דִּבּוּרוֹ כַּבְּהֵמוֹת וְכַחַיּוֹת, וְלֹא יַגְבִּיהַּ קוֹלוֹ בְּיוֹתֵר, אֶלָּא דִּבּוּרוֹ בְּנַחַת עִם כָּל הַבְּרִיּוֹת. וּכְשֶׁיְּדַבֵּר בְּנַחַת, יִזָּהֵר שֶׁלֹּא יִתְרַחֵק עַד שֶׁיֵּרָאֶה כְּדִבְרֵי גַּסֵּי הָרוּחַ. * וּמַקְדִּים לִשְׁלוֹם כָּל אָדָם, * כְּדֵי שֶׁתְּהֵא רוּחָן נוֹחָה הֵימֶנּוּ. * וְדָן אֶת כָּל הָאָדָם לְכַף זְכוּת. * מְסַפֵּר בְּשֶׁבַח חֲבֵרוֹ, וְאֵינוֹ מְסַפֵּר בִּגְנוּתוֹ כְּלָל. * אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם.
ז2 אִם רוֹאֶה מָקוֹם שֶׁדְּבָרָיו מוֹעִילִים וְנִשְׁמָעִים – אוֹמֵר; וְאִם לָאו – שׁוֹתֵק. כֵּיצַד? לֹא יְרַצֶּה * אֶת חֲבֵרוֹ בִּשְׁעַת כַּעֲסוֹ; * וְלֹא יִשְׁאַל לוֹ עַל נִדְרוֹ * בְּשָׁעָה שֶׁנָּדַר, עַד שֶׁתִּתְקָרֵר דַּעְתּוֹ וְיָנוּחַ; וְלֹא יְנַחֲמֶנּוּ בְּשָׁעָה שֶׁמֵּתוֹ מֻטָּל לְפָנָיו, * מִפְּנֵי שֶׁהוּא בָּהוּל עַד שֶׁיִּקָּבֵר, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּאֵלּוּ. וְלֹא יֵרָאֶה לַחֲבֵרוֹ בִּשְׁעַת קַלְקָלָתוֹ, * אֶלָּא יַעְלִים עֵינָיו מִמֶּנּוּ.
ז3 וְלֹא יְשַׁנֶּה בְּדִבּוּרוֹ, * וְלֹא יוֹסִיף וְלֹא יִגְרַע, אֶלָּא בְּדִבְרֵי שָׁלוֹם וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. כְּלָלוֹ שֶׁלַּדָּבָר: אֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא אוֹ בִּגְמִילוּת חֲסָדִים אוֹ בְּדִבְרֵי חָכְמָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וְלֹא יְסַפֵּר עִם אִשָּׁה בַּשּׁוּק, וַאֲפִלּוּ הִיא אִשְׁתּוֹ * אוֹ אֲחוֹתוֹ אוֹ בִּתּוֹ.
___________________________________

הלכות יסודי התורה (79)

בשביל הנשמה

add_alert

32 - הלכות דעות פרק ה' הלכות ד'-ו'

33 - הלכות דעות פרק ה' הלכה ז'

34 - הלכות דעות פרק ה' הלכות ח'-ט'

טען עוד

שֶׁלֹּא יִתְרַחֵק עַד שֶׁיֵּרָאֶה כְּדִבְרֵי גַּסֵּי הָרוּחַ – שלא יגיע לקיצוניות של דיבור אטי ולחש כגאוותנים. וּמַקְדִּים לִשְׁלוֹם כָּל אָדָם – אפילו לגוי, מפני דרכי שלום (עבודה זרה י,ה). נוֹחָה הֵימֶנּוּ – מרוצים ממנו. וְדָן אֶת כָּל הָאָדָם לְכַף זְכוּת – הדברים אמורים במי שאינו מוכר כצדיק או רשע, שאפשר לפרש את מעשיו הן לטובה הן לרעה, שעל החכם לפרש את מעשהו כמעשה טוב ולא לחשוד בו. אבל אם האדם ידוע כצדיק ומפורסם במעשיו הטובים, ומעשה מסוים שלו נראה כרע, ובאופן דחוק ולא סביר אפשר לפרש אותו לטובה, יש לפרש את מעשיו לטובה. ואם האדם ידוע כרשע, יש לפרש את מעשיו לרעה, להיזהר ממנו ולא להאמין לו, אף על פי שכמעט כל צדדי המקרה מורים שהדבר לטובה (פה"מ אבות א,ו). וְאֵינוֹ מְסַפֵּר בִּגְנוּתוֹ כְּלָל – כדי שלא ייכשל בעוון לשון הרע (להלן ז,ב). יְרַצֶּה – יפייס. בִּשְׁעַת כַּעֲסוֹ – שבשעת כעס, חברו עלול שלא לקבל את דבריו, ואף עלול לכעוס יותר. וְלֹא יִשְׁאַל לוֹ עַל נִדְרוֹ – החכם יכול להתיר נדר רק אחר שעמד על כוונתו של הנודר על מה נדר (ראה נדרים ד,ה; שבועות פרק ו), ואם הנודר כועס, והחכם מבקש לברר עמו על מה נדר, הוא עלול לומר שנדר על הכל, וכשיתחרט על נדרו, כבר לא יוכל החכם להתיר אותו. שֶׁמֵּתוֹ מֻטָּל לְפָנָיו – לפני הקבורה. בִּשְׁעַת קַלְקָלָתוֹ וכו' – בשעה שהוא נכשל בחטא, כדי לאפשר לו לחזור בתשובה מבלי שיתבייש או ייפגע כבודו. וְלֹא יְשַׁנֶּה בְּדִבּוּרוֹ וכו' – לא יסטה מן האמת הצרופה אלא בארבעה מקרים: "בדברי שלום או במסכתא או במיטה או בבית שהוא מתארח בו. כיצד? היה עוסק במסכת נידה, ואמר 'במקוות אני שונה' [המסכת שלפני מסכת נידה, שכבר למד אותה] כדי שלא ישאלו אותו שאלות בענין נידה [ולא יֵדע להשיב, ונמצא מתבייש], או שישן במיטה זו ואמר 'בזו אני ישן', שמא יימצא שם קרי [שכבת זרע ויתבייש. ושמא היה עם אשתו, ואין דרך בני אדם לספר לאחרים על מעשיהם עם נשותיהם (ר"ח ב"מ כג,ב)] או שנתארח אצל שמעון ואמר 'אצל ראובן אני מתארח' [והפנה אותם למקום או לאדם שאינם עשויים להטרידו], כדי שלא יטריחו על זה שנתארח אצלו או שהביא שלום בין אדם לחברו והוסיף וגרע כדי לחבבן זה לזה – הרי זה מותר" (גזלה ואבדה יד,יג). וַאֲפִלּוּ הִיא אִשְׁתּוֹ וכו' – מפני שאין הכל מכירין את בני משפחתו, ויחשדו בו שהוא מתחבר עם אשה אחרת.


ביאורים
הדיבור מגלה לנו באופן מיוחד את אישיותו הכללית של האדם. מניתוח מכלול הדיבורים של אדם אנו יכולים לדעת את מצבו הנפשי, את הילך מחשבותיו, את שאיפותיו, את מדרגתו המוסרית ואת כל הקרוב ללבו. הדיבור הוא היציאה הראשונה של כל העולם המחשבתי שלנו והירידה שלו אל חיי המעשה. לכן הוא הכי קרוב לעולם המחשבה, הכי מושפע ממנו והכי משפיע עליו. ולכן האדם נקרא 'מדבר' ולא 'חושב', כי הדיבור הוא המבטא בצורה החזקה ביותר את ההופעה המשולבת של הרוח והחומר.
דיבורי האדם, והאופן שבו הם נאמרים, מלמדים אותנו על כלל השפעת החכמה על חיי האדם. דיבור החכם נעשה בנחת ובשלווה, והם מלמדים על הסדר שבראשו ועל יכלתו להביט אל הנולד. כך הוא לעולם אינו מגיע למצב של סערה או לחץ. תגובותיו מחושבות, והוא אינו נותן ביטוי להתפרצויות רגשיות שיזיקו לו לבסוף. הוא נותן מקום לתגובות רגשיות רק על פי קו החכמה, כאשר הוא יודע שרגש זה יביא ברכה וטובה. לכן, למשל, הוא לא מנסה להשקיט כעסו של חברו או להפיג את צערו בזמן שחברו אינו בשליטה מלאה ואינו פתוח להקשבה.
רגשות הניכור והתחרות של 'הרחוב' מביאות אותנו לראות בזולת מתחרה העומד נגדנו. הם הגורמים לנו לשפוט את הזולת לרעה ואת עצמנו לטובה. רגשות תחרות אלו אינם משתלטים על החכם, ולכן הוא תמיד יהיה קשוב לנקודת המבט של הזולת. התבוננותו זו תביא אותו לשפוט את כולם לטובה, כי כשמבינים את נקודת המבט של הזולת מבינים גם את התנהגויותיו.
דיבור החכם מתאפיין גם ברגישות מוסרית גבוהה. הוא נזהר אפילו מהערה או מביטוי שאינם מדויקים, ועם זאת הוא אינו קנאי לאמת ללא מחשבה, ובמקום שראוי ונכון הוא משנה מן האמת, כגון לצורך הבאת שלום. כמו כן מאחר שדבריו מבטאים את תודעתו ואת עולמו הפנימי, וכן משפיעים על תודעת הסובב אותו – דבריו לעולם יהיו חיוביים ומועילים, כדברי חכמה, עזרה, אהבה או אופטימיות. החכם גם מגלה רמה גבוהה של תחושת אחריות, ולכן הוא ערני לכך שלא הכל מכירים את קרובות משפחתו. לכן הוא ייזהר לא לדבר איתן בפומבי מעבר לאופן שבו הוא נוהג לדבר עם אישה זרה.

הרחבות
דרך ארץ קדמה לתורה
תַּלְמִיד חֲכָמִים - לֹא יְהֵא צוֹעֵק וְצוֹוֵחַ בִּשְׁעַת דִּבּוּרוֹ כַּבְּהֵמוֹת וְכַחַיּוֹת. במשנה נאמר: "אם אין תורה אין דרך ארץ, אם אין דרך ארץ אין תורה" [אבות ג, יז]. פירש רבנו יונה: "רוצה לומר שצריך תחלה לתקן את עצמו במדות. ובזה תשכון התורה עליו שאיננה שוכנת לעולם בגוף שאינו בעל מדות טובות לא שילמוד התורה ואחר כך יקח לו המצות כי אי אפשר" [פירוש לאבות, שם]. התורה הקדושה אינה נקלטת בנפשו של מי שמידותיו מושחתות, וכדברי המדרש "דרך ארץ קדמה לתורה" [תנא דבי אליהו, א]. על חשיבות נוספת להקדמת עבודת המידות ללימוד התורה כותב הגר"א: "עניין התורה לנפש דוגמת המטר לארץ שמצמיח מה שנזרע בה סם חיים או סם מוות. כן בתורה מצמיח מה שבלבו, אם לבו טוב תגדיל יראתו, ואם בלבו שורש פורה ראש ולענה יגדל הטינא (רשעות) בלבו, כמו שכתוב צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם". לשם כך מדריך הגר"א לעשות חשבון נפש: "על כן צריך לפנות לבו בכל יום קודם הלמוד ואחריו מעיפוש הדעות והמידות, ביראת חטא ומעשים טובים" [אבן שלמה א, יא]. הרב קוק מסביר שכאשר ניגשים ללמוד תורה מתוך מודעות למידות הצריכות תיקון, גם הלימוד עצמו יעלה את המידות והאדם ילך ויתוקן ואף יתעלה מעלה אחר מעלה [אורות התורה יא, ו].

לעילוי נשמת אסתר בת יפה ז"ל

טקסט, כותרות משנה וביאורי מילים: באדיבות מהדורת 'מקבילי' של "מפעל משנה תורה" שנכתבה על ידי תלמידי חכמים, מכונים וישיבות [הוספות בהוצאתנו סומנו בסוגריים מרובעים] www.mishnetorah.com / 077-4167003
ייחודו של הביאור הוא בנאמנות למקור של הרמב"ם עצמו ברחבי ספריו (רמב"ם על פי הרמב"ם(. מתוך כך ניתן לעמוד על שיטתו של הרמב"ם, המעוררת את ההשראה למימושה של התורה השלמה כפי שחזה והתכוון רבנו הרמב"ם.
כותבי מפעל משנה תורה: הרבנים יוחאי מקבילי, יחיאל קארה, הלל גרשוני, דביר טל, עמנואל מזרחי, שמואל אריאל, מכון משפטי ארץ.