ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

תניא לנפש ;">

דף הבית בית מדרש מדורים מעיינותיך כסליו Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

כסליו תשע"ג

תניא לנפש


נערך על ידי הרב

מוקדש להצלחת
עם ישראל

לא לעצבות
העצבות איננה עבירה, אומר הפתגם החסידי, אך היא מסוגלת להפיל את האדם למקום שאף עבירה לא תצליח להפיל... העצבות מביאה אותנו לעצלנות וכבדות ויכולה 'לתקוע אותנו' לגמרי. כמו שבמלחמה, הצד הכבד ינוצח בקלות ובזריזות על ידי הצד הנמרץ והאקטיבי – ללא תלות מוחלטת ביחסי הכוחות שלהם, כך גם בתוך הנפש פנימה: העצב מכבה את החיות וההתלהבות, וממוטט בכך את יכולת העמידה שלנו מול היצר הרע.
על קצה המזלג נעסוק בשלוש רמות של עצב ופתרונם לפי החסידות.
מה שקורה ומה שעושה
יש לחלק את העצבות לשניים: א. עצבות מדברים שבדרך כלל אינם בשליטתנו אלא באים מלמעלה, הלא הם רוב ענייני העולם הזה, כולל הדברים הכי מטרידים כמו חיים, בריאות וכסף. ב. עצבות שנובעת מכעס של האדם על עצמו על מעשים לא טובים שעשה, דברים שתלויים באדם ("הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים") והאדם הפיל את עצמו !
בעוד שהפיתרון לעניין הראשון הוא התבוננות מעמיקה בחובה "לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה" כי "אין רע יורד מלמעלה" ונסתרות דרכי ה', הרי שלעניין השני אין פיתרון קסמים והוא אכן מעציב. אבל את העצבות הזו עלינו לשמור לזמנים מסוימים מאוד של חשבון הנפש, שאותו אסור לערוך תוך כדי לימוד תורה או תפילה, שצריכים להיות בשמחה דווקא!
וגם שלא בשעת התורה והתפילה, אם נופלת עלינו עצבות מבעיות שלנו בעבודת ה', היא עלולה להוציא לנו את החיות והחשק מענייני הקדושה, וכמובן, תוך כדי כך להעביר אותנו לחיות והתלהבות מדברים אחרים ושליליים. זוהי תחבולה מפורסמת של היצר – ראו הוזהרתם.
עלינו להפוך את הכעס על עצמנו למנוף להתקדמות ואת זה ניתן לעשות על ידי זמנים יזומים לחשבון נפש מכוון מטרה , מבלי להותיר מקום לעצב שפתאום משתלט עלינו.
דע את מקומך
בעל התניא מזהה סוג שלישי של עצב ורואה בו את הבעיה העיקרית של רוב בני האדם. עצבות זו איננה מדברים גשמיים מציקים שקורים לאדם ואף איננה ממעשים רעים שהאדם עשה, אלא מעצם המאבק שלא נגמר מול היצר. אדם מתקדם בעבודת ה', מתבגר בנפשו ומתעדן אבל מגלה שהיצר 'התבגר' יחד איתו וצעד אחריו ולא עזב אותו כלל; זהו הדבר המייאש ביותר. לא מדובר כאן על בעיה של עשיית דברים לא טובים אלא על עצם המלחמה שלא נגמרת. האדם לא באמת מצליח להיות צדיק ולהתפטר מהיצר הרע !
כאן מגלה אדמו"ר הזקן דבר נפלא ויסודי: הקב"ה ברא אותך כך – וכך תישאר! אל תצפה להיות מי שאתה לא! רק לעתיד לבוא "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ", אבל בינתיים רוח הטומאה נמצאת בעולם וגם בכל יהודי קדוש, לצד נפשו האלוקית. אתה נדרש להילחם עד הסוף, כל יום מחדש, עם הרבה חיות וחשק. ההתלהבות היא מכך שזהו רצונו של הקב"ה והוא זה שברא אותך כך. יש לו מזה נחת עצומה, יותר ממעשיהם של הצדיקים שזכו להיפטר לגמרי מהיצר הרע (והם מועטים ביותר). לכך נבראת ! בדיוק לעבודה היום יומית הקשה הזו.
הבעיה היא שרוב בני האדם לא יודעים את מקומם. הם מצפים להיות במדרגת הנפש של צדיקים גמורים בעוד שזוהי אינה הדרישה מהם. עיקר העצבות באה לאדם ששואף למקום שאליו אינו יכול להגיע ואף לא נדרש ממנו להגיע.
(על פי תניא פרקים כ"ו – כ"ז)

לפעמים מרירות
יחד עם דחיית העצבות ומיאוסה מכל וכל, מכירה החסידות בצורך לעיתים ב'מרירות'. מה בין עצבות למרירות? חסידים היו אומרים שאחרי עצבות הולכים לישון ואילו ממרירות יוצאים לעבוד... בעוד העצבות מדכאת את החיים וממלאת בייאוש, המרירות היא מלאת חיות – אומנם חיות של "גבורות" ולא של "חסדים" – אבל חיות, וזה העיקר! המרירות לא נותנת מנוח, היא איננה מסתפקת בייאוש אלא דוחפת לשינוי, וכעומק המרירות – כך גודל העשייה החיובית הניצתת בעקבותיה.
עם כיוון או בלי
בעל התניא מכנה את המרירות בשם "עצב אמיתי". העצב הרגיל הוא שקרן, מפני שהוא נובע מבעיה או מצוקה אך אין לו שום כיוון או מטרה, והוא איננו מוליך לפתרון אלא אדרבה – מחריף את המצב: חסר לי ולכן אני עצוב, ולכן חסר לי עוד יותר ולא נותר לי אלא להתעצב ולשקוע מטה מטה... לעומת זאת, "עצב אמיתי" הוא מפתח לפתרון הבעיה והוא בעל מטרה: חסר לי ולכן אני כואב, ואעשה כל דבר בשביל לפתור את המצוקה ולהתקדם הלאה.
כיצד מתמרמרים?
וכיצד מתמרמרים? מלבד התבוננות בחולשותינו וחטאינו, המעוררת שברון-לב, הדבר העיקרי שמביא להתמרמרות לכל נפש, גם זו שלא חטאה מעולם וגם זו שחטאה, הוא עצם הריחוק שלנו מה'. את הנשמה האלוקית שלנו אנו חווים בתור תוספת לחיים, ואילו הגוף והנפש הבהמית הוא ה'אני' שלנו. רוב הזמן שלנו מוקדש לשינה, אכילה וענייני העולם הזה, ואילו העיקר שבעיקרים, הדביקות במקור החיים, נדחק. גלות השכינה.
בנוסף, אנו, בני האדם, הינם היצורים היחידים בעלי בחירה חופשית ולכן מסוגלים לעשות מעשים גם כנגד בוראינו. העצמאות שה' נותן לבני האדם יש בה מימד נורא גם למי שלא עושה ולא יעשה שום דבר כל ימי חייו נגד בוראו. עצם האפשרות של חופש הבחירה שלנו מוכיח עד כמה אנו רחוקים מאור פני מלך חיים.
זמנים למרירות
אחד ההבדלים היסודיים בין עצבות למרירות הוא התיזמון. לעומת העצב הספונטני ש"נופל עלינו" ועלינו לדחותו, את המרירות עלינו ליזום ובכך לוודא כי אנו שולטים בה למטרותינו, ושהיא איננה הופכת פתאום לעצב.
הזמנים לעורר מרירות הם בזמני חשבון נפש ו"כובד ראש" כמו לפני התפילה או בסיומו של יום, שבוע או שנה. וכן גם בימים מרים ממילא, כמו תשעת הימים ועוד.
עוד מצב שיש שבו כדאי ליטול את התרופה המרה הזאת הוא כשאדם מרגיש "טמטום הלב", כשהלב בתחושה של אטימות וחוסר חיבור לרוחניות. את האטימות הזו המרירות מסוגלת לבקוע.
הזמן השלישי לעורר מרירות הוא כשאדם עצוב ממשהו לא טוב שקרה לו או שלאדם סתם כך אין מצב רוח. ניצולו של העצב למרירות בעבודת ה' מפיק תועלת מהמצב ומצליח להחזיר את האדם לשליטה על מצב רוחו.
האור הבא מן החושך
תוך כדי המרירות יש לזכור כי מטרתה היא השמחה שאחריה, כאשר ישוב האדם לה' אלוקיו ולעצמו מתוך התלהבות ושמחה צרופה בלי לחשוב בכלל על דברים מרירים. לשמחה שאחרי המרירות יש את הטעם הנפלא של האור הבוקע מן החושך, המאיר הרבה יותר מכל אור אחר.
(על פי תניא פרקים כ"ו, כ"ט, ל"א)

בשמחה תמיד
"השמחה שישמח אדם בעשית המצוה ובאהבת האל שציוה בהן עבודה גדולה היא" (רמב"ם הלכות לולב ח,טו)
הילדים יכולים להדגים לנו עד כמה השמחה היא בעצם המצב הטבעי של הנפש. אם אין הפרעות מיוחדות – הנפש שמחה ומאירת פנים. אך מה לעשות, אירועי החיים והתגברות החומריות על הנפש גורמות לכך שנזדקק לעבוד ולהתאמץ לחשוב מחשבות שמחות, על מנת לשוב ולעורר את המצב הטבעי הזה.
הנחת היסוד של החסידות היא, ששורש השמחה הוא הדביקות בה', ולכן המחשבות השמחות עוסקות בקירבת ה' אלינו.
ברוך מתיר אסורים
התבוננות ראשונה היא בכך שדווקא מתוך חשכת העולם הזה וכיווצה של הנפש – צומחת שמחה גדולה בשעת התעלותה מעל כבלי הגוף. בשעת לימוד תורה ותפילה, שבה הנפש אל ה', והינה משוחררת מגדרי העולם ודבוקה בחיי החיים כמו לפני ירידתה להתלבש בגוף. זוהי שמחת יציאה ממאסר.
"וזאת תהיה עבודתו כל ימיו בשמחה רבה היא שמחת הנפש בצאתה מהגוף המתועב ושבה אל בית אביה כנעוריה בשעת התורה והעבודה, ואין לך שמחה גדולה כצאת מהגלות והשביה".
ברוך זוקף כפופים
בעוד ה'כיוון' של המחשבה הראשונה הוא 'מלמטה למעלה' - שמחת החופש שבשחרור ועלייה טפח מעל הקרקע, ישנה צורת חשיבה הפוכה, 'מלמעלה למטה' הממלאת בשמחה מעצם העובדה שירדנו מעולם הנשמות אל תוך העולם הזה:
מציאותינו כרחוקים ביותר מה', היא היא רצונו! לא אנחנו בחרנו בירידה לעולם, אלא הוא שלח אותנו לכאן. מטרת הגעתנו לכאן היא להאיר את העולם, להשפיע עליו ולתקנו. "נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים" ודבר זה נעשה על ידי לימוד תורה וקיום מצוות דרכם אנו 'ממשיכים' קדושה לתוך העולם ומגלים את ה'. כך, שיחד עם צערנו על ריחוקנו אנו שמחים ומאושרים על ריחוקנו. דווקא אנחנו, בניו אהוביו, זכינו להישלח על ידו למשימה הקשה מכל, על אף המרחק של עולם הזה מאור ה' - אנו סמוכים ודבוקים ללבו ולרצונו.
איתנו בחדר
לפעמים, כאשר מחשבות עמוקות שמיוסדות על עבודת ה' שלנו אינן מצליחות לשמח אותנו, יש לשלוף את 'נשק יום הדין' – השמחה בה' אחד, שאין לה כל תלות במצבנו או בדרגתנו.
העולם מתהווה בכל רגע מחדש בדבר ה' ותלוי בו. הקב"ה הוא המציאות האמיתית היחידה כאן בעולמינו ואנחנו נמצאים קרובים אליו באמת בכל רגע. רק דמיון שווא מסמא את עינינו לבלתי נראה את המציאות הפשוטה הזאת. זהו, הגענו הביתה! בעצם אף פעם לא יצאנו ממנו. ה' הכי הכי קרוב אלינו ברגע זה ממש!
"כמה גדולה שמחת הדיוט ושפל אנשים בהתקרבותו למלך בשר ודם המתאכסן ודר אתו עמו בביתו; וקל-וחומר לאין קץ לקרבת ודירת מלך-מלכי-המלכים הקב"ה" . הקדוש ברוך הוא איתנו בחדר, מה צריך יותר מזה?!
על אף שההכרה בנוכחות ה' איננה מודעת, היא יכולה להיות מקור שמחה אם רק נבחר בכך. כפי שפעימות לבנו אינן משמחות אותנו רק מפני שאיננו שמים לב אליהן, אך הן כשלעצמן משמחות עד מאוד, כך גם כוח האמונה יכול להציף באושר ושמחה אם רק נפנה לו את לבנו ודעתנו.
*
מספרים חסידים סיפור קשה אך עמוק על יהודי אחד שביתו עלה בלהבות, ולמרבה התדהמה, שכניו מצאו אותו רוקד מסביב לבית! השכנים המופתעים שאלו אותו: 'השתגעת? למה אתה כל כך שמח?' והיהודי ענה: 'אני שמח על כך שאני יהודי. כי אילו הייתי גוי, גם האלוקים שלי היה נשרף!".

(על פי תניא פרקים ל"א, ל"ג)





חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il