^ 1.. במגילה כג, ב, ומס' סופרים י, ז, מוזכרים הדברים שצריכים להאמר במניין, אמרו חכמים (מגילה שם וברכות כא, ב): "וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא כב, לב), כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה". וכתב הר"ן שם, ועוד ראשונים ואחרונים, שהוא דין דרבנן, שהרי עצם אמירת אותם הדברים מדרבנן. ולכן בספקות בדינים שבמניין, הלכה כמיקל, כפי הכלל - ספיקא דרבנן לקולא (ועי' יבי"א ח"ב ד, ב-ג). אמנם יסוד דין המניין מהתורה לעניין קידוש השם, שאם חייבו אדם לחלל את השם בעבירה, אם יש שם עשרה מישראל צריך למסור את נפשו (סנהדרין עד, ב). ונראה שלעניין זה גם נשים נמנות לעשרה (ובשו"ת דבר שמואל אבוהב סג, ופת"ש יו"ד קנז, ז, הסתפקו בזה).
המבי"ט ב'בית אלקים' שער היסודות פל"ט, באר שמזמן משה רבנו עד החורבן היתה השכינה נגלית במקום הקרבן, והיתה הנבואה בישראל, וגם תפילת היחיד היתה נשמעת. ואחר החורבן הראשון, תקנו אנשי כנה"ג את התפילה במניין, כדי שתשרה השכינה ביניהם ומתוך כך תתקבל תפילתם. ועיין ביבי"א ח"ו י, ה.
^ 2.. בא"א בוטשאטש נ"ב, סובר שהתפילה עם חזרת הש"ץ נחשבת כתפילה במניין, וכן דעת חת"ס. וכ"כ בכה"ח צ, סג, ויבי"א ב, ז, ונראה שכך דעת רוה"פ. לעומת זאת דעת פמ"ג א"א נב, א; קט, ד, וכך אפשר להבין מרמ"א קט, ב, שעיקר תפילה במניין שעשרה יתפללו יחד בלחש. וכ"כ באג"מ או"ח ג, ט. וכך משמע לכאורה ממ"ב צ, כח; נב, ו. אמנם בבית ברוך יט, לה, מסר עדות שהחפץ חיים עצמו היה נוהג להתפלל עם החזן כדי שלא ימתינו לו. לסיכום, טוב להשתדל להתפלל עם הציבור בלחש לצאת ידי כולם, אבל גם התפילה עם החזן נחשבת כתפילה בציבור לרוה"פ.
עוד יש לציין, שמשמע ממ"ב סו, לה, שהמעלה הגדולה של תפילה בציבור הוא שיתחיל להתפלל עמידה עם הציבור ביחד (בבאו"ה קט, א, 'הנכנס', כתב על מי שאינו מתחיל בשווה עם הציבור, שאפשר ד"לאו תפילת ציבור גמורה מקרי", ובבאו"ה שאחריו כתב בשם פמ"ג על המתחיל אחרי הציבור "ציבור זה גרע במקצת מאחריני, משום דבא באמצע"). אמנם רוה"פ כתבו, שגם אם מקדים בכמה ברכות או מאחר בכמה ברכות נחשב כמתפלל במניין (כ"כ ביבי"א ב, ז, עפ"י פר"ח ועוד. ועיין באשי ישראל ח, כ, והערה נא. ושם יב, ז-ט). עוד נחלקו האחרונים האם ששה שמתפללים יחד ויש עמהם עוד ארבעה שכבר התפללו, האם תפילתם נחשבת כתפילה במניין. ועיין באשי ישראל יב, ז, בהערות, מקורות מהאחרונים בזה. וביחו"ד ה, ז, מחשיבה כתפילה במניין, ובאג"מ או"ח א, כח, כתב שאינה כתפילה במניין, אלא שרשאים לומר דברים שבקדושה. הרי שלסיכום, ישנן מדרגות במעלת תפילה בציבור.
^ 3.. בהליכות שלמה ה, יח, כתב שמעלת התפילה בשעה שהציבור מתפללים היא דווקא כשמכוון להצטרף לציבור מסוים, ולכן הציע רבי יצחק לרב נחמן שיודיעו לו מתי בדיוק מתחיל הציבור שמונה עשרה, כדי שיוכל לכוון עצמו להצטרף עמהם. אמנם במ"ב פט, לג, כתב בשם ח"א שיכול היחיד להתפלל תיכף משהאיר היום, שודאי בקהילות הגדולות יש אז מניינים, וא"כ הוא בשעה שהציבור מתפללים. ונלענ"ד שיש בזה מדרגות, המעלה העליונה שיכוון עצמו להצטרף למניין הקבוע שרגיל להתפלל עימו בכל יום. פחות מזה, שיכוון להצטרף לציבור אחר שבמקום מגוריו. פחות מזה, שיכוון להצטרף לציבור מסוים שהוא מכיר במקום אחר. פחות מזה, שיכוון עצמו להצטרף לאחד המניינים שמתפלל באותה שעה, שכן מן הסתם בכל שעה שיתפלל ישנו איזה מניין שמתפלל. ועיין בע"ז ד, ב, ובבאור ר"ת בתוס'. ועיין באשי ישראל ח, הערה לב.
^ 4.. מידת מיל היא אלפיים אמה, ולפי המדידה המדוייקת אורכה 912 מטרים. השאלה האם חיוב מיל הוא לפי זמן או מרחק, ומזה נלמד האם יש חובה לנסוע במכונית למניין במשך 18 דקות. בבאו"ה קסג, א, 'ברחוק', כתב לעניין נטילת ידים במהלך ד' מיל לפניו, שמודדים בזמן ולא במרחק. וכ"כ במ"ב רמט, א, לעניין הליכה בערב שבת. מנגד במ"ב צב, יז, כתב לעניין נטילה לתפילה שמודדים לפי מרחק, וכ"כ במ"ב קי, ל, לעניין תפילת הדרך. וכ"כ בפת"ש יו"ד קיב, ו. וביבי"א ח"א או"ח יג, הביא מחלוקת אחרונים בזה. בתפילה כהלכתה ח, יב, ואבני ישפה ו, ה-ו, כתבו שהוא זמן ומי שיש לו מכונית צריך לנסוע עד 18 דקות. ונראה למעשה, שהנמצא בדרך נסיעתו, מחויב להמשיך עד 72 דקות, בדומה לבאו"ה קסג, א. אבל אם הוא בביתו, יש מחלוקת אם חייב לנסוע במכונית 18 דקות, וטוב להחמיר והמיקל יש לו על מה לסמוך. וכל זה אמור למצב ארעי, אבל כדרך קבע אין ליהודי לקבוע את ביתו בריחוק מהלך 18 דקות מביהכ"נ. ואם בלית ברירה נאלץ לעשות כן, ראוי שיקבל על עצמו ללכת או לנסוע יותר כדי להתפלל במניין.
כתב בכה"ח צ, קז, עפ"י בניין עולם, שבתוך העיר חייב אדם ללכת יותר ממיל, ושיעור מיל נאמר רק כשצריך לילך מחוץ לעיר, כמו בתחומי שבת. אמנם דעת ח"א ומ"ב צ, נב, וערוה"ש צ, כ, ועוד רבים, שגם בתוך העיר חייבים לילך עד מיל ולא יותר. וכיוון שמצוות המניין מדרבנן, הלכה כמיקל לעניין הליכה. מ"מ לעניין נסיעה שממילא יש מחמירים לחייב לפי זמן, יש יותר מקום להחמיר. אמנם נראה שאפשר להחשיב את עלות הנסיעה, לפי ערך שעת עבודה שלו. (למשל, אם נסיעה של ק"מ במכוניתו עולה שקל, והוא מרוויח 30 שקלים לשעה, נמצא שנסיעה של כל ק"מ שווה אצלו ל-2 דקות. ואם הנסיעה אורכת 6 דקות, ואורכה 6 ק"מ, אזי לדעה שהחיוב לפי זמן - חובה עליו לנסוע. אבל אם אורכה 7 ק"מ, אינו חייב. ואם החיוב לפי מרחק, בכל מקרה פטור).
באבני ישפה ו, ה, למד עפ"י המחייבים שיעור זמן, שמי שאיחר למניין שלו, ואם ימתין למניין הבא, יפסיד את ההסעה שלו ונסיעתו בדרך אחרת תארך זמן רב - החשבון הוא שאם יפסיד בזה יותר מ-36 דקות - פטור מהתפילה במניין. שכן חייבו חכמים ללכת למניין 18 דקות, וממילא כך הוא משך החזרה לביתו, סה"כ 36. אולם נראה שצריך לחשב גם את הזמן שכבר הלך לביהכ"נ, שאם הליכתו לבית הכנסת אורכת כעשר דקות וכן חזרתו, ממילא אינו חייב להפסיד בהמתנה למניין יותר מ-16 דקות.
^ 5.. כתב במ"א תרעא, יב, שבימים שאדם טרוד בעסקיו הוא פטור מללכת להתפלל במניין. ומשמע שגם אם נפלה לידו הזדמנות להרוויח כסף רב, הרבה מעבר למה שהוא מרוויח בדרך כלל, מותר לו להקל ולהתפלל ביחיד. אבל גם לשם רווח גדול לא יתעסק לפני תפילת שחרית, ועיין במ"ב צ, כט.
^ 6.. כשהשאלה אם להתפלל במניין לפני הנץ או ביחידות בנץ, נחלקו האחרונים. וכתבתי שבאופן קבוע נראה להעדיף תפילה במניין (להלן יא, 12). וכשהמניין מתפלל אחר סוף ארבע שעות לפי הגר"א, עדיף להתפלל לפני כן ביחיד. ואם המניין מתפלל בתוך ארבע שעות לפי הגר"א ואחר ארבע שעות לפי מ"א, נחלקו האחרונים מה עדיף. ואף בזה נראה שבאופן קבוע יש להעדיף את התפילה במניין (עיין בהמשך יא, יב). בא"א בוטשאטש קב, כתב שמותר לעבור לפני המתפלל כדי להתפלל במניין ולשמוע קדיש, אבל כדי להתפלל במקומו אסור, ועי"ש. ופשוט שגם כאשר המניין מתפלל בנוסח אחר, חייב להתפלל בו.
^ 7.. נחלקו האמוראים אם אפשר לצרף קטן למניין, ואף הראשונים נחלקו בזה, כמובא בב"י או"ח נה, ד. ורובם המכריע של הראשונים, ובכללם הרמב"ם והרמב"ן והרשב"א והרא"ש, כתבו שאין לצרפו. אבל ר"ת והרז"ה ועוד, כתבו להקל בשעת הדחק. ועיין ביבי"א ח"ד ט, שסיכם את הסוגיה והכריע לאסור לצרפו אפילו בשעת הדחק. אולם בשו"ת מהרש"ם ג, קסד, ובאגרות משה או"ח ב, יח, התירו בשעת הדחק, מפני שעצם דין המניין דרבנן, ובשעת הדחק אפשר לסמוך על מיעוט הפוסקים.
עוד נציין כי הגדרת גדול הוא שהגיע לגיל שלוש עשרה והביא שתי שערות. אבל אין מדקדקים בזה, מפני שהמניין מדרבנן, וסומכים על החזקה שהביא, ואף אם בפועל אין לו, אולי היו לו ונשרו, עיין מ"ב נה, סעיפים לא, מ.
^ 8.. לאחר שהחלו ללמד חרשים אילמים לתקשר בשפת הסימנים, נחלקו האחרונים בדינם. לצמח צדק עג, ודברי חיים ח"ב אה"ע עב, גם אם יהיה חכם גדול - פטור מהמצוות. ולמהרש"ם ח"ב קמ, ונחלת צבי, הוא כפיקח לכל דבר. ויש שהסתפקו (שבט סופר אה"ע כא). ויש שכתבו, שהואיל והמניין מדרבנן, אפשר לסמוך על המקילים ולצרפו (שו"ת נחלת בנימין לא; יחו"ד ב, ו). ואם לימדו את החרש-אילם להוציא קולות המובנים לרוב בני אדם, לכו"ע מצטרף למניין (הליכות שלמה כב, כו; ועי' בנשמת אברהם או"ח נה, ב, 6, ואנציקלופדיה הלכתית-רפואית ערך חרש). ונראה שיסוד דברי המחמירים נאמר בזמן שרוב החרשים-אילמים עדיין לא ידעו לתקשר ולקרוא ולכתוב, ולכן סברו, שאין היחידים החכמים משנים את הדין, שהואיל וכמעט כל החרשים-אילמים חסרי דעת, כולם במעמד של פטורים מהמצוות. אבל לאחר שכמעט כל החרשים-אילמים מתקשרים ומחכימים, יש מקום לומר שגם המחמירים יסכימו שמעמדם השתנה, וכל מי שיודע לתקשר חייב במצוות ככל אדם. ומי שאינו יודע, דינו כשוטה שפטור מהמצוות. וכן נראה למעשה. אמנם כיוון שבפועל אינם עונים אמן, נכון שלא לומר חזרת הש"ץ, כמבואר בהלכה הבאה.
^ 9.. לכאורה ישנה סתירה בדברי שו"ע, שבסימן נה, ו-ח, פסק שגם המתפלל והישן והחרש מצטרפים למניין, למרות שאינם יכולים לענות אמן אחר החזן. ואילו בסימן קכד, ד, כתב עפ"י הרא"ש: "ואם אין תשעה המכוונים לברכותיו - קרוב להיות ברכותיו לבטלה". לדעת רוה"פ, וביניהם מ"א, דרישה ועוד, מצד הדין גם אלה שאינם יכולים לענות אחר החזן מצטרפים למניין, ולכן הדגיש השו"ע "קרוב להיות" משמע שבפועל אין ברכותיו לבטלה. וכן משמע מב"י בסי' נה, שמביא את דברי מהרי"ל והר"ם, שסוברים שמצרפים ישן ומי שמתפלל לחזרת הש"ץ. (ונחלקו אם אפשר לצרף אחד כזה בלבד או אפילו ארבעה, ולעניין ישן אין להקל ביותר מאחד, מ"ב נה, לב).
לעומתם הט"ז נה, ד; קכד, ב, נוטה לומר שרק העונים מצטרפים למניין. ושועה"ר נה, ז, ובא"ח ויחי ו, חילקו בין כל הדברים שבקדושה שעליהם כתב בשו"ע סי' נה שגם מי שאינו עונה מצטרף, לבין חזרת הש"ץ שעליה כתב בשו"ע סי' קכד שצריך תשעה עונים.
בשעת הצורך כשיש מתפללים שמאריכים בתפילה, וקשה להמתין להם, אפשר להעזר בעצה שכתב במ"ב קכד, יט, שיתנה החזן, שאם הדין כסוברים שצריך תשעה עונים, הרי תפילתו היא תפילת נדבה. ובתפילת מוסף ותפילות שבתות ויו"ט אי אפשר להתנות כך, מפני שאין בהם תפילת נדבה, וכשחושש שלא יענו אחריו תשעה - או שיסמוך על רוה"פ שאין צריך תשעה עונים; או שהחזן לא יתפלל עמהם בלחש, וכך יוכל לומר את חזרת הש"ץ בלא פקפוק, שכן הוא עצמו יוצא בה ידי תפילתו.
בימות החול כשהמניין מצומצם אפשר להעזר בעצה המובאת בהמשך יט, ה, שיתפללו תפילה אחת, והחזן יאמר את שלוש הברכות הראשונות בקול כדי לומר קדושה.
מי שמתפלל עם החזן מילה במילה, כמעט לכל הדעות מצטרף למניין אף שאינו עונה אמן, והוא נחשב כמתפלל במניין (עיין אשי ישראל טו, ד).
^ 10.. פסקו לצרף מחלל שבת למניין במלמד להועיל או"ח כט, ובניין ציון החדשות כג. וכך פסק למעשה מו"ר הרב שפירא זצ"ל. ויסוד הסברה מובא באגרות ראיה ח"א קלח, שרוח הזמן היא שפחא בישא המחטיאה עד שהחוטאים קרובים לאנוסים. וכעין זה כתב החזו"א או"ח פז, יד, ויו"ד ב, כח, שלרוב החילונים יש דין תינוק שנשבה ולא מומר להכעיס. ועוד אחרונים רבים עסקו בזה. (ויש שהחמירו, עיין באשי ישראל טו, טז).
^ 11.. משו"ע נה, יד, משמע שכל מי שמראה את פניו, אפילו שהוא ברשות אחרת מצטרף. וכך כתב בב"י בשם אורחות חיים שציטט דברי רב האי גאון והרשב"א. ודי שמקצתם יוכלו לראותו, כמבואר בדין זימון או"ח קצה, א. אולם בשכנה"ג הגב"י ו' כתב שדעת השו"ע למעשה, שרק אם מכניס את פניו לתוך חלל החלון מצטרף, וכ"כ כה"ח נה, ע, עפ"י כמה אחרונים. למ"ב נה, נב, העיקר כדעה המקילה, ולכן מי שמתפלל בעזרת נשים, אם מראה את פניו מצטרף למניין. אלא שלכתחילה טוב לחוש לדעה המחמירה, ולכן מוטב שיכנס לבית הכנסת כדי להשלים מניין.
^ 12.. כתב במ"ב נה, נח, עפ"י רדב"ז, שהמתפלל בחדר שהכניסה היחידה אליו היא דרך בית הכנסת, אף שאינו מראה פניו למתפללים ולכן אינו משלים מניין, כיוון שהחדר שהוא נמצא בו טפל לחדר שמתפללים בו, הרי הוא נחשב כמתפלל במניין. ולפי"ז נלענ"ד שמי שמתפלל בעזרת נשים, אף שאינו מראה פניו ואינו משלים מניין, נחשב כמתפלל במניין, מפני שעזרת נשים טפלה לבית הכנסת. ואף שיש לה כניסה נפרדת, מצד מהותה היא טפלה לביהכ"נ. אבל לכתחילה טוב להכנס לביהכ"נ, כי יש מחמירים וסוברים שאין להשוות את עזרת הנשים לחדר הפנימי שדיבר בו הרדב"ז (הליכות שלמה ה, יב).
^ 13.. אם בין החזן לבין זה ששומעו עומד עובד עבודה זרה, או פסל של ע"ז, או צואה, להרבה פוסקים יכול לענות אמן, ויש אומרים שאינו יכול לענות אמן (עי' שו"ע נה, כ, מ"ב סב, כה"ח צה, הלכה ברורה שם). אבל כששומע מרדיו, אין לחוש שהתדרים עוברים דרך מקומות מטונפים, מפני שכשגלי הקול עוברים שם, אין הקול נשמע (אורח משפט מח, ועי' יחו"ד ב, סח; אשי ישראל טו, הערה סט). ולעניין אם יוצאים ידי חובה בשמיעה דרך רדיו ורמקול, נחלקו הפוסקים, כמובא בפניני הלכה ברכות יב, ט, עי"ש.