ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק - הלכות מנהיגי ציבןר

בית מדרש פרשת השבוע חומש שמות וארא Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

שבט התשע"ג

כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק - הלכות מנהיגי ציבןר

פרשת וארא



נערך על ידי הרב

מוקדש להצלחת
עם ישראל

בס"ד
הנהגה בנחת
בתחילת פרשת "וארא" מצווה ה' את משה ואת אהרן: "וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות ו יג). מסביר רש"י בשם מדרש רבה מה היה הציווי אל בני ישראל: "צוה עליהם להנהיגם בנחת ולסבול אותם".
במשבר המתאוננים מסביר משה כמה נחת דורשים ממנו: "הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק" (במדבר יא יב). שואל רש"י: וכי היכן אמר לו ה' למשה לשאת את עם ישראל בחיקו כמו תינוק? ומשיב כי המקור הוא כאן, בפרשתנו.
רש"י מוסיף ואומר שהם נדרשים לנחת גם בשעות קשות, "על מנת שיהיו סוקלים אתכם ומחרפים אתכם". ובמדרש (רבה שמות ז ג) "אמר לו הקב"ה: בני סרבנים הן, רגזנין הן, טרחנין הן, על מנת כן תהיו מקבלין עליכם שיהיו מקללין אתכם, שיהיו מסקלין אתכם באבנים".
למען הביזיונות
הגמרא בירושלמי (פאה פ"ח) מספרת שכאשר הציבור רצה למנות עליו את רבי עקיבא, הלך רבי עקיבא להתייעץ עם אשתו. תלמידים שרצו לשמוע את הדברים עמדו מאחורי הדלת ושמעו שהוא אומר לאשתו: "על מנת מתקל, על מנת בבזיא". כלומר, אנחנו מקבלים את התפקיד הזה למען התקלות. למען הביזיונות.
ואין הכוונה שמותר לציבור לבזות את המנהיג. שהרי כבר נאמר "ונשיא בעמך לא תאור". אלא בא ללמד למנהיג הציבור שאם הציבור מבקר אותו ומבזה אותו, שלא יכעס ולא ישנא ולא יתמרמר בלבו. ולא יחוש "כי יותר זכותו גדול" (שולחן ערוך יורה דעה רנז ז). ויחשוב בדעתו אם טעה ויתקן. ובכל מקרה יתמלא עליהם רחמים בכל מה שיוכל (מאירי סנהדרין צב).
עד כמה חשובה הנחת הזאת אפשר ללמוד מדברי חכמינו ז"ל שאמרו (סנהדרין צב): "כל פרנס שמנהיג את הציבור בנחת זוכה ומנהיגם לעולם הבא שנאמר (ישעיה מ"ט) 'כי מרחמם ינהגם ועל מבועי מים ינהלם'". וכך הוא עם משה רבנו שעליו נאמר כי הוא משיח. ובוודאי כל זה בגלל שאהב את ישראל בכל מאודו והנחה אותם בנחת אל הארץ אף שהקשו עליו פעמים רבות במדבר.
צלם של מלכות
עוד אמר להם הקב"ה למשה ואהרן לנהוג כבוד בפרעה: "וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם". אף שהם מביאים עליו עשר מכות ולבסוף גם מטביעים אותו בים סוף, עדיין יש בו צלם אלוקים, ועוד יותר צלם אלוקים של מלכות. "אמר להן הקב"ה היו נוהגין בו כבוד". וכן עשה משה שנאמר "וירדו כל עבדיך אלה אלי" (שמות יא). לא אמר: רד אתה אלי. אף שבסופו של דבר פרעה בעצמו ירד אליו. "ולכך לא פרסם אותו כדי לחלוק כבוד למלכות".
כך היה אצל אסתר המלכה שכינתה את אחשוורוש "כלב" וחשבה שבגלל זה נסתלקה ממנה שכינה. אומרת הגמרא (מגילה טו ע"ב): אָמַר רַבִּי לֵוִי, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעָה לְבֵית הַצְּלָמִים, נִסְתַּלְּקָה מִמֶּנָּהּ שְׁכִינָה, וְאָמְרָה: "אֵלִי, אֵלִי, לָמָה עֲזַבְתָּנִי?" וְגוֹ'. שֶׁמָּא אַתָּה דָן עַל שׁוֹגֵג כְּמֵזִיד, וְעַל אֹנֶס כְּרָצוֹן?! אוֹ שֶׁמָּא עַל שֶׁקְּרָאתִיו "כֶּלֶב" – שֶׁנֶּאֱמַר, "הַצִּילָה מֵחֶרֶב נַפְשִׁי, מִיַּד כֶּלֶב יְחִידָתִי"?! חָזְרָה וּקְרָאַתּוּ "אַרְיֵה", שֶׁנֶּאֱמַר, "הוֹשִׁיעֵנִי מִפִּי אַרְיֵה, וּמִקַּרְנֵי רֵמִים עֲנִיתָנִי".
כל שכן אצל עם ישראל שנאמר "שום תשים עליך מלך". ואפילו שאינו מלך נאמר בו "ונשיא בעמך לא תאור", וכן מצינו אצל אליהו הנביא שכיבד את אחאב המלך אף שהיה מלך שעשה הרע בעיני ה' וקראו עוכר ישראל, עם זאת אחרי שנשבר לבו בעקבות הגשם כתוב בו "וְיַד ה' הָיְתָה אֶל אֵלִיָּהוּ וַיְשַׁנֵּס מָתְנָיו וַיָּרָץ לִפְנֵי אַחְאָב עַד בֹּאֲכָה יִזְרְעֶאלָה" (מלכים א פרק יח מו).
כתב הסמ"ע (סימן ב ס"ק י) בשם תשובת רבנו גרשום: "כל מי שנתמנה על הציבור הוא כאביר האבירים ויפתח בדורו כשמואל בדורו, וכל מה שעשה עשוי". וכ"כ הרשב"א (שו"ת ח"א תשכט) "דכל ציבור במקומו כגאונים לכל ישראל שתיקנו כמה תקנות לכל ישראל".
עוד כתב במדרש שם, כי אחרי הציוויים הללו כתוב "אֵלֶּה רָאשֵׁי בֵית אֲבֹתָם", ללמד למשה ואהרן דרך בהנהגה. "ר' יעקב אומר: מהו ויצוום? אמר להם הקב"ה: שתפו הראשים שביניהן עמכם".

הסכמת הציבור למנהיג ציבור


איש אשר רוח בו
כאשר משה רבנו מבקש מנהיג לישראל הוא אומר לה' "יִפְקֹד ה' אֱלֹקֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה: אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה".
למה דווקא כאן פונה משה לאלוקים בתואר "אלקי הרוחות לכל בשר"? אמר משה: "רבש"ע גלוי וידוע לפניך דעתו של כל אחד ואחד ואינן דומין זה לזה, מנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו". ובאמת אלוקים אומר לו שיש לידו מישהו עם עוצמה רוחנית: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו". שיודע להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד.
נוסח דומה נאמר על יוסף הצדיק שמקבל מלוכה מפרעה: "וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל עֲבָדָיו הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹקִים בּוֹ" (בראשית מא לח). גם הוא "יוכל להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד". ולכן הוא מדבר בשפות של כולם. בשבעים לשון.
כך כתב המאירי (יומא כב ע"ב): "אין ראוי להעמיד פרנס על הצבור אלא מי שנודע במדותיו ענין ושפל רוח וסבלן מפני שהוא צריך להתנהג עם הבריות בדרכים משתנים לכמה גוונים זה בכה וזה בכה ולהתאהב עם כל אחד מהם כפי מדותיו וכו'".
משאל עם
מנהיג צריך הסכמה מכלל ישראל. לכן אמר ה' למשה שיעמיד את יהושע "לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כָּל הָעֵדָה" גם כדי שיקבלו אותו וגם כדי שיסכימו עליו. כך אומרת הגמרא "אָמַר רַבִּי יִצְחָק, אֵין מַעֲמִידִין פַּרְנָס עַל הַצִבּוּר, אֶלָּא אִם כֵּן נִמְלָכִין בַּצִבּוּר, שֶׁנֶּאֱמַר 'וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל'. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, מֹשֶׁה, הָגוּן עָלֶיךָ בְּצַלְאֵל? אָמַר לוֹ, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִם לְפָנֶיךָ הָגוּן, לְפָנַי לֹא כָּל שֶׁכֵּן?! אָמַר לוֹ, אַף עַל פִּי כֵן, לֵךְ אֱמֹר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל. הָלַךְ וְאָמַר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, הָגוּן עֲלֵיכֶם בְּצַלְאֵל? אָמְרוּ לוֹ משה רבנו: אִם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּלְפָנֶיךָ הָגוּן, לְפָנֵינוּ לֹא כָּל שֶׁכֵּן?!" (ברכות נה ע"א).
לכן כתוב על יהושע: "וַיַּעַשׂ משֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ וַיִּקַּח אֶת יְהוֹשֻׁעַ וַיַּעֲמִדֵהוּ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כָּל הָעֵדָה: וַיִּסְמֹךְ אֶת יָדָיו עָלָיו וַיְצַוֵּהוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בְּיַד משֶׁה". כך נפסק ב"שולחן ערוך" חושן משפט (ב א) על שבעה טובי העיר שממנים אותם מדעת הציבור. והסביר הסמ"ע (סימן ב ס"ק ט) בשם הטור כי רבים ממנים את המנהיגים שלהם.
רוב קהילה ככולה
המהר"ם אלשיך, שהיה רב בעיר הקודש צפת, נשאל על הסכמה של חלק מהקהל על מנהיגי ציבור, האם הם יכולים לחייב את החלק שלא בחרו את מנהיגי הקהל. תשובתו היא ארוכה ויסודית על מנהיגי הציבור, והוא כותב שם בשם הרמב"ן ז"ל בתשובה (סימן ר"פ): "דע שכל ציבור וציבור יש להם רשות על יחידיהם, שכל ציבור רשאין לגדור ולתקן על כל ישראל". כי "טובי העיר בעירם – כגדולי הדור אל הכל".
ואם כמה קהילות מתכנסות להחלטה – הן יכולות לחייב את הקהילות האחרות בישראל. כי רק בדרך זו יהיה שלום בישראל. "ואם רוב הממונים של רוב הקהלות יסכימו דבר אחד – כופין את מיעוט הקהלות לעשות התיקון ההוא או לגדור את הגדר ההוא כמ"ש שהולכים אחר הרוב ובדבר הזה ישפות שלום על ישראל ועל רבנן" (שו"ת מהר"ם אלשיך נ"ט).
עוד כתב שם, כי גם בענייני חולין יש ערך גדול להסכמת הכלל, ויש בזה קדושה וחשיבות ונחת לקב"ה, וכל דבר שהוא תיקון כללי של תושבי העיר יש בו חשיבות אפילו אם הוא מועיל לחלק מהתושבים ומזיק לחלק אחר: "כי תקנות אלו במילי דעלמא לצורך הנהגת העיר חשובות לפני הקב"ה. כי בגלל הדבר הזה ירבה שלום בארץ ובשמוע המיעוט אל הרוב – ישקוט מדון, כי יהיו ישראל כאיש אחד חברים ומרבים שלום בעולם".
תקנת קהל דורשת הסכמת חכמים
ב"שולחן ערוך" (חושן משפט רלא כז) כתוב: "רשאים בני העיר לקוץ להם שער לכל דבר שירצו, ולהתנות ביניהם שכל מי שיעבור קונסים אותו כך וכך". וסייג הרמ"א כי זה באופן שאין הפסד לאחרים. אבל כשיש הפסד לאחרים – צריך הסכמת חכם. יש אומרים שרק בקנס כך ויש אומרים בכל דבר (סמ"ע סימן ב ס"ק יד).
מקור הדבר הוא בגמרא על דוד המלך. שהגמרא (סנהדרין טז) מספרת כי "כִּנּוֹר הָיָה תָּלוּי לְמַעְלָה מִמִּטָּתוֹ שֶׁל דָּוִד, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ חֲצוֹת לַיְלָה, רוּחַ צְפוֹנִית מְנַשֶּׁבֶת בּוֹ, וְהָיָה מְנַגֵּן מֵאֵלָיו, מִיָּד הָיָה דָּוִד עוֹמֵד וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה עַד שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר. כֵּיוָן שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר, נִכְנְסוּ חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל אֶצְלוֹ, אָמְרוּ לוֹ, אֲדוֹנֵנוּ הַמֶּלֶךְ, עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל צְרִיכִין לְפַרְנָסָה. אָמַר לָהֶן, לְכוּ וְהִתְפַּרְנְסוּ זֶה מִזֶּה. אָמְרוּ לוֹ, אֵין הַקֹּמֶץ מַשְׂבִּיעַ אֶת הָאֲרִי, וְאֵין הַבּוֹר מִתְמַלֵּא מֵחֻלְיָתוֹ. אָמַר לָהֶם, לְכוּ פִּשְׁטוּ יְדֵיכֶם בַּגְּדוּד. מִיָּד, יוֹעֲצִין בַּאֲחִיתֹפֶל, וְנִמְלָכִין בַּסַּנְהֶדְרִין, וְשׁוֹאֲלִין בָּאוּרִים וְתֻמִּים".
מו"ר אבא הרב זצ"ל היה לומד מכאן, כי כל מנהיג צריך להתייעץ עם תלמידי החכמים שבדור על מנת לקבל החלטות חשובות, אפילו אלה שקשורות בצבא ומלחמה. כי לפעמים מנהיגי הציבור פועלים משיקולים אישיים שעלולים לגרום למריבות וכד'. לכן בעניינים חשובים אלו של הנהגת הציבור נדרשת חכמת הסנהדרין.

מנהיג ציבור למען הציבור

מלך תקיף ומתפייס
הגמרא במסכת יומא (כב ע"ב) דורשת את המלים "בן שנה שאול במלכו", שהוא כמו בן שנה. "אמר רב הונא: כבן שנה, שלא טעם טעם חטא. מתקיף לה רב נחמן בר יצחק: ואימא כבן שנה שמלוכלך בטיט ובצואה?" מספרת הגמרא שרבי נחמן ראה סיוט בחלום עם שאול המלך והבין שהוא פגע בכבודו. אמר רב נחמן: "נעניתי לכם, עצמות שאול בן קיש". הוא ביקש מחילה מעצמות שאול בן קיש, ושוב ראה סיוט בחלומו. חזר ואמר: "נעניתי לכם עצמות שאול בן קיש מלך ישראל".
שאול היה תקיף בעולם הבא, אבל בעולם הזה היה ותרן. הנביא מספר כי בתחילת מלכותו "וּבְנֵי בְלִיַּעַל אָמְרוּ מַה יֹּשִׁעֵנוּ זֶה וַיִּבְזֻהוּ וְלֹא הֵבִיאוּ לוֹ מִנְחָה, וַיְהִי כְּמַחֲרִישׁ" (שמואל א, י כז). בסופו הוא היה תקיף מאוד כנגד דוד וכנגד נוב עיר הכהנים ונכשל בכך.
על דבר זה אומרת הגמרא: "אמר רב יהודה אמר רב: מפני מה נענש שאול? מפני שמחל על כבודו". ומקשה הגמרא, והרי כתוב "לא תיקום ולא תיטור" – אלא שאיסור זה נאמר בממון. ממשיכה הגמרא ומקשה: למדנו שגם בין אדם לחברו צריך לוותר. שכתוב "הנעלבין ואינן עולבין, שומעין חרפתן ואינן משיבין, עושין מאהבה ושמחין ביסורין – עליהן הכתוב אומר 'ואהביו כצאת השמש בגברתו'?" אם כן טוב ששאול מחל על כבודו. ומשיבה הגמרא, ששאול היה צריך למחול לאלה שביזו אותו רק אם ביקשו מחילה ותיקנו את מעשיהם. אחר כך היה שאול צריך לקיים בעצמו "כל המעביר על מדותיו – מעבירין לו על כל פשעיו". בגלל שהוא ויתר להם בתחילה – לא עמדה מלכותו.
מנהיג לשם שמים
עם זאת, אסור למלך להטיל אימה על הציבור לשם עצמו. רק לצורך מלכותו. כך אומרת הגמרא (ראש השנה יז) על מנהיגים שמטילים אימה על הציבור שלא לשם שמים, שהם: "יוֹרְדִין לְגֵיהִנָּם וְנִדּוֹנִין בָּהּ לְדוֹרֵי דּוֹרוֹת – גֵּיהִנּוֹם כָּלֶה וְהֵם אֵינָם כָּלִים".
גם כבוד אסור לו להרבות לכבוד עצמו. כך נאמר בתורה על המלך: "לא ירבה לו סוסים", אלא לפי הצורך, "אפילו סוס אחד פנוי להיות רץ לפניו כדרך שעושין שאר המלכים אסור, ואם הוסיף – לוקה". אבל אם צריך סוסים לצורך צבאו – מותר. כן אם הרבה כסף לעצמו – אסור. אבל אם הרבה לצבאו ולממשלתו "מוכן לצרכי הצבור ולמלחמותם – הרי זה מצוה להרבותו, ואין אסור אלא להרבות לעצמו בבית גנזיו שנאמר ולא ירבה לו. ואם הרבה – לוקה".
כיוצא בדבר אתה למד על הפקעת קרקעות הציבור. כי אף שמותר למלך להפקיע קרקעות ורכוש האזרחים, הרי שאין לו לעשות זאת לצורך עצמו אלא לצורך הציבור. ולכן נענש אחאב שהחרים את הכרם של נבות היזרעאלי לצרכו הפרטי, להנאתו. ואם היה מחרים אותו על מנת לעשות דרך לרבים וכד' – לא היה נענש.
כך פסק הסמ"ע (ב ס"ק יא בשם המהרי"ק שורש י"ד), כי אפילו מי שמסכים כי למנהיגי העיר יש סמכות לתקן מה שירצו, זה רק כאשר הם עושים את צרכי הקהל, אבל להפקיע ממון מאחד לחברו שאינו צורך הקהל, בוודאי שאין להם אישור. וכן הביא דעתו ב"נתיבות המשפט" (חידושים ב ס"ק ו).
סוף של כלבים
אחאב עשה הרע בעיני ה', עד שהוא מקבל את עונשו ונופל ברמות גלעד. הנביא אומר לו שאת עונשו הוא מקבל בעיקר בגלל החטא עם נבות. מה היה חמור כל כך בחטא הזה?
אחאב רצה לעצמו את הכרם של נבות, שהיה קרוב לארמון המלכות שלו בשומרון. נבות לא מסכים למכור את נחלת אבותיו, ואחאב חוזר לביתו "סַר וְזָעֵף" "וְלֹא אָכַל לָחֶם". זה כבר יותר מדי בשביל איזבל שאחאב לא אוכל את האוכל שהיא הכינה לו. היא שואלת מה עושה אותו כל כך עצוב, והוא מספר לה את הסיפור של נבות.
היא בת מלך צידונים. יודעת איך מולכים אצל הגויים. ואומרת לו: אני אראה לך איך למלוך. "ותֹּאמֶר אֵלָיו אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ אַתָּה עַתָּה תַּעֲשֶׂה מְלוּכָה עַל יִשְׂרָאֵל, קוּם אֱכָל לֶחֶם וְיִטַב לִבֶּךָ אֲנִי אֶתֵּן לְךָ אֶת כֶּרֶם נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי". בלי להתבלבל היא שוכרת עדי שקר שמעידים כי נבות קילל את אלוקים. כלפי חוץ הכול נראה הגון, אפילו עם יראת שמים. השופטים משתפים אתה פעולה, הם מקבלים עדים ומוציאים את נבות להורג. "וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אִיזֶבֶל כִּי סֻקַּל נָבוֹת וַיָּמֹת, וַתֹּאמֶר אִיזֶבֶל אֶל אַחְאָב: קוּם רֵשׁ אֶת כֶּרֶם נָבוֹת הַיִזְרְעֵאלִי אֲשֶׁר מֵאֵן לָתֶת לְךָ בְכֶסֶף כִּי אֵין נָבוֹת חַי כִּי מֵת".
אחאב יורד לכרם הנחשק. הוא לא מספיק ליהנות מהענבים העסיסיים, והנה הוא פוגש את אליהו שאומר לו: "כֹּה אָמַר ה': הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרָשְׁתָּ?" זה סופך! "בִּמְקוֹם אֲשֶׁר לָקְקוּ הַכְּלָבִים אֶת דַּם נָבוֹת יָלֹקּוּ הַכְּלָבִים אֶת דָּמְךָ גַּם אָתָּה". אליהו מוסיף ואומר לו: דע לך, זה לא רק הסוף שלך, זה הסוף של כל בית אחאב. "הִנְנִי מֵבִיא אֵלֶיךָ רָעָה וּבִעַרְתִּי אַחֲרֶיךָ וְהִכְרַתִּי לְאַחְאָב מַשְׁתִּין בְּקִיר וְעָצוּר וְעָזוּב בְּיִשְׂרָאֵל". זה יהיה גם הסוף של איזבל, מארגנת המשפט. "וְגַם לְאִיזֶבֶל דִּבֶּר ה' לֵאמֹר הַכְּלָבִים יֹאכְלוּ אֶת אִיזֶבֶל בְּחֵל יִזְרְעֶאל". סוף של כלב.
כדברי הנביא קורה לאחאב וגם לאיזבל. לפני המערכה שבה אחאב נהרג, אומר לו הנביא: "רָאִיתִי אֶת ה' יֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם עֹמֵד עָלָיו מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ: וַיֹּאמֶר ה' מִי יְפַתֶּה אֶת אַחְאָב וְיַעַל וְיִפֹּל בְּרָמֹת גִּלְעָד וַיֹּאמֶר זֶה בְּכֹה וְזֶה אֹמֵר בְּכֹה: וַיֵּצֵא הָרוּחַ וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי ה' וַיֹּאמֶר אֲנִי אֲפַתֶּנּוּ וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו בַּמָּה: וַיֹּאמֶר אֵצֵא וְהָיִיתִי רוּחַ שֶׁקֶר בְּפִי כָּל נְבִיאָיו וַיֹּאמֶר תְּפַתֶּה וְגַם תּוּכָל צֵא וַעֲשֵׂה כֵן". אחאב מתפתה, יוצא למלחמה, נופל בה והכלבים מלקקים את דמו בשדה נבות. חכמינו שאלו מי הייתה הרוח שהפילה את אחאב, ותשובתם: "אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, זֶה רוּחַ שֶׁל נָבוֹת" (סנהדרין קב ע"א).
שואל התוספות: על איזה חוק עבר המלך? הרי זו סמכותו להפקיע קרקעות: "תימה למה נענש אחאב על נבות שלא רצה למכור לו את כרמו? ויש לומר דבפרשת המלך כתיב 'יקח ויתן לעבדיו' ולא לעצמו". התוספות אומר שהחטא היה שהוא ניצל את זכותו המלכותית למען עצמו ולא למען הממלכה.
כך כותב הרשב"א בחידושיו (בבא בתרא נה ע"ב) שדין המלכות הוא דין, ולא דין המלך האישי שלו. "הסכימו כל המחברים וכל המפרשים, דלא אמרו 'דינא דמלכותא דינא' אלא בדברים שהם חוקי המלכים ידועים ומוסכמים".
מפסיע על ראשי עם קודש
הלכה זו נאמרה לא רק כלפי מלך, אלא כלפי כל מי שעוסק עם הציבור, שיעסוק אתם לטובתם ולא לטובת עצמו: "כל העוסקים עם הציבור יהיו עוסקים עמהם לשם שמים, שזכות אבותם מסייעתן וצדקתם עומדת לעד" (אבות פ"ב מ"ב). עד כמה הדבר הזה חמור אפשר ללמוד מהסיפור הנורא בגמרא שהתרחש בבית המדרש של רבי יהודה הנשיא, שהיה מנהיג ישראל, תלמיד חכם גדול, עורך המשנה ועשיר גדול, נשיא שכל ישראל צריכים לו.
אחד מבאי ביתו העומדים לפניו נקרא בשם אבדן, והוא הרשה לעצמו קצת יותר מדי בזכות המעמד. מספרת הגמרא (יבמות קה), שיום אחד בא לבית המדרש רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי, שהיה כבד בשר, וכשכולם ישבו במקומם הוא היה עדיין בדרכו לעבר מקום מושבו ועיכב מעט את הקהל. אמר לו אַבְדָּן: מִי הוּא זֶה שֶׁמַּפְסִיעַ עַל רָאשֵׁי עַם קֹדֶשׁ? למה אתה מכביד על הקהל הקדוש והולך לאט? ענה לו ואמר: אֲנִי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי, שֶׁבָּאתִי לִלְמוֹד תּוֹרָה מִפִּי רַבִּי. אָמַר לו אבדן: וְכִי אַתָּה הָגוּן לִלְמוֹד תּוֹרָה מִפִּי רַבִּי? אָמַר לֵיהּ, וְכִי מֹשֶׁה הָיָה רָאוּי לִלְמוֹד תּוֹרָה מִפִּי הַגְּבוּרָה?! אָמַר לֵיהּ, וְכִי מֹשֶׁה אַתָּה?! אָמַר לֵיהּ, וְכִי רַבְּךָ אֱלֹהִים הוּא?!
תוך כדי דיון נכנסה שאלה לפני רבי, והוא הורה לאבדן לבדוק משהו בחוץ. אחרי שיצא אבדן דן רבי ישמעאל עם רבי והתברר שההוראה של רבי הייתה מיותרת, ורבי חזר וקרא לאבדן שיחזור לבית המדרש. כשחזר אבדן הוא התנהל באיטיות ועיכב את כל הקהל לכבוד עצמו. אמר לו רבי ישמעאל: מִי שֶׁצָּרִיךְ לוֹ עַם קֹדֶשׁ – יִפְסַע עַל רָאשֵׁי עַם קֹדֶשׁ. מִי שֶׁאֵין לוֹ צֹרֶךְ עַם קֹדֶשׁ, הֵיאַךְ יִפְסַע עַל רָאשֵׁי עַם קֹדֶשׁ?
אָמַר לֵיהּ רַבִּי לְאַבְדָּן: קוּם בְּדוּכְתָּךְ! עמוד במקומך! הבין רבי שהאיש הזה נוהג שלא כדין בחכמי ישראל שבאים לפניו ומנצל את השררה שלא כדין. מספרת הגמרא: "תָּנָא, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִצְטָרַע אַבְדָּן, וְטָבְעוּ שְׁנֵי בָנָיו, וּמֵאֲנוּ שְׁתֵּי כַלּוֹתָיו. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּכָסְפֵיהּ לְאַבְדָּן בְּהַאי עָלְמָא". ברוך אלוקים שבייש את אבדן בעולם הזה ולא בעולם הבא.
לב המנהיג, לב הקהל
התורה מצווה על מנהיגים להיזהר מלהיות שטופים בתאוות נשים או בשתיית אלכוהול. ואף שכל אדם צריך להיזהר מכך, "על הסרת לבו הקפידה תורה, שנאמר: 'ולא יסור לבבו' שלבו הוא לב כל קהל ישראל. לפיכך דבקו הכתוב בתורה יתר משאר העם שנאמר 'כל ימי חייו'" (רמב"ם הלכות מלכים פרק ג ו).
הגמרא בירושלמי (פאה פ"ח ה"ו) מביאה שרב חגי, כשהיה ממנה פרנס על הציבור, היה לומד אתו בקביעות תורה. בדומה למלך שחייב ללכת עם ספר תורה צמוד, כך כל מנהיג ומנהיג. והיה דורש את הפסוק שנאמר על התורה "בי מלכים ימלוכו, בי שרים ישורו", שהיא מיישרת את אורחותיו שלא יסור לבבו מעם ה'. ולכן נפסק ברמב"ם בהלכות מלכים: "המלך אסור לשתות דרך שכרות שנאמר 'אל למלכים שתו יין' אלא יהיה עוסק בתורה ובצרכי ישראל ביום ובלילה שנאמר 'והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו'".

אשר נשיא יחטא

מנהיג בחטא
מעשה היה בקהילת רגנשבורג שרצו למנות אדם מוכשר למנהיג הקהילה. אותו אדם נשבע לשקר כמה שנים קודם לכן, והקהילה מחלה לו על כך. שאלו על כך את הרב ישראל איסרליין בעל "תרומת הדשן", האם מותר להעמיד על הציבור מי שחטא.
ענה הרב ואמר, כי מי שחטא לא יכול להיות מנהיג ציבור. בין אם חטא בעניינים שבין אדם לחברו (בממון), ובין אם חטא בעניינים שבין אדם למקום (בשבועת שקר). ואסור להחזירו אלא אם כן יחזיר כל מה שלקח מאחרים, ואחרי כך שיעבור "סדר תשובה" שישיתו עליו מורי הוראה. וקובע "תרומת הדשן" כלל שנפסק אחר כך ב"שולחן ערוך" (חו"מ לז): "טובי הקהל כשיושבין לפקח על עסקי רבים ויחידים – במקום בית דין קיימי".
בין עגלה ערופה להסכמי אוסלו
התורה מלמדת על אחריות של מנהיג ציבור בהלכה של עגלה ערופה: "כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ נֹפֵל בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ" – הזקנים והשופטים עורפים עגלה בנחל – "וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ" (דברים כא).
שואלת הגמרא (סוטה מו ע"ב): "וכי על לבנו עלתה שבית דין שופכין דמים? אלא, לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות, ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה". כי אם מנהיגי הקהל שלחו את האורח בלי מזונות, ייתכן שמרוב רעב ניסה לשדוד מישהו שקם על השודד והכהו נפש. אף שהאחריות היא על השודד, האחריות הכללית היא על מנהיגי הציבור שלא טיפלו באורח שיהיה לו מה לאכול.
כמו כן אם היו שודדים או מחבלים בדרכים והיו שרים או חברי כנסת שלא טיפלו בהם או אפשרו את ביאתם וחימושם – האחריות על ההרוגים היא עליהם. הם אינם יכולים לומר "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ". הדברים הללו אמורים כלפי כל מנהיג שהיתה לו יד בהסכמי אוסלו שהיה יכול למנוע ולא מנע. הסכמים שהביאו אלפי הרוגים ועוד יותר, מהם פצועים ואלמנות ויתומים, כי זה תפקידם (ראה פ"ת חו"מ נ"ה א, ועיין משנ"ב בשם שע"ת תרג).
וממשיך הכתוב שם ואומר: "כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה' וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם: וְאַתָּה תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי מִקִּרְבֶּךָ כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה'". ויש שואלים, אם המנהיגים חטאו למה הציבור צריך כפרה? אלא שהציבור צריך להעביר מתפקידם את המנהיגים שלא מנעו את האסון ושלא ביערו את הרוצחים שרצחו את החלל.
תשובה מרצון
סדר התשובה לאדם שחטא ורוצה להיות עד או דיין מורכב מתיקון החטא והתרחקות ממנו בכפל כפליים יותר מכל אדם אחר, כל זאת אם חזר מעצמו בלא כפייה של בית דין. אבל אם חזר והחזיר את החוב או הגניבה והגזל בכפייה – אין זה נקרא תשובה לגבי כשרות להיות עד או דיין, כיון שאין לנו ודאות שהוא לא יחזור לסורו.
כל זאת מבואר ב"שולחן ערוך" (חושן משפט הלכות עדות סימן לד סעיף כט): "שאר פסולי עדות, שהם פסולים משום ממון שחמסו או שגזלו, אף על פי ששלמו, צריכים תשובה והרי הם פסולים עד שיוודע שחזרו בהם מדרכם הרעה. מאימתי חזרת מלוה ברבית, משיקרעו שטרותיהם מעצמם ויחזרו בהם חזרה גמורה שלא ילוו ברבית אפילו לנכרי. וצריך להחזיר כל מה שלקח ברבית, לבעליהם" וכו' ואם לא החזיר אלא על-ידי כפיית בית דין – לא נקרא תשובה. וכן מביא שם ה"שולחן ערוך" כמה וכמה דוגמאות על האופן של חזרה בתשובה למי שחטא.
מלך בענווה ובשפלות
הגמרא אומרת שמלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא. ולכן המנהיג צריך ללכת בדרכיו של הקב"ה לגמרי. מה הוא רחום, אף אתה רחום; מה הוא חנון, אף אחת חנון. ומי לנו גדול מהמנהיג הראשון של ישראל, הוא משה רבנו, שהיה תקיף מול פרעה ומול ישראל והיה עניו מכל האדם אשר על פני האדמה. בדרכו צריך ללכת כל מנהיג בישראל.
כך מביא הרמב"ם בהלכות מלכים (ב ו): "כדרך שחלק לו הכתוב הכבוד הגדול וחייב הכל בכבודו כך צוהו להיות לבו בקרבו שפל וחלל שנאמר 'ולבי חלל בקרבי'. ולא ינהג גסות לב בישראל יתר מדאי שנאמר 'לבלתי רום לבבו מאחיו' ויהיה חונן ומרחם לקטנים וגדולים. ויצא ויבא בחפציהם ובטובתם. ויחוס על כבוד קטן שבקטנים. וכשמדבר אל כל הקהל בלשון רבים ידבר רכות, שנאמר: 'שמעוני אחי ועמי'. ואומר: 'אם היום תהיה עבד לעם הזה וגו''. לעולם יתנהג בענוה יתירה. אין לנו גדול ממשה רבינו, והוא אומר: 'ונחנו מה לא עלינו תלונותיכם'. ויסבול טרחם ומשאם ותלונותם וקצפם כאשר ישא האומן את היונק. 'רועה' קראו הכתוב. 'לרעות ביעקב עמו'. ודרכו של רועה מפורש בקבלה 'כרועה עדרו ירעה, בזרועו יקבץ טלאים ובחיקו ישא וגו'". ויהי רצון שנזכה למנהיגותו של מלך המשיח במהרה בימינו. אמן.

סיפור על הרב זצ"ל
שהחיינו מתחדש

פעם הגיע לרב זצ"ל אחד מחברי הכנסת שזכה להיות שר, ושאל את הרב האם הוא צריך לברך "שהחיינו". שאל אותו הרב: האם אתה שמח? השיב לו: בוודאי. אמר לו הרב: יש מחלוקת בהלכה האם אדם צריך לברך "שהחיינו" או "הטוב והמיטיב". מה ההבדל? אם אדם שמח לעצמו, כגון שלובש חולצה חדשה, אז מברך "שהחיינו". אם גם אחרים מרוויחים, אז טוב לו וטוב לאחרים, לכן יברך "הטוב והמיטיב".
עניין נוסף שצריך עיון במקרה הזה הוא הזמן שבו צריך לברך. האם ברגע שנודע לאדם הדבר, האם ברגע שנשבע אמונים, או אולי ברגע שסיפר על כך לאשתו... שאל אותו הרב: מתי נודע לך שתהיה שר? השיב לו: ראש הממשלה קרא לי ואמר שאהיה שר. שאל אותו הרב: כשראש הממשלה קרא לך, היית בטוח שתהיה שר? התחיל לגמגם והשיב לרב שבפוליטיקה הכול פתוח, אי-אפשר לדעת, לכן כשהוא אמר זה לא היה סופי. שאל הרב: וכשהוא מינה אותך זה היה סופי? השיב: לא. אמר לו הרב: אתן לך עצה. קנה חולצה חדשה ותברך "שהחיינו" גם על החולצה וגם על כך שהתמנית להיות שר. אותו אדם היה מבסוט. קנה חולצה, בכל מקום סיפר את פסק ההלכה מחדש ובירך "שהחיינו" מחדש. כך בירך 30 פעם "שהחיינו" על אותה חולצה...



חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il