ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

שיחה לפרשת בא תשע"ג

התיקון לרפיון בתורה

התיקון לרפיון בתורה * המאבק על הבכורה * קרבן פסח והכניסה לארץ ישראל * התחדשות בארץ ישראל, יציאת מצרים והתורה
1156
מוקדש להצלחת
עם ישראל
לחץ להקדשת שיעור זה
יוצאים ממצרים! 1
התיקון לרפיון בתורה
קראנו השבת את פרשת בא, ונתחיל בדברי בעל ה"תולדות יעקב יוסף". על הפסוק "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה נְטֵה יָדְךָ עַל הַשָּׁמַיִם וִיהִי חֹשֶׁךְ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם וְיָמֵשׁ חֹשֶׁךְ וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַשָּׁמָיִם וַיְהִי חֹשֶׁךְ אֲפֵלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁלֹשֶׁת יָמִים... וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם" (שמות י, כא- כג). שואל בעל ה"תולדות" (ד"ה בפסוק ויאמר ה' אל משה), למה דווקא במכת חושך הייתה אמירה מיוחדת למשה: "נטה ידך על השמים"? ועוד שואל: למה התורה מדגישה דווקא במכה זו שלבני ישראל היה אור, הרי בכל המכות רק המצרים הוכו ולא ישראל! משיב בעל ה"תולדות" על פי הכתוב בפרשה הבאה: "וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם" (שם טו, כב- כג); על דרך החסידות: בני ישראל הלכו שלושת ימים בלי מים, ואין מים אלא תורה (ב"ק יז, א), ואחרי שלושה ימים בלי מי התורה הם מתרחקים, ולכן גם אחר כך: "וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם", הם לא מצאו טעם בלימוד התורה, הלימוד נהפך להם למר. כמו בחולי הגוף כשאדם חולה לפעמים המתוק הופך להיות לו למר, כך יכול לקרות גם בחולי הנפש. ממשיך בעל ה"תולדות" וכותב שזה מה שאמרו חז"ל שלעתיד לבוא הקב"ה מוציא חמה מנרתיקה, הרשעים נידונים בה והצדיקים מתרפאים בה (ע"ז ג, ב); ונשאלת השאלה: איך באותו חום הרשעים נשרפים והצדיקים מתענגים? מבאר בעל ה"תולדות" שלעתיד לבוא הקב"ה יביא את כולם לגן עדן, שם הצדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה, שומעים דברי תורה בעיון, בבקיאות ובאמונה, דברים שמרוממים את הנפש. אנשים שלא היו רגילים לתורה וכל חייהם עסקו במילוי התאוות הגשמיות יסבלו מאוד, זה לא מעניין אותם, השכר לצדיקים הוא עונש להם, הם מרגישים מצוקה קשה ורע להם. זה מה שהקב"ה עשה במכת חושך. הקב"ה האיר אור גדול מאוד בעולם, למצרים הוא היה לחושך ולישראל אור וישראל המשיכו ממנו אור רוחני של תורה ותפילה. ולכן בגלל היחודיות של מכת חושך, יש הדגשות מיוחדות בתורה: "נטה ידך על השמים", "ולכל בני ישראל היה אור במושבותם".
מוסיף בעל ה"תולדות", שההדרכה למי שהתורה מרה לו, למי שלא מוצא טעם בלימוד התורה היא כמו שה' הורה לעשות במרה. לקחת עץ ולהשליך אל המים. צדיק, חכם, נקרא עץ, שילך אל החכם והוא ידריך אותו. חז"ל אומרים (שמות רבה כג, ג) שהעץ היה מר והיה שם נס, השלכת העץ המר אל המים המרים הפכה אותם למתוקים. כך צריך לעשות, אם התורה הופכת להיות מרה, ללכת אל החכם, לעסוק בתורה, לחזור אל הלימוד והשקידה ואז התורה חוזרת להאיר פנים אל האדם. כך כותב בעל ה"תולדות".

המאבק על הבכורה
בפרשה הזאת אנו מגיעים לרגע של יציאת מצרים. מלכתחילה מכת בכורות תוכננה להיות המכה המכריעה שבעקבותיה ישראל יצאו ממצרים. עוד בהתחלה שהקב"ה שולח את משה לומר לפרעה שיוציא את ישראל ממצרים, משה אומר לפרעה: "בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל וָאֹמַר אֵלֶיךָ שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ" (שמות ד, כב- כג), המסר הראשון הוא "בני בכורי ישראל", ואם אתה ממאן להכיר בכך אני הורג את בנך בכורך. צריך להתבונן במהות מכת בכורות כדי להבין מדוע היא נקבעה להיות המכה המכריעה. צריך להבין כי יש כאן מאבק בין הבכורות. המצרים חשבו שהם הבכורים ותפקיד ההנהגה שייך להם, הרי הבכור הוא זה שמנהיג את ענייני המשפחה בבית אחרי האבא, וכך גם באומות יש אומה שהיא הבכורה, היא המנהיגה של העולם. המצרים חשבו שהם המנהיגים. המצרים נמשלו לחמור, "בְּשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם" (יחזקאל כג, כ) הם מאוד גשמיים. אומר המהר"ל, שהתחלה של כל דבר היא בצד הגשמי והחומרי, ואחרי זה עולים למדרגה רוחנית, כמו כשאדם נולד הוא עדיין תינוק קטן וצרכיו הם גשמיים, אין בו שכל או דעת, ולאט לאט מתפתחים בו הכוחות הרוחניים - הגשמיות היא ההתחלה. מי שיש לו טבע גשמי מאוד אפשר לחשוב שהוא המוביל, הוא המנהיג. המצרים ראו את עצמם כבכורים, הם היו צד הסטרא אחרא של העולם והם חשבו שזו ההנהגה הנכונה. כנגד זה הקב"ה אומר להם: "בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל" (שמות ד, כב), ואם לא תשמע לכך: "הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ". אומרת המכילתא (מסכתא דפסחא יג):
"מבכור פרעה היושב על כסאו" (שמות יא, ה) בא הכתוב ללמדך על פרעה שהוא בכור. אתה אומר ללמדך על פרעה שהוא בכור או לא בא אלא ללמד על בנו שהוא בכור? כשהוא אומר "היושב על כסאו" הרי בנו אמור, הא מה תלמוד לומר "מבכור פרעה"? בא הכתוב ללמדך על פרעה שהוא בכור, והוא נשתייר מכל הבכורות ועליו הכתוב אומר: "ואולם בעבור זאת העמדתיך" (שם ט, טז).
המכילתא אומרת שהקב"ה לא הרג את פרעה אף על פי שהוא היה בכור כדי שיראה את הנס גדול של קריעת ים סוף, ושם הוא ימות. מסביר המהר"ל, שהמצרים עובדים למזל טלה. מזל טלה הוא המזל של חודש ניסן, הוא המזל הראשון והם עובדים אליו כי הם חושבים שהם הראשונים, הם הבכורים וזה המזל שלהם. על זה היה המאבק. המצרים חשבו שהעניין שלהם הוא להנהיג, ולכן הם דיכאו את ישראל. כמה וכמה דורות הם שעבדו ועינו את ישראל עד שישראל היו בשפל כזה של עבדות שחשבו שהטבע שלהם הוא להיות עבדים. הזוהר אומר (שמות לח, א) שהמצרים כישפו את ישראל באופן כזה שלא היה אפשר שישראל יצאו ממצרים, כל מלכי העמים וכל מכשפי העולם לא יכלו להוציא את ישראל מהעבדות. המהר"ל (גבורות ה', פרק לז) מביא עוד מדברי המכילתא (שם), שבמכת בכורות כתוב: "אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת" (שמות יב, ל), ועל כך שואלת המכילתא: הרי לא בכל בית יש בכור? יכול להיות בית שאין בו בכור כי הבן הראשון מת? מה הכוונה: "אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת"? ומבארת, במצרים לבכורות היה יחס מיוחד, ובבתים שהבכור מת עשו איקונין, כמין דמות של הבכור הזה, כי העניין של הבכורה היה בבסיס האמונה שלהם. ובמכת בכורות, גם האיקונין האלו נשחתו וצורתם נהרסה. בנוסף, את הבכורות שמתו המצרים היו קוברים בתוך הבתים, ובמכת בכורות באו כלבים, הוציאו אותם מקבריהם ואכלו אותם. המצרים הרגישו בכך שפוגעים להם בשורש עניינם. מכת בכורות הייתה הבירור מי הבכור האמתי: "בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל" (שמות ד, כב).
ממשיך הזוהר ומספר (שמות לח, א) על הקושי שהיה ביציאת מצרים, שישראל היו במצב של כישוף, של קושי ודיכאון. שפלות כזאת שבכלל לא הייתה להם מחשבה להרים ראש, כל כיוון כזה היה נשמע להם הזוי ולא מציאותי. אולי ככה ניתן להסביר את דברי משה על ישראל שהם לא יאמינו לו ולא ישמעו בקולו (שמות ד, א). לישראל נהיה טבע של עבדים, המצרים השפיעו עליהם ודיכאו אותם כל כך, עד שבתודעה של ישראל נקבע שהמצרים הם בכורים וישראל הם עבדים. המהפכה הייתה מבירא עמיקתא לאיגרא רמא. לצאת פתאום ממצב כזה של שפלות! כשרבי שמעון בר יוחאי אמר את הדברים האלה הוא בכה, הוא אמר שחמישים פעמים בתורה מוזכרת יציאת מצרים וזה לא בכדי. יציאת מצרים הייתה מהפכה מהמצב הכי נמוך שיכול להיות למצב חדש לגמרי, אל מצב הפוך. כשתלמידי רבי שמעון בר יוחאי שמעו את הדברים האלה, כך מספר הזוהר, הם באו לפניו, נישקו את ידיו, בכו ואמרו: זהו רבי שמעון בר יוחאי שפותח את סודות החכמה!. ישראל היו קשורים בקשרי כישופים בצורה חזקה מאוד, ולמרות זאת בזכות שלושה קשרים של האבות, אומר רשב"י, נפרמו קשרי הכישוף. קשרי הקודש גברו. אם כן, מכת בכורות היא מכה מכריעה גם מבחינה רוחנית, היא זו שקובעת את עניינם של ישראל.

קרבן פסח והכניסה לארץ ישראל
גם קרבן פסח נוגע בנקודה הזאת. הקרבן הוא טלה, זו העבודה זרה של מצרים, במזל הזה מצרים מאמינים. ישראל לוקחים את הטלה הזה, בכור המזלות, ומקריבים אותו לה'. ריבונו של עולם הוא המנהיג של העולם, ישראל מקריבים אליו את הטלה ומצרים רואים ולא יכולים לעשות דבר. משה אומר לישראל שיקריבו את הקרבן וישימו את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות, "וּפָסַח ה' עַל הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף" (שם כג). היה אפשר לסיים פה, זה מה שנוגע לסיפור יציאת מצרים אך משה ממשיך ואומר להם את התוכנית לדורות הבאים. ישראל עדיין לא יצאו ממצרים ומשה כבר אומר להם: "וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן ה' לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה' אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ" (שם כה- כז), העם שומעים את ציוויו של משה ומשתחווים, עכשיו הם משוכנעים. משה לא מדבר רק לרגע, הוא מדבר לדורות, זו מצווה לאורך ימים, יש לה תפקיד לזכור את יציאת מצרים. זה מוכיח להם שהדבר אמיתי וחזק - ברור שדברי משה יתקיימו. יתר על כן, ישראל שומעים על הייעוד הגדול של יציאת מצרים: "וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ", זה מרגש. כולם שומעים עם דמעות והתרגשות. הם יודעים שאם הם קיבלו את המצווה הזאת, הם הולכים לצאת ממצרים ולהפוך להיות עבדי ה'.
קרבן פסח לא הוקרב במשך כל שנות ישראל במדבר, כך סוברים כמה חכמים (יבמות עא, ב), חוץ מפעם אחת בשנה הראשונה ואולי זו המשמעות של הפסוקים כאן "וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן ה' לָכֶם", שאת המצווה הזאת ישראל יקיימו דווקא בכניסה לארץ ישראל. זוהי מצווה מיוחדת במינה, שעניינה לבטא את האחדות. כל כולו של קרבן פסח הוא ביטוי לאחדות: על כרעיו ועל קרבו (שם יב, ט), צולים אותו (שם) כי בצלייה הבשר מתגבש בשונה מבישול שבו הבשר מתחלק ומתפזר, צריך לאכול אותו בחבורה אחת ולא בשתי חבורות (פסחים עח, ב)וכו. אני ספרתי אחד עשר פרטים שמבטאים את האחדות שבקרבן פסח (מהר"ל גבורות ה', פרק לה-לו ובפרק ס). זה גם עניינה של ארץ ישראל, בארץ ישראל עם ישראל מאוחד. אם כן, היציאה ממצרים היא יציאה עם יעד, לא רק יוצאים ממצרים אל גם מכוונים לארץ ישראל. כבר מההתחלה הקב"ה אומר למשה "רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם... וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" (שם ג, ז- ח), המטרה היא לא רק לצאת ממצרים, לא רק להיות בני חורין אלא להיות עבדי ה', להיות בני חורין אמתיים ולהיכנס לארץ ישראל.

התחדשות בארץ ישראל, יציאת מצרים והתורה
בסוף הפרשה מופיעות פרשת 'קדש' ופרשת 'והיה כי יביאך', ושם כתוב: "וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ וְלַאֲבֹתֶיךָ וּנְתָנָהּ לָךְ" (שם יג, יא), ועל הביטוי "וּנְתָנָהּ לָךְ" אומר רש"י: "תהא בעיניך כאלו נתנה לך בו ביום, ואל תהי בעיניך כירושת אבות". יש כאן הוראה מיוחדת במינה; ארץ ישראל היא לא רק ירושת אבות, אלא הקב"ה נותן לכל אחד מישראל במשך כל הדורות את ארץ ישראל. כל יום יהיו בעיניך כחדשים (רש"י דברים כו, טז), הקב"ה נותן לנו את ארץ ישראל כל יום ויום.
באותה דרך אנחנו צריכים לזכור את יציאת מצרים, נאמר: "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" (שמות יג, ח). עלינו לומר לבנים, שבעבור זה ה' עשה לי בצאתי ממצרים. כך אני אומר בליל הסדר לנכדים שלי: "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" (הגדה של פסח), אתם יודעים כמה היה קשה לנו להיות במצרים? באיזה שיעבוד היינו? גם סבתא זוכרת... כך צריך להרגיש, כאילו אנחנו בעצמנו יצאנו ממצרים. יש שתי גרסאות: "חייב אדם לראות את עצמו" ו"חייב אדם להראות את עצמו", עלינו גם להרגיש ולהתנהג כך וגם לגרום לאחרים להכיר בעובדה הזאת.
האדם צריך לחוות את העובדה הזאת שהקב"ה בחר בנו מכל העמים, בכל אחד ואחד מאתנו, הוא לא בחר באלה שיצאו ממצרים ואנחנו רק היורשים, הוא בחר בכל אחד ואחד מישראל בכל הדורות, ואת כולנו הוא הוציא ממצרים. הוא בחר בנו, בחר בי, בחר בך ובחר בכל אחד ואחד בכל דור ודור. עלינו לחיות את האמונה, את המציאות הזאת. "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" (שמות כ, ב), זה יסוד כל התורה כולה. כך צריך לחיות כל השנה כולה. יש מצווה: "לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" (דברים טז, ג), בלשון של התורה המצווה לא כתובה בלשון של ציווי כמו שנכתב בשבת: "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" (שמות כ, ח), לא כתוב 'זכור' אלא 'למען תזכור', אמנם כתוב במקום אחר: "זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם" (שם יג, ג) אבל שם מדובר על חובת זכירה בתאריך שבו יצאנו ולא על כל יום ויום. מאיפה אנחנו יודעים שיש מצווה לזכור את יציאת מצרים כל השנה כל יום ויום - מהפסוק בספר דברים: "שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַה'" (דברים טז, א), ואז: "לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ". המצווה היא לשמור את חג הפסח ולעשות אותו כל כך עוצמתי עד שכל השנה נזכור אותו. באו חכמים והוסיפו זיכרון בכל יום, לומר את פרשת ציצית ואת ברכת 'גאל ישראל' שבהם מוזכרת יציאת מצרים.
המצווה לזכור את יציאת מצרים בכל השנה לא נמנית בתרי"ג מצוות (לא נמנית אצל הרמב"ם ואצל שאר מוני המצוות כספר החינוך ועוד ונמנה כמצווה בפני עצמה אצל הרשב"ץ בזוהר הרקיע, אות כו ובסמ"ק סי' קי), והנודע ביהודה בצל"ח על מסכת ברכות (יב, ב) מסביר שהיא לא חלק מהתרי"ג מפני שהיא לא כתובה בלשון ציווי, אבל מובן שזהו רצונו של הקב"ה. זאת אומרת, שיציאת מצרים צריכה להיות חרוטה בנפש, וכל יום ויום צריך לחיות את בחירת ה' בנו. גם את ארץ ישראל הקב"ה נותן לנו כל יום ויום, וכל יום צריך להודות על כך.
גם על התורה נאמר: בכל יום יהיו בעיניך כחדשים (רש"י דברים כו, טז), גם שם לא כתוב ציווי בלשון חיובית, אלא כתוב בלשון שלילה, שלא לשכוח את מעמד הר סיני (דברים ד, ט), אך כמה וכמה פעמים כתוב בתורה "אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם" (דברים ו, ו; שם ז, יא; ח, א ועוד), מתי זה "היום" - הכוונה היא לא רק ליום מעמד הר סיני אלא בכל יום יהיו בעיניך כחדשים, כל יום הקב"ה מצווה אותנו, כל יום עלינו לחיות את התורה, כל יום הופעת התורה מתחדשת. אם כן, שלושה דברים מתחדשים כל יום: התורה, הארץ והעם. לזכור את יציאת מצרים זה בעצם לזכור שהקב"ה בחר בנו מכל העמים ואנחנו עם סגולה, ויצאנו ממצרים כדי לקבל את התורה וכדי להיכנס לארץ ישראל. שלושת היסודות האלו הם היסודות שצריך תמיד לזכור, צריך לחיות אותם בהרגשה בהבנה ששלושתם הם דבר אחד. בסידור "בית יעקב" (הקדמה) רבי יעקב מעמדין כותב, ששלושת הדברים הללו תלויים זה בזה ואם חסר אחד מהם, חסרים גם השניים האחרים. והוא מפרט: אם אין תורה אין ארץ ואין עם; אם אין עם אין ארץ ואין תורה, ואם אין ארץ אין תורה ואין עם. בלי הארץ כאילו שהתורה חסרה, "כיוון שגלו ישראל אין לך ביטול תורה גדול מזה" (חגיגה ה, ב), וכמובן שאין עם. שלושת הדברים האלה הם שלושת היסודות שעלינו לזכור תמיד, ולקבל אותם עלינו כחדשים בכל יום ויום.




^ 1.. שנת תשע"ג.
עוד בנושא בא

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il