בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • הלכות יסודי התורה
לחץ להקדשת שיעור זה
כ"ג טבת התשע"ה

הלכות יסודי התורה פרק ב' הלכות ט'-י"ב

undefined

בשביל הנשמה

כ"ג טבת התשע"ה
5 דק' קריאה
כל הנמצאים – מכוחו
ט כָּל הַנִּמְצָאִין חוּץ מִן הַבּוֹרֵא, מִצּוּרָה הָרִאשׁוֹנָה עַד יַתּוּשׁ קָטָן שֶׁיִּהְיֶה בְּטַבּוּר* הָאָרֶץ – הַכֹּל מִכֹּחַ אֲמִתּוֹ נִמְצְאוּ. וּלְפִי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ עַצְמוֹ וּמַכִּיר גָּדְלוֹ וְתִפְאַרְתּוֹ וַאֲמִתּוֹ – הוּא יוֹדֵעַ הַכֹּל, וְאֵין דָּבָר נֶעְלָם מִמֶּנּוּ.

ידיעת ה'
י1 הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַכִּיר אֲמִתּוֹ וְיוֹדֵעַ אוֹתָהּ כְּמוֹת שֶׁהִיא. וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ בְּדֵעָה שֶׁהִיא חוּץ מִמֶּנּוּ, כְּמוֹ שֶׁאָנוּ יוֹדְעִין, שֶׁאֵין אָנוּ וְדַעְתֵּנוּ אֶחָד. אֲבָל הַבּוֹרֵא, הוּא וְדַעְתּוֹ וְחַיָּיו אֶחָד מִכָּל צַד וּמִכָּל פִּנָּה; שֶׁאִלְמָלֵי* הָיָה חַי בְּחַיִּים, וְיוֹדֵעַ בְּדֵעָה – הָיוּ שָׁם אֱלוֹהוֹת הַרְבֵּה: הוּא, וְחַיָּיו, וְדַעְתּוֹ. וְאֵין הַדָּבָר כֵּן, אֶלָּא אֶחָד מִכָּל צַד, וּמִכָּל פִּנָּה, וּבְכָל דֶּרֶךְ יִחוּד.
י2 נִמְצֵאתָ אוֹמֵר: הוּא הַיּוֹדֵעַ, וְהוּא הַיָּדוּעַ, וְהוּא הַדֵּעָה* עַצְמָהּ – הַכֹּל אֶחָד. וְדָבָר זֶה אֵין כֹּחַ בַּפֶּה לְאָמְרוֹ, וְלֹא בָּאֹזֶן לְשָׁמְעוֹ, וְלֹא בְּלֵב הָאָדָם לְהַכִּירוֹ עַל בֻּרְיוֹ. וּלְפִיכָךְ אוֹמְרִין "חֵי פַרְעֹה"* (בראשית מב,טו-טז) וְ"חֵי נַפְשְׁךָ" (שמואל א א,כו ועוד), וְאֵין אוֹמְרִין 'חֵי יי' אֶלָּא "חַי יי"* (שופטים ח,יט ועוד) – שֶׁאֵין הַבּוֹרֵא וְחַיָּיו שְׁנַיִם, כְּמוֹ חַיֵּי הַגּוּפוֹת הַחַיִּים אוֹ כְּחַיֵּי הַמַּלְאָכִים.
י3 לְפִיכָךְ אֵינוֹ מַכִּיר הַבְּרוּאִים וְיוֹדְעָם מֵחֲמַת הַבְּרוּאִים, כְּמוֹת שֶׁאָנוּ יוֹדְעִין אוֹתָם, אֶלָּא מֵחֲמַת עַצְמוֹ יֵדָעֵם. לְפִיכָךְ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ עַצְמוֹ – יוֹדֵעַ הַכֹּל, שֶׁהַכֹּל נִסְמָךְ בַּהֲוָיָתוֹ לוֹ.

מעשה מרכבה
יא דְּבָרִים אֵלּוּ שֶׁאָמַרְנוּ בְּעִנְיָן זֶה בִּשְׁנֵי פְּרָקִים אֵלּוּ – כְּמוֹ טִפָּה מִן הַיָּם הֵן מִמַּה שֶּׁצָּרִיךְ לְבָאֵר בְּעִנְיָן זֶה. וּבֵאוּר כָּל הָעִקָּרִים שֶׁבִּשְׁנֵי פְּרָקִים אֵלּוּ, הוּא הַנִּקְרָא 'מַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה'.*
יב1 צִוּוּ חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁלֹּא לִדְרֹשׁ בִּדְבָרִים אֵלּוּ אֶלָּא לְאִישׁ אֶחָד בִּלְבַד, וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה חָכָם וּמֵבִין מִדַּעְתּוֹ, וְאַחַר כָּךְ מוֹסְרִין לוֹ רָאשֵׁי הַפְּרָקִים,* וּמוֹדִיעִים אוֹתוֹ שֶׁמֶץ* מִן הַדָּבָר, וְהוּא מֵבִין מִדַּעְתּוֹ וְיוֹדֵעַ סוֹף הַדָּבָר וְעָמְקוֹ.
יב2 וּדְבָרִים אֵלּוּ – דְּבָרִים עֲמֻקִּים הֵן עַד לִמְאֹד, וְאֵין כָּל דַּעַת וָדַעַת רְאוּיָה לְסָבְלָן. וַעֲלֵיהֶן אָמַר שְׁלֹמֹה בְּחָכְמָתוֹ דֶּרֶךְ מָשָׁל: "כְּבָשִׂים לִלְבוּשֶׁךָ" (משלי כז,כו). כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים בְּפֵרוּשׁ מָשָׁל זֶה: דְּבָרִים שֶׁהֵם כִּבְשׁוֹנוֹ שֶׁלָּעוֹלָם* יִהְיוּ לִלְבוּשֶׁךָ, כְּלוֹמַר: לְךָ לְבַדְּךָ, וְאַל תִּדְרֹשׁ אוֹתָם בָּרַבִּים. וַעֲלֵיהֶם אָמַר: "יִהְיוּ לְךָ לְבַדֶּךָ,* וְאֵין לְזָרִים אִתָּךְ" (שם ה,יז). וַעֲלֵיהֶם אָמַר: "דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ"* (שיר השירים ד,יא); כָּךְ פֵּרְשׁוּ חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים: דְּבָרִים שֶׁהֵם כִּדְבַשׁ וְחָלָב יִהְיוּ תַּחַת לְשׁוֹנְךָ.
___________________________________
בְּטַבּוּר – במרכז. שֶׁאִלְמָלֵי – שאילו. הוּא הַיּוֹדֵעַ וְהוּא הַיָּדוּעַ וְהוּא הַדֵּעָה – הכל אצלו אחד, ואילו באדם, המושגים זהים רק כשיש לו ידיעה בפועל, כשמתממשת הידיעה, כגון כשהבין אדם את צורת העץ. אך לפני שלמד, כשעדיין לא יצאה ידיעתו מן הכוח אל הפועל, הוא היודע בכוח, ואותו כוח הוא הדעה, והידוע בכוח הוא צורת העץ (מו"נ א,סח). חֵי פַרְעֹה – לשון שבועה, שנשבע בחייו של פרעה. חַי יי – לשון שבועה, ה' חי!, אבל כשמדובר על תיאור פעולת ה', שממנו העולם חי, נאמר במקרא: "וַיִּשָּׁבַע בְּחֵי הָעוֹלָם" (דניאל יב,ז; מו"נ א,סט; מו"נ א,עב; לחֵי העולמים ראה לעיל ביאור א,ה). מַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה – "המדע האלוהי, והוא הדיבור על כללות המציאות ועל מציאות הבורא ודעתו ותאריו וחיוב הנמצאים ממנו, והמלאכים והנפש והשכל הדבק באדם, ומה שאחרי המוות" (פה"מ חגיגה ב,א). מֶרְכָּבָה – יסודו בתיאור ה' במקרא כרוכב שמים: "רוכב שמים בעזרך" (דברים לג,כו), ו"לרוכב בערבות" (תהילים סח,ה), שמשמעו 'מושל על הכל'. ובתיאור במראה הנבואה בפרק הראשון ביחזקאל נאמר שכיסא הכבוד נישא על ארבע חיות כמרכבה הנישאת על גבי ארבע חיות (מו"נ א,ע בביאור 'רכב'). מוֹסְרִין לוֹ רָאשֵׁי הַפְּרָקִים – ולא יותר מכן, "לפי שיש שם עניינים הנחקקים בנפשות השלמים מבני אדם, וכשמסבירים אותם בלשון וממשלים אותם במשלים [או בסמלים מבלבלים], פג טעמן ויוצאין מעניינן" (פה"מ חגיגה ב,א). שֶׁמֶץ – דבר מה, משהו. כִּבְשׁוֹנוֹ שֶׁלָּעוֹלָם – סודות כבוּשים ונעלמים. יִהְיוּ לְךָ לְבַדֶּךָ וכו' – ההכרה הזו היא אישית (מו"נ ג,יח; ג,נד). תַּחַת לְשׁוֹנְךָ – ולא על לשונך, שהדיבור וההתבטאות בהם מצמצמים את העניין בדומה למי שעטוף באהבה, שקשה לעתים קרובות לתאר אותה, כיוון שתיאורה מצמצם את עצמת תחושתה.


ביאורים
היחס בין ה' לעולם, איננו דומה ליחס שיש בין נגר לשולחן שאותו הוא בנה. בהקדמה לפרק חלק, מלמד אותנו הרמב"ם שהקב"ה הוא סיבת כל מה שקיים, וממנו נמשך הקיום. הוא אינו חיצוני לבריאה כמו שהנגר חיצוני לשולחן, אלא יותר קרוב ליחס שקיים בין הנשמה לגוף. אמנם, הנשמה לא בראה את הגוף אלא רק מחיה אותו, ואילו הקב"ה גם ברא את ברואיו, וגם מחיה אותם בכל עת. היותו מחיה את הבריאה, אין פירושו שהבריאה חיצונית או מנותקת מהקב"ה אלא להפך, הבריאה היא גילוי של האלוהות.
על זו הדרך, אנו צריכים להסביר את הכרת הקב"ה את הבריאה. הקב"ה מכיר את הבריאה לא מפני שהיא קיימת, אלא מתוך הכרתו את רצונו שבראה, דהיינו מתוך ידיעתו את עצמו (בפילוסופיה זו נקראת הכרה אפריורית, כלומר לפני שהדבר קיים, לעומת הכרה אפוסטריורית שפירושה אחרי או כתוצאה מכך שהדבר קיים). ה' מכיר את עצמו, וכך הוא מכיר את כל העולם. ידיעת ה' לא נובעת מ'קליטה' של המציאות, אלא מעצם מציאות ה' (על פי ההבנה הזו - מהי 'ידיעת ה'', יתרץ הרמב"ם את קושיית הידיעה והבחירה, בהל' תשובה סוף פרק ה).
כל מה שתיאר הרמב"ם על עולם הרוח ועל הקשר שבין ה' אל הבריאה הוא רק 'טעימה', מבוא כללי לנושא. התחום הזה, הנקרא בלשון חז"ל 'מעשה מרכבה', לא מיועד להסבר מפורט ברבים, כיוון שהוא עלול להתפרש בצורה שגויה, ולהוביל לבלבולים וטעויות. הנושא הזה מיועד ללימוד ליחידי סגולה, בעלי אינטואיציה רוחנית מפותחת. כאלה שהרב שלהם מלמד אותם רק את העקרונות, והם כבר מבינים דבר מתוך דבר ומשלימים את התמונה בכוחות עצמם. אולם כדי לספק את הידע הבסיסי הנדרש לכל אדם, כדי לקיים את מצוות אהבת ה' ויראתו, ניסח כאן הרמב"ם דברים כלליים השווים לכל נפש.

הרחבות
 שלבים בלימוד התורה
וּדְבָרִים אֵלּוּ - דְּבָרִים עֲמֻקִּים הֵן עַד לִמְאֹד. אף שיש ערך עצום בלימוד חכמות הנסתר, יש סדר ללימוד התורה. מכיוון ש'תורת הנסתר' עוסקת ברבדים פנימיים ועמוקים יותר בתורה, קודמת לה 'תורת הנגלה' המשמשת כבסיס ללימוד התורה. וכך כתב הרמב"ם: "ואני אומר שאין ראוי לטייל בפרד"ס (תורת הסוד) אלא מי שנתמלא כריסו לחם ובשר, ולחם ובשר הוא לידע האסור והמותר וכיוצא בהם משאר המצות" הרמב"ם מונה כמה סיבות להקדמת לימוד הנגלה ודיני המצוות ללימוד הנסתר:
א . לימוד תורת הנגלה מיישב את דעתו של האדם - עיסוק בתורת הסוד מעורר אצל האדם התרגשות רבה שיכולה להביא את האדם לטעויות בלימודו. כדי להינצל מכך יש להקדים לימוד עיוני בהלכה. לימוד זה, לא רק מחדד את השכל ומפתחו, אלא גם משליט את כוח השכל על כוחות הנפש ומווסת את הרגשות באופן הראוי [על פי יד פשוטה, יסודי התורה ד, יג].
ב. חשוב לעסוק בלימוד דיני המצוות, כיוון שהם מדריכים את האדם בדרך הישרה בעולם הזה. חיים על פי דרך זו גם מרוממים את האדם, ועל ידיה הוא זוכה לחיי העולם הבא.
ג. כל אדם יכול ללמוד ולהבין את תורת הנגלה, אבל לא כל אחד יכול להבין את תורת הנסתר [יסודי התורה ד, יג].

 לימוד מעשה מרכבה
אֵין כָּל דַּעַת וָדַעַת רְאוּיָה לְסָבְלָן. הרמב"ם כאן לא הזכיר את הנבואה כתנאי ללימוד מעשה מרכבה, אולם הר"ן כתב ביחס ללימוד מעשה בראשית ומעשה מרכבה "ואי אפשר שיוודע כי אם בשפע אלוהי נבואי" [דרשות הר"ן, דרוש ראשון]. בהמשך הלימוד הרמב"ם יעסוק בתנאים לנבואה [יסודי התורה ז, א].

להצלחת משפחת שמאי הי"ו
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il