בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • בשלח
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

שיחה לפרשת בשלח תשע"ג

ממצרים לקריעת ים סוף

הופעה אלוקית של גאולה * למה ישראל התעכבו על ים סוף? * החומר נקרע מהתגברות הרוח * נוכחות ה' מול בגרות ציבורית * בגרות ציבורית בדורנו

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

ט"ז שבט התשע"ג
11 דק' קריאה 44 דק' צפיה
ממצרים לקריעת ים סוף 1
הופעה אלוקית של גאולה
פרשת בשלח היא פרשת השירה, פרשת קריעת ים סוף. על הפסוק: "נָכוֹן כִּסְאֲךָ מֵאָז מֵעוֹלָם אָתָּה" (תהילים צג, ב), אומר המדרש (שמות רבה כג, א) שהקב"ה נמצא מעולם, אבל כסאו הופיע מ"אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה" (שמות טו, א). משל למלך קטן שמציירים אותו עומד, אך מלך חשוב מציירים יושב. ריבונו של עולם היה תמיד, אבל הוא התגלה בעולם כמלך גדול שבגדולים בקריעת ים סוף, זו הייתה מדרגה חדשה שהגיע אליה העולם, ההופעה האלוקית שבעולם הגיעה לשיא שלא היה מאז בריאת העולם. בזמן האבות הקב"ה התגלה ליחידים, אחר כך הוא התגלה בעשרת המכות, אבל התגלות כמו שהייתה בקריעת ים סוף לא הייתה מעולם. כמו שחז"ל אומרים בהגדה של פסח, במצרים היו עשר מכות אבל על הים היו חמישים או מאתיים חמישים. קריעת ים סוף הייתה הופעה יותר גדולה, בקריעת ים סוף התבקעו כל מימות שבעולם (שמות רבה כא, ו), כל העולם הרגיש את המציאות הזאת.
קריעת ים סוף הייתה גם הופעה רוחנית מיוחדת. אמרו חז"ל: ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי (מכילתא דשירה ג, ד"ה זה אלי). שפחה היא המדרגה הכי פשוטה, היא ראתה את המינימום, מי שהיה במדרגה יותר גבוהה ראה יותר, ואפילו מה שהשפחה ראתה היה יותר ממה שראה יחזקאל בן בוזי. נבואתו של יחזקאל בן בוזי הייתה נבואה מאוד גדולה ועמוקה, "מעשה מרכבה" (יחזקאל א, א), מה יש יותר מהגובה הזה של הסתכלות? הרי את מעשה מרכבה לומדים רק יחידי סגולה (חגיגה יא, ב), אנשים שראויים ללמוד את העניין הזה וגם הם לא רואים את מעשה המרכבה אלא רק לומדים אותו - ושפחה ראתה יותר מזה! אולי ניתן להסביר באופן כזה: יחזקאל נמצא על נהר כבר בגולה. ישראל נמצאים במצב של גלות, וריבונו של עולם מופיע גם שם, גם בבבל, "הָיֹה הָיָה" (יחזקאל א, ג). יחזקאל היה נביא בארץ ישראל ולכן הוא יכול להתנבא גם בחוץ לארץ (מועד קטן כה, א), כי הנבואה ניתנה רק בארץ ישראל או בעבורה (כוזרי מאמר שני, יד), ורק מי שכבר התנבא בארץ יכול להתנבא גם מחוצה לה. אם כן המקום שיחזקאל נמצא בו לא ראוי לנבואה, ובכל זאת הוא מתנבא. אומר הזוהר שיחזקאל התנבא בצורה גלויה כל כך ומפורשת כדי לעודד את עם ישראל. עם ישראל יוצא לגלות קשה מאוד, הוא חש ריחוק מריבונו של עולם והקב"ה מראה שהשכינה שורה בישראל גם בגלותם, בכל מקום שגלו שכינה עימהם (מגילה כט, א). זאת אומרת שההופעה הזו חזקה מאוד אבל היא במצב נמוך, והמטרה שלה היא לומר לעם ישראל שלא יתייאשו וה' איתם גם במצב הזה. השפחה ראתה על הים משהו שונה לגמרי, היא לא ראתה את ההבטחה שגם בגלות ה' עם ישראל, ושהקב"ה מבטיח שבעתיד הם יחזרו לארץ ישראל ותהיה גאולה, אלא השפחה רואה את הגאולה! היא רואה את ריבונו של עולם מתגלה כגואל ישראל! ישראל נגאלים גאולה מוחלטת ומצרים לא קיימים יותר, השפחה ראתה את יד ה' הגלויה בפועל, לא הבטחות ולא הופעות מופשטות בעלמא, כביכול. היא רואה מציאות של גאולה, מציאות שריבונו של עולם גואל את ישראל ביד חזקה ובזרוע נטויה. אז כמובן, "וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" (שמות יד, לא), האמונה התעצמה והתחזקה מאד.

למה ישראל התעכבו על ים סוף?
אומרים לנו חז"ל, שאחרי שמצרים טבעו בים לעיני ישראל ועם ישראל ניצלו: "וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל" (שם טו, כב). משה היה צריך להסיע את ישראל מהים בכוח (רש"י שם). משה רבנו אומר לישראל שצריך לצאת לדרך, כי יש מטרה חדשה שצריך להגיע אליה: הר סיני - אבל ישראל מתעכבים. למה הם התעכבו? רש"י אומר שהם התעכבו בגלל ביזת הים. כל שעה הים היה פולט עוד מהביזה ועוד מהביזה, וישראל רוצים עוד.. הזוהר אומר (שמות ס, א), שישראל לא רצו ללכת מהמקום שבו הם ראו הופעה אלוקית כזאת גדולה. "מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ יָרָה בַיָּם וּמִבְחַר שָׁלִשָׁיו טֻבְּעוּ בְיַם סוּף" (שמות טו, ד); הם ראו את המרכבות האלוקיות מנצחות את מרכבות פרעה, הם ראו את היד הגדולה, מה שראתה שפחה לא ראה יחזקאל, איך אפשר לעזוב מקום כזה ולהיפרד ממנו - הם לא יכלו. האם זו מחלוקת בין הזוהר לבין מפרשי הפשט? אני מניח ששניהם צודקים. היו כאלה שרצו את הביזה והיו כאלה שרצו את המעמד הגדול הזה. חכמים אומרים שהיו בישראל ארבע כיתות על הים (מכילתא בשלח, פרשה ב), היו כתות רוחניות יותר והיו כתות רוחניות פחות. זה היה עניינה של קריעת ים סוף, אמונה חדשה בגדולה הבלתי מוגבלת של ריבונו של עולם. השליטה המוחלטת על עולמו. גודל כזה של נס ובעקבותיו "וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" (שמות יד, לא).

החומר נקרע מהתגברות הרוח
בזכות מה זכו ישראל לקריעת הים - המהר"ל בגבורות ה' (פרק מ') מביא כמה דעות בזכות מה זכו ישראל להיגאל, דעה אחת אומרת שבשביל אברהם הקב"ה קרע את הים: אצל אברהם כתוב "וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה" (בראשית כב, ג) ובקריעת הים כתוב "וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם" (שמות יד, כא), זה רמז שבזכות אברהם נבקעו המים. מסביר הרב זצ"ל בביאור פרשת העקדה (עולת ראיה ח"א, פז) שאברהם הצטווה ציווי קשה לעקוד את בנו, ואז: "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר" (בראשית כב, ג), אברהם הזדרז לקיים את רצון ה', "וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה" (שם). ויש לשאול: אברהם צריך לבקע עכשיו עצי עולה?! הוא צריך ללכת דרך שלושת ימים, לחפש את המקום שבו הקב"ה ציווה אותו להקריב את בנו, מה הוא צריך להכין עצים ועוד לבקע?! אלא שזה מין הידור מצווה כזה, להכין את העצים כמו שצריך כדי לעשות הכול בצורה מושלמת. הייתה פה גבורה רוחנית בצורה בלתי רגילה, התגברות על הקושי הגדול הזה לעקוד את בנו יחידו. זה קשה מאוד, אי אפשר לתאר את הקושי הזה שהוא הרבה יותר מקושי שיש לאדם שצריך למסור את הנפש של עצמו, ולא רק שאברהם מסכים שיקריבו את בנו, הוא גם הולך בעצמו לבצע את הפעולה הזאת. יש כאן התגברות של הרוח הפנימית והאמונה על כל הכוחות האחרים של הנפש, "וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה", בביקוע הזה הוא לא רק ביקע את העצים, הוא גם שבר את הקשיים ואת כל הצער ועוגמת הנפש שכרוכים במעשה כזה. אברהם ביקע את הקושי החומרי עם העוצמה הרוחנית. הרוח ניצחה את החומר וזה מה שקרה בקריעת ים סוף. הקדושה ניצחה את החומר, והחומר לא יכל לעצור את הקדושה. ישראל הם עם קדושים, "הָיְתָה יְהוּדָה לְקָדְשׁוֹ יִשְׂרָאֵל מַמְשְׁלוֹתָיו - הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס" (תהילים קיד, ב- ג), עם ישראל הולך כאן, עם הקודש, עם ה', והים לא יכול לעמוד בפניהם.
דעה נוספת שמביא המהר"ל שם היא שבזכות עצמות יוסף נקרע הים. גם לכך יש רמז, ביוסף כתוב "וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה" (בראשית לט, יב), ובים כתוב "הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס". זה לא רק קשר של מילה משותפת, יש רמז במילה הזאת. לא סתם יש כאן שימוש באותו ביטוי, הקשר כאן עמוק מאוד. הגבורה של יוסף להתגבר על יצרו בכוחות גדולים מאוד, ולמרות כל הקושי והסיכון שהיה בדבר הוא מתגבר ונס החוצה. הרוח מנצחת את החומר ובזכות זה בסופו של דבר הים נקרע. יוסף מבטא את הגבורה העצומה והכוח הרוחני שיש בעם ישראל, והכוח הרוחני הזה מנצח את החומר והים נקרע. זה הרעיון שאומר המהר"ל, והוא מסביר אותו על פי הרבה מאמרי חז"ל, אלו לא סתם רמזים סמליים אלא יש כאן משהו מהותי. חז"ל אומרים שהים נקרע בזכות אברהם, בזכות יוסף, בזכות המילה ובזכות ירושלים. מה הקשר לירושלים, ירושלים עדיין לא קיימת בכלל - אלא שירושלים היא מקום הקודש ועם ישראל שקשור אליה הוא עם קדוש, וזה שוב אותה הכוונה, הקדושה מנצחת את החול. זאת אומרת שבקריעת ים סוף הייתה גם הופעת וגילוי עניינם של ישראל. לפני כן דיברנו על הופעה אלוקית עצומה, הקב"ה התגלה בגדלות הכי גדולה שאנחנו יכולים לפגוש, וכאן חז"ל מוסיפים לנו שגם לישראל יש חלק בדבר הזה. ריבונו של עולם הוא הגואל וישראל הם הנגאלים. לישראל יש מדרגה של קודש ומכוחה הים נקרע. קריעת הים היא לא תשלום שכר, אלא זו תוצאה טבעית של הרוח היותר חזקה מהחומר - והיא מנצחת.

נוכחות ה' מול בגרות ציבורית
נחזור לתחילת הפרשה. "וַה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם לָלֶכֶת יוֹמָם וָלָיְלָה לֹא יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן יוֹמָם וְעַמּוּד הָאֵשׁ לָיְלָה לִפְנֵי הָעָם" (שמות יג, כא- כב). זה מצב איידאלי. הקב"ה הולך לפניהם "אַחֲרֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ" (דברים יג, ה), אנו הולכים אחרי ה'! זו מציאות של נוכחות ממשית, כביכול, של הופעה אלוקית גלויה. הולכים לאור ה' והוא מוביל את עם ישראל, לכאורה זו מציאות יוצאת מן הכלל. השיא שאפשר לצפות לו, נוכחות אלוקית שמדריכה אותנו כל הזמן, לא צריך להתלבט ולהתחבט - הכול יהיה בהיר וברור. כמה זה חסר לנו שהקב"ה יאיר את עינינו! והנה ישראל זוכים לזה.
אך מאידך גיסא, אולי זה מראה שבתקופה ההיא לא יכולנו להוביל את עצמנו, כמו תינוק שלא יכול ללכת לבד ולכן מוליכים אותו צעד אחרי צעד כדי שלא ייפול. באמת במצב הזה היינו אז. יצאנו ממצרים, במצרים היינו בשפלות שאין גדולה ממנה, עבדים בני עבדים בני עבדים, כבר לא ידענו מה זה חרות, היינו עבדים מושפלים ומנוצלים, עבדים שמענים אותם והורגים את בניהם. היינו בשיא השפלות, ואז הקב"ה הוציא אותנו ממצרים. מה עושים עכשיו - אין אדון שיאמר מה לעשות, עד היום הכול היה על פי האדונים המצריים ועכשיו אין מי שיאמר ויצווה מה צריך לעשות ואיך לעשות. זה גורם חוסר ביטחון, רגשי נחיתות איומים וחולשה גדולה מאוד. ריבונו של עולם היה צריך לקחת אותנו ולהוביל אותנו, "וַה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם לָלֶכֶת יוֹמָם וָלָיְלָה לֹא יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן יוֹמָם וְעַמּוּד הָאֵשׁ לָיְלָה לִפְנֵי הָעָם", המצב הזה היה מוכרח בגלל המצב השפל שהיינו בו ביציאה ממצרים. ישראל היו במצב של חששות ופחדים שמא פרעה ירדוף אחריהם ויפגע בהם כפל כפליים בגלל הזעם שלו על המכות. ועוד עלול להיות מצב קשה יותר מהעבדות, ישראל מפחדים. "וַה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם", הקב"ה צריך להחזיק את עם ישראל. "וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה" (שם יז), הקב"ה יודע את מצבם של ישראל, ללכת להילחם עכשיו עם שבעת העממים, עם בני הענקים והערים הבצורות, היה בכלל לא שייך ולכן היה צריך להתעכב במדבר. הרמב"ם אומר במורה נבוכים (ח"ג פל"ב) שהקב"ה היה צריך לנהל את ישראל במדבר, כי המדברות מחשלים, מחזקים ומעצימים וגם משום שכך בונים עם שלא מורגל לכניעה ולעבדות. הרמב"ם מבאר שהעיכוב במדבר לא היה סתם, עם ישראל לא היה מסוגל לצאת למלחמה, זה היה דור של עבדים והיה צורך בדור חדש, משוחרר, שלא היה עבד והוא יוכל לערוך מלחמה. הדור הזה יתחשל במדבר, הוא יקבל כוחות חדשים וככה הוא יוכל להילחם. זה המצב שעם ישראל היה בו ביציאת מצרים.
באותה הדרך אפשר להסביר את דברי אבן עזרא בהמשך הפרשה. מצרים רודפים אחרי עם ישראל "וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה'" (שמות יד, י), משה אומר להם: "הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה'" (שם יג), ועל הפסוק הזה אומר אבן עזרא:
יש לתמוה, איך יירא מחנה גדול של שש מאות אלף איש מהרודפים אחריהם, ולמה לא ילחמו על נפשם ועל בניהם? התשובה, כי המצרים היו אדונים לישראל, וזה הדור היוצא ממצרים למד מנעוריו לסבול עול מצרים ונפשו שפלה, ואיך יוכל עתה להלחם עם אדוניו, והיו ישראל נרפים ואינם מלומדים למלחמה. הלא תראה כי עמלק בא בעם מועט, לולי תפילת משה היה חולש את ישראל. והשם לבדו שהוא עושה גדולות ולו נתכנו עלילות סבב שמתו כל העם היוצא ממצרים הזכרים, כי אין בהם כח להלחם בכנענים, עד שקם דור אחר דור המדבר, שלא ראו גלות והיתה להם נפש גבוהה.
אלו דברי האבן עזרא, דברים דומים לדברי הרמב"ם. זאת אומרת, שעם ישראל היה חייב לעבור את התהליך הארוך של יציאת מצרים. אי אפשר היה לבוא לעם ישראל ולומר להם שיצאו לחרות, שיהיו בני חורין ושינצחו במלחמות. אבל זה לא הסדר, ריבונו של עולם רוצה שעם ישראל יתקדם בסדר הטבעי הרגיל. הקב"ה יכל להמשיך את ההנהגה שהוא נהג בהתחלה, כשהמצרים רודפים הקב"ה אומר להם התיצבו וראו את ישועת ה', עמוד האש ועמוד הענן לפניהם תמיד.. הקב"ה יכל לגרום שישראל ינצחו את עמלק בלי מלחמה, שישראל יבואו לארץ ישראל והקב"ה יהרוג את כל יושבי הארץ עוד לפני בואם - אבל זה לא הסדר הרגיל. הקב"ה רוצה שעם ישראל יהיה שותף עמו בהופעה האלוקית בעולם. יש שלבים שבהם צריך לעזור לעם ישראל, כמו בשלבים הראשונים של היציאה ממצרים אז לא הייתה אפשרות להסתדר בלי עזרה, הקב"ה גם היה צריך להראות שהוא בחר בעם ישראל ועם ישראל עמו. אחר כך הסדר הוא אחר, הסדר צריך להיות שעם ישראל הוא הלוחם והקב"ה מסייע בידו. בשביל שישראל יהיו הלוחמים וינצחו את שבעת העממים בארץ ישראל צריך להכשיר אותם ארבעים שנה במדבר.

בגרות ציבורית בדורנו
אנחנו יכולים ללמוד מיציאת מצרים לדורנו אנו. חזרנו מגלות ארוכה הרבה יותר ארוכה מאשר הגלות שהייתה במצרים וגם יותר קשה. לא רק שהיינו בגלות אלא גם היינו מפוזרים בארבע כנפות הארץ ולא היינו מאוחדים, זו גלות קשה מאוד. התרגלנו במשך דורות על גבי דורות לא לחיות במציאות של עם, היינו קהילות מפוזרות שכל אחת מתפתחת במקומה, מנטליות, אופי ותכונות שונות, גם קיבלנו השפעות מהסביבה, והנה הגיעה שעת הגאולה. אנחנו קצרי רוח, רוצים הכול עכשיו ומהר: בית מקדש, משיח, סנהדרין, הארץ בשלמותה, את הכול אנחנו רוצים מיד ובבת אחת. אבל הסדר צריך להיות שאנחנו נהיה גם מוכנים ומוכשרים לזה גם ברמה המעשית. צריך לפתח את הכוחות, לבוא לארץ ישראל, שתתגבש קבוצה כלשהי שהיא אוזרת מספיק כוח לקלוט גל של שבים, ועוד כוח ועוד גל, וכל גל יכול להיות יותר קשה מחברו, זה תהליך. הכול בא בסייעתא דשמיא, אבל אנחנו צריכים להיות שותפים ולכן יש סדר. קודם כל אנחנו צריכים לבנות את כוחות הנפש ולהתאים אותם. אנשים שואלים: 'למה לא להקים סנהדרין?' השאלה נכונה, הרמב"ם אומר (הל' סנהדרין פ"ד הי"א) שכל גדולי התורה בארץ ישראל יכולים לבחור מתוכם את האדם הראוי ביותר, לסמוך אותו וכך לחדש את הסמיכה. הוא יסמוך אחרים וכך נוכל להקים סנהדרין. שיטת הרמב"ם מובאת גם בהרבה ראשונים וכך ניתן לתרץ הרבה שאלות הלכתיות, כי אחרת באמת איך תתחדש הסמיכה. אם כן קדימה: להקים סנהדרין! כל תלמידי החכמים שבארץ ישראל יתקבצו, יבחרו את הטוב ביותר ויסמכו אותו, הוא יסמוך אחרים וכך תהיה סנהדרין! גם אם אנחנו פחות ראויים מהדורות הקודמים, הרי "יפתח בדורו כשמואל בדורו!" (ר"ה כה, ב), כל דור ודור ודורשיו (ראה סנהדרין לח, ב), תלמידי החכמים של היום הם אלה שצריכים לקבוע את דרכה של תורה, וכל דור ודור וחכמיו, אין חכמים כמו שהיו פעם, אבל החכמים שיש היום הם אלה שיהיו הסנהדרין, אז למה לא להקים? זו שאלה יפה, באמת יש כאלה שכבר הקימו סנהדרין... אך התשובה היא תשובתו של האבן עזרא. למה תלמידי החכמים לא רוצים את זה, למה אנחנו לא אוזרים עוז וגבורה לומר שזה מוטל עלינו להקים את הסנהדרין ולהכריע בכל השאלות שעומדות על הפרק? התשובה היא שהקב"ה נתן בנו את היראה. זה לא שיש בתלמידי החכמים יראה לא צודקת, אלא שאנחנו באמת צריכים עוד להתפתח ולהתקדם בכל התחומים ובכל המובנים. עדיין צריך לפתח את העצמאות הרוחנית האמונית בארץ ישראל, זה תהליך של הבשלה, של עיכול, של הטמעה, שלוקח זמן. לא צריך לעכב אותו, אבל גם לא להזדרז יותר ממה שראויים. צריך לעשות את הכול כדי שנתקדם רוחנית, שנהיה יותר בעלי תורה, בעלי מידות, יותר עושי רצון ה' - ומאוחדים יותר. אנחנו צריכים שיתפתחו בתוכנו כוחות כאלה כדי שיוכלו לצמוח מתוכנו אנשים שיוכלו להקים את המערכות האלו, את הסנהדרין.
וכן ביחס לבית המקדש. צריכים להיות ראויים לבית המקדש, זה לא בית סתם, אלא זה בית שצריכה להופיע בו השכינה. כשמשה בנה את המשכן והגיע השלב של הקמתו כל הבונים נרתעו, הם פחדו שהם יעמידו את המשכן ולא תשרה שכינה (מדרש תנחומא פקודי, יא); זה גם מה שקרה אצל שלמה המלך, פתאום דבקו השערים זה בזה ולא היה אפשר להיכנס (סנהדרין קז, ב). אפשר להכין ולבנות את הכול, אבל בית המקדש הוא לא בית סתם, זה מקום רוחני שצריך שתשרה בו שכינה, ובשביל זה צריכים להיות מוכנים לא רק עם כלי העבודה של הבניין, אלא גם עם המעלה הרוחנית כדי שתשרה בו השכינה. על זה אנחנו צריכים לעבוד. לא לעבוד רק על החיצוניות אלא לעבוד על כך שנהיה ראויים להקים את המערכת התורנית העמוקה והגדולה הזו. קודם כל לאחד את כל העם כי זו מעלתו של בית המקדש, תל פיות שכולם פונים אליו (ברכות ל, א), בית המקדש צריך להיות המקום שמאחד את כל ישראל. תהיה אחדות ואז יופיע בית המקדש המגלה את האחדות הזאת. כשתהיה התעלות מאוד רוחנית, יופיע המעמד של הסנהדרין שמגלה את המציאות הרוחנית המושלמת בעם ישראל שמוציאה מתוכה את ההנהגה הרוחנית הסמוכה על פי ה' - יש סדר.
התחלנו שנה חדשה, שנה חדשה לאילנות, יש כאן בחינה של התחדשות, שהימים האלו יהיו תקופה של התעלות רוחנית מהיום ועד פורים, ומפורים ועד פסח, ו"בניסן נגאלו, ובניסן עתידין להיגאל" (ילקוט שמעוני בא, רמז רי).




^ 1.. שנת תשע"ג.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il