בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • פלגש בגבעה ופסל מיכה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

רש"י – והפסוק שלא קיים

רש"י לגבי פסל מיכה מביא פסוק שלא קיים, ור' אברהם בן הרמב"ם מספר על מחיית פסל מיכה כאשר בתנ"ך מסופר להיפך. הם רומזים לנו שפרשיות פילגש-בגבעה ופסל-מיכה אינן כפשוטן.

undefined

הרב מרדכי הוכמן

שבט תשע"ג
13 דק' קריאה
בסוף ספר שופטים (יז-יח) מסופר על מיכה שבנה פסל בהר אפרים. נער לוי שיצא מבית-לחם-יהודה הגיע לביתו, ומיכה מינה אותו לכהן במקדש שלו. לאחר זמן בני דן יצאו לנחול נחלה בצפון הארץ, וכשהם עברו דרך בית מיכה הם נטלו עימם את הנער הלוי ואת הפסל, והציבו את הפסל במקדש שהם הקימו בנחלתם בצפון. ומסופר (שם, יח, ל-לא):
"וַיָּקִימוּ לָהֶם בְּנֵי דָן אֶת הַפָּסֶל וִיהוֹנָתָן בֶּן גֵּרְשֹׁם בֶּן מְנַשֶּׁה הוּא וּבָנָיו הָיוּ כֹהֲנִים לְשֵׁבֶט הַדָּנִי עַד יוֹם גְּלוֹת הָאָרֶץ: וַיָּשִׂימוּ לָהֶם אֶת פֶּסֶל מִיכָה אֲשֶׁר עָשָׂה כָּל יְמֵי הֱיוֹת בֵּית הָאֱ-לֹהִים בְּשִׁלֹה:"

במשנה במסכת סנהדרין (דף צ, א) מובאים שמות מלכים והדיוטות שאין להם חלק לעולם הבא. והסוגיה דנה בהמשך (דף קג, ב) מדוע לא מנו בין ההדיוטות האלו גם את מיכה:
"מפני מה לא מנו את מיכה - מפני שפתו מצויה לעוברי דרכים, שנאמר 'כל העובר ושב אל הלוים' ".

בספר 'דקדוקי סופרים' העיר שבכתבי היד ובדפוסים הישנים של התלמוד לא מובא הכתוב שמצוטט בסוגיה, ובדפוסי קושטא וקרקא הוסיפו אותו על פי דברי רש"י.
וזו לשון רש"י שם: "פתו מצויה לעוברי דרכים - שהיו כל העולם מתארחין אצלו, כדכתיב (במקרא) 'כל העובר ושב אל הלוים' - זה מיכה". אך שיטת רש"י היא תמוהה ביותר, רש"י מצטט פסוק שכלל אינו קיים בתנ"ך. מדוע רש"י עשה זאת 1 ?
לא רק על רש"י יש לתמוה אלא גם על רבי אברהם בן הרמב"ם, וכדלקמן.

הקשר שבין פילגש-בגבעה לפסל-מיכה
וזו לשון המשך הסוגיה שם:
"רבי נתן אומר: מגרב (שם היה פסלו של מיכה קבוע, רש"י) לשילה (מקום המשכן) שלשה מילין, והיה עשן המערכה ועשן פסל מיכה מתערבין זה בזה. בקשו מלאכי השרת לדוחפו, אמר להן הקדוש ברוך הוא: הניחו לו, שפתו מצויה לעוברי דרכים. ועל דבר זה נענשו אנשי פלגש בגבעה. אמר להן הקדוש ברוך הוא: בכבודי לא מחיתם, על כבודו של בשר ודם מחיתם!"

בסוגיה מבואר שמקומו של מיכה היה סמוך למשכן שילה ורק שלשה מילין הפרידו בינם; ולכן אפשר היה שהעשן מהמקדש הסמוך של מיכה היה מתערב בעשן שעלה מהמשכן בשילה. בספר שופטים כתוב אמנם שפסל מיכה נלקח על ידי בני דן והוצב בעיר דן הרחוקה שבצפון הארץ; אך יתכן שהסוגיה מתארת את מה שארע לפני שמיכה ופסלו עברו יחד עם בני דן לצפון הארץ; או שידוע לסוגיה שמיכה לא הותיר את המקדש שלו ריקם והוא הציב שם פסל אחר.

בהמשך פרשיית פסל-מיכה מופיעה פרשיית חטא פילגש-בגבעה, ומסופר בה שבני בנימין החזיקו את ידי החוטאים בגבעת בנימין, וכשבני ישראל יצאו להילחם כנגדם הם נכשלו ונפלו בשני הקרבות הראשונים, ורק לאחר מכן הם הצליחו לנצח את בני בנימין והגבעה. הסוגיה קושרת בין שתי הפרשיות ומבארת שבני ישראל נענשו ונפלו בקרבות הראשונים - משום שהם לא חשו לכבודו של הקב"ה ולא מחו במיכה ובפסל שלו.

המסורת של ר' אברהם בן הרמב"ם
רבי אברהם בן הרמב"ם נשאל בענין זה מדוע בני הגבעה נצחו בתחילה את בני ישראל. וזו תשובתו (שו"ת סימן לא):
"נצחון אנשי הגבעה על ישראל עונש להם ברוב עבודה זרה כמו שאמרו עליהם השלום [לפילגש] בגבעה קינאתם, לשמי הגדול בדן לא קינאתם. ... ובא בקבלה שאחרי שהם נלחמו בבני דן ומחו את זכר פסל מיכה וצמו ובכו ועשו תשובה הובטח להם הנצחון כמו שנתקיים אחר כך. וכתב אברהם ביר' משה זצו"ל.

דברי רבי אברהם טעונים ברור. מסורת זו, על מלחמה כביכול של בני ישראל כנגד בני דן ומחיית זכר הפסל, היא תמוהה מאוד; שהרי בכתוב בספר שופטים שהובא לעיל מבואר להיפך! שהרי מבואר שם שיהונתן ובניו היו כהנים לפסל שבעיר דן לכל הפחות "כָּל יְמֵי הֱיוֹת בֵּית הָאֱ-לֹהִים בְּשִׁלֹה", ובמשך תקופה ממושכת - " עַד יוֹם גְּלוֹת הָאָרֶץ".
המסורת תמוהה מסיבה נוספת. בספר שופטים מסופר שהמלחמה היתה כנגד נגד גבעת בנימין שבמרכז הארץ והיא נמשכה שלושה ימים. בשני הימים הראשונים בני בנימין נצחו את בני ישראל וביום השלישי בני ישראל נצחו את בני בנימין. כיצד יתכן שבסיום היום השני בני ישראל הספיקו לעלות למלחמה על בני דן שבצפון הרחוק וחזרו תוך כמה שעות להתייצב למלחמה ביום השלישי.
מה פשר המסורת הזו שנראית כלא הגיונית מצד עצמה, והיא אף נגד מה שמפורש בכתוב?

המסורת מאליהו בענין פלגש בגבעה
דברי רבי אברהם בן הרמב"ם מצטרפים לדברי רש"י שציטט פסוק שכלל אינו קיים. שניהם מרמזים שאירועי פסל-מיכה ופילגש-בגבעה אינם כפשוטם!
רמזים אלו מצטרפים לדברי תנא דבי אליהו שמביא מסורת 2 שארועי פלגש-בגבעה אינם כפשוטם, ולמרות שנאמר בם שהם התרחשו בתקופה שלא היה מלך בישראל - הם התרחשו בראשית ההיאחזות של ישראל בארצם בזמן שיהושע היה בתוקף של מלך. במאמר הקודם "פסל מיכה - השקפת עולם מתמידה" התבאר שפסל-מיכה היה אנדרטה שסימלה את הפן הלאומי הגשמי שקיים בעם ישראל. היא הוקמה עוד בימי יהושע, אך מכיוון שפסל מיכה לא היה עבודה-זרה ממש, יהושע לא השמיד אותו; ומטעם זה גם דויד ומלכים צדיקים נוספים שקמו אחריו - לא ביערו את הפסל.

והתבאר שהמגמה המשותפת למעשי פלגש-בגבעה ופסל-מיכה היא תוכחה שנכתבה ברוח נבואה על ידי עתניאל שנקרא גם בשם יעבץ. התוכחה מחתה במצב שהחלוקה בין "תופשי התורה" לבין "אנשי המעשה" היא חלוקה לפי שבטים; בני שבט לוי הם "אנשי הרוח והתורה" ואלו בני שאר השבטים הם "אנשי המעשה". לפיכך, בשני המעשים מעורבים לויים בעלי אופי תאוותני. בפילגש-בגבעה הלוי היה להוט אחר ארוחות שנמשכו מהבוקר עד הערב, ואילו בפסל-מיכה הלוי היה מוכן למכור את הערכים שלו עבור בצע כסף. בשתי הפרשיות מרומז ש"הלוי המקורי" אינו מתאים בהכרח לתפקיד "איש התורה".

הלוי אמור לחנך את בני שאר השבטים להקדיש חלק מזמנם לעמל התורה ולבטוח בבורא עולם, ובכך לאזן ולמתן את הנטיה הטבעית שלהם לעמל הגשמי. הנער הלוי שבא לבית מיכה היה צריך לשמור על ערכיו ולבטוח בבורא עולם שיספק לו את פרנסתו, ואפילו אם לשם כך הוא צריך לצפות לשולחנם של אחרים ולחיות ללא הכנסה קבועה. אך הנער הלוי רצה לחוש שהוא מתפרנס מיגיע כפיו, וכאשר מיכה הציע לו להיות כהן במקדש שלו תמורת "משכורת" הוא נענה להצעתו. הנער הלוי היה ל"כהן" שמפיץ את תורתו של מיכה, התורה של "הר אפרים" (=הפן של משיח בן יוסף), ולפיה רצון הבורא הוא שאדם יהנה מגיע כפיו, ואפילו אם הדבר יבוא על חשבון עמל התורה. וכאילו "המארח" (=מיכה) שמפרנס את הלויים הוא צדיק יותר מאשר "הלוי המתארח" שמצפה לשולחן אחרים.

מעשי פסל-מיכה ופלגש-בגבעה נכתבו ברוח נבואה על ידי עתניאל שנקרא גם בשם "יעבץ" ובשם "יהודה". עתניאל הקים ישיבה שנקבצו אליה תלמידים מכל השבטים והוא הסביר להם שהם "לויים מסוג חדש". הם "צאצאים רוחניים של משה" והם אינם צריכים להתגייס לצבא של יהושע משום שתורתם ותפילתם מועילה יותר מרכב ופרשים 3 . מעשי פסל-מיכה ופלגש-בגבעה שנכתבו ברוח נבואה אישרו את שיטתו - שיש צורך ב"לויים מסוג חדש". כאשר שמואל ערך את ספר שופטים הוא הכניס לתוכו גם את הנבואות האלו של עתניאל.

הלבטים והקשיים של "בני לוי" המקוריים
כמה ממדרשי חז"ל מרמזים שגם חטא העגל לא היה עבודה זרה ממש 4 , אלא הדגשת הפן הלאומי הגשמי של עם ישראל, הפן שמזוהה עם משיח בן יוסף, הפן של ה"שור".
משה רצה שכל ישראל יסכימו לתכנית הראשונית של הקב"ה (שמות יט, ו): "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ". לפי הנהגה זו העוצמה הרוחנית שישראל יתעלו אליה - תגרש את אויביהם מפניהם. אם חס ושלום תרד העוצמה הרוחנית של ישראל והאויב יתקוף, אזי יש מקום לארגן צבא גשמי רגיל ולהשיב מלחמה; – כפי שארע במלחמת עמלק ברפידים. אך אין צורך ואין מקום להקמת צבא קבוע ולאימונים צבאיים. בני ישראל לא הצליחו להפנים בקרבם רצון עז לחיות בדרך חיים שכזו. הם רצו לכבוש את הארץ באמצעים צבאים רגילים, כמו כל הגויים; והם רצו להעמיד בראשם מלך שיש תחתיו צבא קבוע ומאורגן. הם היו מוכנים לתמוך בקבוצה קטנה שתעסוק בתורה ובתפילה, אך רובם רצו להתפרנס מיגיע כפיהם כמו הגויים, והם לא רצו לעסוק כל זמנם בתורה ובתפילה. אהרון נעתר לבקשתם וזו משמעות חטא העגל.
לפי הראיה הנבואית הגבוהה של משה הדבר נחשב לישראל כ"עבודה זרה", וכאשר משה ירד מההר הוא קרא לבני לוי והורה להם "להרוג" את החוטאים ב"עגל". במאמר "והשיב לב אבות על בנים" התבאר שמדרשי חז"ל רבים מרמזים שמדובר ב"הריגה" סמלית, שנועדה ל"הגנה עצמית"! בני ישראל התייחסו לאלו שרצו לעמול בעיקר בתורה ובתפילה כמו לאנשים שאינם מחוברים ל"חיים" - אנשים "הרוגים". הם חשו כלפיהם גם תחושת פטרונות וכמו "אבא" ו"אמא" שלהם, שהרי הם מפרנסים אותם ונלחמים עבורם בצבא. משה חשש שהלויים יאמצו את השקפת העולם הזו ולא יהיו מספיק "תופשי תורה" בעם ישראל; ולכן הוא הורה ללווים להתגונן, ולהתייחס כמו לאנשים "הרוגים" - דווקא לאלו שלא רצו בחיים הרוחניים!

בסדר אליהו רבה (ד) מובאת עדות של אליהו שמסייעת להבנה זו:
"מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ, שלא אמר לו הקב"ה למשה כך - לעמוד בשער המחנה ולומר: 'מִי לה' אֵלָי', ולומר: 'כֹּה אָמַר ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל [שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ]' ".

רבים מחכמי ישראל דנו בשאלה, כיצד מעיד אליהו שמשה אמר "כֹּה אָמַר ה'..." - למרות שה' לא אמר זאת. אך לפי מה שהתבאר כוונת אליהו היא שאין להבין את ה"הריגה" הזו כפשוטה.
הלבטים שעמדו בפני "הלויים המקוריים" במדבר סיני - האם להיות מאלו שלוחמים בצבא ומפרנסים את האחרים או שמא לעסוק ברוחניות בלבד ולהיות תלויים בחסדי האחרים - עמדו גם בפני "הלויים החדשים" שבאו לישיבה של עתניאל. והדבר מרומז במלחמת פילגש-בגבעה, וכדלקמן.

בנימין ודן – גבורה גופנית גשמית
שבט "בנימין" ושבט "דן" מסמלים את הגבורה הגופנית, וכן מצאנו בתיאור המלכת שאול (שמואל א ט, א-ב): "וַיְהִי אִישׁ מִבִּנְיָמִין... בֶּן אִישׁ יְמִינִי גִּבּוֹר חָיִל: וְלוֹ הָיָה בֵן וּשְׁמוֹ שָׁאוּל בָּחוּר וָטוֹב וְאֵין אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל טוֹב מִמֶּנּוּ מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה גָּבֹהַּ מִכָּל הָעָם". ובאופן דומה מצאנו בתיאורי גבורת שמשון משבט דן שמודגשת מאוד גבורתו הגופנית. ובמאמרים קודמים רבים התבאר כיצד שבט בנימין מסמל במקומות רבים בתנ"ך "צדיק" שמתחבר לכתחילה לעניינים הגשמיים של העולם הזה; ולשיטתו זהו רצונו של הבורא ומי שמקיימו הוא צדיק יותר ממי שעוסק בעניינים הרוחניים שבעולם.

תנא דבי אליהו אמר 5 – " וכי מה טיבה של אותה פילגש שהביאוה ונתנוה אצל שופטי ישראל?!". והוא רמז בדבריו שלא מדובר בפילגש ממש. הלוי שבא לגבעת בנימין התייחס לאכילה ולשתיה כמו ל"אשתו החשובה" ואלו לספר חידושי התורה שהיה בידו הוא התייחס כמו ל"פלגש". ובמאמר "מלקות לאורחים מדוע?" התבאר שאנשי גבעת בנימין החליטו להעניש את הלוי. מתחילה הם רצו להלקותו, אך בסופו של דבר הם הסתפקו בהתעללות בספר חידושי התורה שלו (="פלגשו").
בתיאורי המלחמה כנגד גבעת-בנימין יש סתירות פנימיות מרובות, שמרמזות שהמלחמה לא היתה כפשוטה. במאמר "המלחמה במצפה" התבאר שהמלחמה נעשתה באמצעות תפילות ובכיה וצום, והיא היתה מלחמה רוחנית בשמים מיהו "הצדיק העליון" האם "בנימין הצדיק" שעוסק בענייני העולם הזה במסירות נפש, או "יהודה הצדיק" שפורש מענייני העולם הזה ועוסק בתורה במסירות נפש. תלמידי הישיבה של עתניאל החשיבו את עצמם ל"בני ישראל (האמיתיים)", והם נלחמו מלחמה רוחנית כנגד תלמידי "בנימין הצדיק".

כזכור דברי רבי אברהם, שהיתה מלחמה כנגד בני דן והלוחמים מחו את זכר פסל מיכה, מנוגדים למה שמבואר בספר שופטים. אלא שרבי אברהם מרמז שמדובר ב"מלחמה נפשית פנימית".
תלמידי הישיבה של עתניאל (שהחשיבו את עצמם ל"בני ישראל [האמיתיים]") היו צריכים לשרש מקרבם כל רגש של כבוד והערכה כלפי אלו שעסקו במסירות נפש בעניינים הצבאים של עם ישראל. באותה תקופה קבוצה קטנה של בני דן כבשה לבדה נחלה בצפון הארץ, והיה חשש שמעשי הגבורה שלהם יסחפו אחריהם תלמידים רבים מהישיבה. תלמידי הישיבה הוצרכו להילחם "מלחמה נפשית פנימית" כנגד כל מתן חשיבות וכבוד למעשי בני דן. הם הוצרכו להגדיר את האנדרטה שבני דן הקימו בנחלתם בצפון הארץ כ"עבודה זרה" ואת בני דן כ"עובדי עבודה זרה", והם הוצרכו להתייחס אליהם כאל אנשים "הרוגים בחייהם".
דברי רבי אברהם על המלחמה כנגד "בני דן" מפרשים ומשלימים את המהלך שמרומז בסוגיית הגמרא, וכדלקמן.

"בְּנֵי לֵוִי... עִבְרוּ וָשׁוּבוּ" - "כל העובר ושב אל הלוים"
רש"י כותב בפירושו שמיכה היה מכניס אורחים ופתו היתה מצויה לעוברי דרכים, שנאמר – "כל העובר ושב אל הלוים". אלא שאין כתוב כזה בתנ"ך, וכוונת רש"י לרמז לכתוב אחר שנאמר בתורה בעקבות חטא העגל ומוזכר שם "עִבְרוּ וָשׁוּבוּ" ו"בְּנֵי לֵוִי": (שמות לב, כו-כז):
"וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לַה' אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי: וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ:"

כפי שהתבאר לפני כן מדרשי חז"ל רבים מרמזים שחטא העגל לא היה עבודה זרה ממש, והחוטאים לא נהרגו ממש. בני ישראל העדיפו ללחום בצבא ולהגן גם על לומדי התורה ולעמול לפרנסתם ולתמוך גם בלומדי התורה, אך הם לא רצו לעמול בתורה יומם-ולילה בעצמם. אם עוסקי התורה היו חשים רגש של הכרת הטוב כלפי אלו שמפרנסים אותם ונלחמים עבורם בצבא, הם היו עלולים לרצות להיות כמוהם. משה ביקש מ"בני לוי" (= עוסקי התורה שבדורו) לדאוג לעתיד עמל התורה ולנקוט בפעולות של "הגנה עצמית". הוא ביקש מבני לוי להתייחס לבני שאר השבטים כמו לאנשים "הרוגים" ולשלול את רגש האחווה והקירבה הנפשית אליהם.

בני לוי נדרשו "לעבור ולשוב" במחנה משום שלא היה מספיק לעבור באופן חד-פעמי. בן לוי שעדין חש בקרבו רגש של קירבה והכרת הטוב כלפי שאר השבטים עלול היה לרצות להיות כמוהם; ומבחינה מסוימת הוא "כביכול נפל בקרב". רק לאחר שהם עברו ושבו כמה פעמים במחנה, והם התייחסו כמה פעמים אל בני שאר השבטים כמו ל"הרוגים" – היה סיכוי סביר שהם הפנימו את ההבנה הזו בקרבם והם יבחרו לעסוק בתורה.

בעיה דומה עמדה בדור הבא בפני ה"לויים החדשים" שהם בני שאר השבטים שבאו לישיבה של עתניאל. הם נהנו מחסדיהם של מכניסי אורחים שונים, והם שמעו על מיכה שמחנך את בני ישראל ש"הצדיק העליון" הוא מי שעמל לפרנסתו ועושה מעשי חסד ומכניס אורחים. ויתכן שרבים מתלמידי ישיבתו נהנו באופן אישי מהכנסת האורחים של מיכה. כאן באה פרשית פילגש-בגבעה ומתארת קרבות כנגד בני גבעת בנימין – אך תיאור הקרבות מלא בסתירות פנימיות. הפרשיה מרמזת בסתירות האלו - שהקרבות היו בעצם "מלחמה נפשית פנימית" של תלמידי הישיבה כנגד מיכה וכנגד בני בנימין שדגלו בהשקפת עולמו.
כל מי שהיה בו שמץ הערכה כלפי השקפת עולמו של מיכה והעריך את מעשי החסד שלו היה בסיכון גבוה והוא היה עלול לפרוש מישיבתו של עתניאל ולהיות מ"תלמידיו" של מיכה. זו משמעות הנפילה של אלו שלחמו כנגד גבעת בנימין בשני הקרבות הראשונים. מי שלא מחה ב"פסל מיכה" נענש ו"נפל כביכול במלחמה" כנגד גבעת בנימין. הבנה זו מתבקשת גם מעיון מעמיק בפרשיה עצמה, וכדלקמן.

הדמיון שבין מלחמת-העי לבין מלחמת פלגש-בגבעה
תיאורי המלחמה כנגד גבעת בנימין דומים דמיון רב לתיאור שיש בספר יהושע (ד-ח) במלחמת בני ישראל כנגד העי. בספר יהושע מסופר על תבוסה בשלב הראשון של המלחמה וכן בספר שופטים. גם תכנית הנצחון היא דומה ואף הסגנון שבו היא מתוארת וכדלהלן, בספר יהושע נאמר:
"...וַיֵּצְאוּ אַנְשֵׁי הָעִיר לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל לַמִּלְחָמָה... וְהוּא לֹא יָדַע כִּי אֹרֵב לוֹ מֵאַחֲרֵי הָעִיר: וַיִּנָּגְעוּ יְהוֹשֻׁעַ וְכָל יִשְׂרָאֵל לִפְנֵיהֶם וַיָּנֻסוּ דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר... וַיִּרְדְּפוּ אַחֲרֵי יְהוֹשֻׁעַ וַיִּנָּתְקוּ מִן הָעִיר... וְהָאוֹרֵב קָם מְהֵרָה מִמְּקוֹמוֹ וַיָּרוּצוּ כִּנְטוֹת יָדוֹ וַיָּבֹאוּ הָעִיר וַיִּלְכְּדוּהָ וַיְמַהֲרוּ וַיַּצִּיתוּ אֶת הָעִיר בָּאֵשׁ... וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה עָלָה עֲשַׁן הָעִיר הַשָּׁמַיְמָה וְלֹא הָיָה בָהֶם יָדַיִם לָנוּס הֵנָּה וָהֵנָּה וְהָעָם הַנָּס הַמִּדְבָּר נֶהְפַּךְ אֶל הָרוֹדֵף".

ובספר שופטים נאמר:
"וַיֵּצְאוּ בְנֵי בִנְיָמִן לִקְרַאת הָעָם... וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אָמְרוּ נָנוּסָה וּנְתַקְּנֻהוּ מִן הָעִיר... וְהָאֹרֵב הֵחִישׁוּ וַיִּפְשְׁטוּ אֶל הַגִּבְעָה וַיִּמְשֹׁךְ הָאֹרֵב וַיַּךְ אֶת כָּל הָעִיר לְפִי חָרֶב... וְהַמַּשְׂאֵת הֵחֵלָּה לַעֲלוֹת מִן הָעִיר עַמּוּד עָשָׁן וַיִּפֶן בִּנְיָמִן אַחֲרָיו וְהִנֵּה עָלָה כְלִיל הָעִיר הַשָּׁמָיְמָה... וַיִּבָּהֵל אִישׁ בִּנְיָמִן כִּי רָאָה כִּי נָגְעָה עָלָיו הָרָעָה: וַיִּפְנוּ לִפְנֵי אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר..."


הדמיון הרב מרמז שכשם שהתבוסה בקרב הראשון מול העי נגרמה בגלל חטא חבוי של ישראל (עכן שנטל שלל לעצמו) כך גם הנפילה בקרבות הראשונים מול בני הגבעה נגרמה בגלל חטא חבוי של אלו שנלחמו בה. ומהדמיון הרב מתבקש שכשם שנצחון בני ישראל על העי הגיע רק לאחר תשובה מלאה - כך גם הנצחון על בני הגבעה הגיע רק לאחר תשובה מלאה. אך במלחמה בעי מסופר שיהושע בן נון הפסיק את המלחמה וחיפש את החוטא עד שהוא נמצא ונענש, ומתבקש שגם במלחמה כנגד בני הגבעה חיפשו את החטא שהביא לנפילה - וערכו תשובה מלאה. אלא שהפרט החשוב הזה – התיקון המלא של החטא החבוי – חסר בפרשיה; והפרשיה אומרת דרשני!
סוגיית הגמרא משלימה את החסר ומבארת שהחטא נמצא בסמוך! פרשיית פסל-מיכה קדמה לפרשיית פילגש-בגבעה, וההשלמה עם קיום פסל-מיכה היא שהביאה לתבוסות בשלב הראשון במלחמה כנגד גבעת בנימין.

אלא שאם כך "תשובה שלמה" מצריכה הפסקה במלחמה כנגד גבעת בנימין ויציאה למלחמה כנגד פסלו של מיכה, ורק לאחר מכן חזרה למלחמה כנגד גבעת בנימין. שהרי "תשובה שלמה" דומה מצאנו שעשה יהושע במלחמת העי.
רבי אברהם בן הרמב"ם השלים את הפרט החסר הזה וכתב שהם אכן יצאו להילחם בבני דן ומחו את זכר פסל מיכה. ואמנם דבריו הם נגד פשטות הכתוב שפסל מיכה התקיים שם – "כָּל יְמֵי הֱיוֹת בֵּית הָאֱ-לֹהִים בְּשִׁלֹה", וגם לא יתכן כפשוטו לעלות בלילה שבין היום השני לבין היום השלישי עד העיר דן הרחוקה שבצפון הארץ להילחם בה ולחזור בחזרה למרכז הארץ כדי להילחם בבוקר עם בני בנימין. אך דבריו מכריחים אותנו להבין שהכוונה למלחמה רוחנית, והכוונה היא שהם מחו את זכר הגבורה המלחמתית של בני דן מליבם.

מלחמת עובר-ושב
רש"י משלים את החסר לפי כוונת הסוגיה כאן שהדגישה את מעשי החסד של מיכה. רש"י מביא פסוק שאינו קיים אך לשונו דומה לפסוק שכתוב בתורה במלחמת "בני לוי" כנגד "החוטאים בעגל". ורש"י מרמז לנו שאף כאן מדובר ב"מלחמה נפשית פנימית" של "עוסקי התורה" כנגד מיכה וכנגד בני בנימין שדגלו בהשקפת עולמו. משה דרש מבני לוי "לעבור ולשוב" ולמחות מליבם כל רגש של הכרת הטוב כלפי שאר השבטים שמפרנסים אותם. ואף כאן, "הלויים החדשים" נדרשו "לעבור ולשוב" ולמחות מליבם כל רגש של הכרת הטוב כלפי מיכה שזן ומכלכל אותם באכסניה שלו.
בשתי הפעמים הראשונות שהם "עברו" הם לא הצליחו כל כך, ולכן כמה מהם "נפלו כביכול במלחמה". אך בפעם השלישית שהם "עברו ושבו" הם הצליחו – ואז מיכה ובני בנימין שדגלו בהשקפת עולמו נחשבו כ"הרוגים" בעיניהם.

"כפילות" דומה יש גם בתיאורי יום הנצחון. יש שם חזרה תמוהה של ספור הקרב והצלחת ה"מארב" כנגד הגבעה. הספור הראשון (כ, כט-לה) דומה ברוב פרטיו לספור השני (כ, לו-מו). לא מצאנו חזרה כזו, בסמיכות מקום - בשום מקום אחר בתנ"ך! לכאורה מתבקש מהחזרה שהקרב והמארב נערכו פעמיים באותו יום, אלא שדבר כזה לא יתכן במציאות שהרי ה"מארב" היה מאבד את גורם ההפתעה, ובכלל כיצד יתכן שהלוחמים של בנימין "קמו לתחיה" והיה צורך לשוב ולהילחם בם.
רש"י בסוגיית התלמוד רומז לפתרון והוא מביא פסוק דמיוני שמרמז שמדובר במלחמה רוחנית שנעשית בעת שהלוחם "עובר-ושב" במחשבותיו. בפעם הראשונה הלוחם (="הלוי מהסוג החדש") לא הצליח לגמרי במחשבות ה"מארב" שהוא הציב להם, ובני בנימין "קמו לתחיה" בסיום הקרב. אך בפעם השניה בעת שהוא "שב" לכבוש אותם במחשבותיו – הוא הצליח.

הקב"ה - ומלאכי השרת
הסוגיה מקדימה ומספרת שהעשן שעלה ממיכה היה מתערב עם העשן שעלה מעבודת הקודש שבמשכן, ועירוב העשן יצר רושם שמכשיר את מעשיו של מיכה. מלאכי השרת רצו למנוע את הרושם הזה, אך הקב"ה מנע זאת מהם - והותיר את ערוב העשן כפי שהיה.
הסוגיה מרמזת שחטאם החבוי של הלוחמים (=תלמידי הישיבה של עתניאל) היה שהם הלכו בדרכו של הקב"ה ולימדו זכות על מיכה שעושה חסד עם הרבים, והם לא החשיבו את האנדרטה שלו ל"עבודה זרה". עוסקי התורה (תלמידי עתניאל) היו צריכים להקשיב רק לקול של "מלאכי השרת" ולקטרג ולשרש מנפשם כל רגש של הכרת הטוב כלפי מעשי החסד של מיכה; ולהתייחס אליו כאל "עובד עבודה זרה אמיתי". לאחר יומיים של מלחמה פנימית הם הצליחו לתקן את "חטאם", ולכן הם נצחו ביום השלישי.
אך הקב"ה לא הקשיב לקולם של "מלאכי השרת"; והעשן מביתו של מיכה המשיך להתערב עם העשן שעלה מעבודת הקודש שבמשכן. גם יהושע ודויד המלך ומלכים צדיקים נוספים היו סבורים ש"פסל-מיכה" אינו עבודה זרה ממש ולכן הם לא ביערו אותו. מלכים צדיקים אלו העדיפו ללכת בדרכו של הקב"ה. 6




^ 1.בכמה מקומות מעיר רש"י שפסוקים שהובאו בסוגיות לא צוטטו במדויק [ראש השנה (דף ג, ב) ד"ה בששי בשנת; זבחים (דף קיח, ב) ד"ה ולו תאנת; שם (דף קיט, ב) ד"ה ויהי כנוח הארון; ועוד]; ובוודאי שיש לתמוה שרש"י מצטט מעצמו כתוב שכלל אינו קיים.
^ 2."...ופילגש בגבעה בימי כּוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם היתה?! וכי מה טיבה של אותה פילגש שהביאוה ונתנוה אצל שופטי ישראל?! אלא לפי שרחמיו של הקדוש ברוך הוא מרובין על ישראל לעולם, אמר, שמא יאמרו אומות העולם, עדיין לא נכנסו ישראל בארצם אימתי קילקלו במעשיהן, לפיכך הביאוה ונתנוה אצל שופטי ישראל". (אליהו רבה, איש שלום, יב).
^ 3.כמבואר בתרגום יונתן על דברי הימים א' ב, נה: "תלמידיא דיעבץ הוא עתניאל... דאתין מזרעית משה רבהון דטב להון זכותיה מפרשין וארתיכין". גם הסוגיה בתמורה (דף טז, א) מרמזת למחלוקת שבין יהושע ועתניאל, והיא מספרת שעתניאל יעץ וריבץ תורה בישראל, ואילו יהושע "טרד" את בני ישראל במלחמות.
^ 4."מימיהם לא חטאו חטא גמור ולא לקו מכה גמורה... כך אמר הקב"ה אני משבח אתכם ב' אזניכם ' שנאמר ( יחזקאל טז, יב) 'וָאֶתֵּן נֶזֶם עַל אַפֵּךְ וַעֲגִילִים עַל אָזְנָיִךְ' , ואת מכעסת אותי ב' אזנים ' שנאמר (שמות לב, ג) 'וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב [אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם]". (ילקוט שמעוני, תורה, תשלב).
^ 5.ראה בהערות השוליים לעיל.
^ 6.ובצורך ב"שפה מיוחדת" זו של אגדות חז"ל ושל התנ"ך ראה במבוא לסדרה "ארץ אגדה".

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il