ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש משפחה חברה ומדינה מאמרים נוספים

דין עגלה ערופה חל גם על הרצח המזעזע של האישה בידי בעלה שהתרחש באילת בשבוע שעבר

ואתה תבער הדם הנקי מקרבך

באדיבות בשבע
מוקדש להצלחת
עם ישראל
לחץ להקדשת שיעור זה
כשהתקשורת מכריזה על בעל שרצח את אשתו באגרופיו, הקב"ה מבקש מאיתנו לעצור ולהביט פנימה, למחות על המציאות הזו. גם בתקופת בחירות, גם כשנאבקים על ארץ ישראל
במה דנים בבית דין של מעלה בימים אלה? יש אומרים, בבחירות המסעירות לכנסת ישראל. יש אומרים, בנעשה בעולם התורה. יש אומרים, בעתידה של ארץ ישראל. אך ייתכן שכל הסוגיות החשובות האלה ממתינות קמעה לעומת סוגיה שמרעישה את העולם העליון.
ביום רביעי נרצחה אישה בידי בעלה בעיר אילת. הרצח אירע במהלך הלילה, כאשר הבעל חזר מעבודתו וכעס על אשתו שלא בישלה בשבילו ולא ניקתה את הבית באופן יסודי כבקשתו. ואז - כך הוא משחזר - הוא סטר לה והכה באגרופים בכל חלקי גופה, עד שדיממה ומתה על רצפת המטבח. האישה היתה עם מוגבלות ברגליה, ולפיכך התקשתה בניהול הבית. אנו קוראים שורות אלה, ולבנו היהודי נקרע לגזרים. דמעותיה של האישה שותתת הדם על רצפת ביתה עולות לשמיים. כאבה וזעקותיה בוקעים את הרקיעים כולם.
אולם נראה שלא עצם הרצח הנורא הוא הרעש בבית הדין של מעלה. שהרי מעשי רצח מרושעים מעין אלה תמיד היו בשוליים של החברה הישראלית, בימי בית ראשון ובית שני ובוודאי בגלות. מי שעובר על דברי ירמיה, על סוגיות הש"ס, על ספרי השו"ת של גדולינו הראשונים הרשב"א והרא"ש, מי שעובר על עולם ההלכה של גדולי הפוסקים רבנו תם והרמב"ם, מכיר שאלות דומות בחומרתן על בעלים מכים ונשים שנרצחו, על גזלנים ורצחנים, שופכי דם האדם באדם. התופעה הזו אינה חדשה בדור שלנו, ובתי הדין של מטה ומעלה מכירים זאת.
ייתכן שבית דין של מעלה עסוק דווקא בשאלה גדולה יותר, אשר כן אופיינית לדור שלנו - שתיקת הכבשים על עוולת הזאבים. לא עצם הרצח מעורר את העולמות, אלא השתיקה שלנו כלפיו.
התורה ציוותה על נורמה חברתית מוסרית עליונה: כאשר נמצא הרוג בעיר, זקני העיר הולכים לנחל, עורפים שם עגלה ואומרים "ידינו לא שפכו את הדם הזה". המצווה הזו אינה רק כדי לעשות בדק בית, או כדי לעורר את זקני הדור על אחריותם למציאות המקולקלת. עיקר המצווה הוא על עצם תשומת הלב והזעזוע הציבורי מהמקרה. התורה מבקשת מאיתנו כחברה לעצור את כל מהלך החיים ולציין את הופעתה של הרשעות בקול גדול. התורה דורשת מודעות להימצאותה של הרשעות והבעת סלידה ממלכתית מהמעשה, גם בלי אשמה ובלי לקיחת אחריות.
הרמב"ם הבין את מצוות עגלה ערופה כחלק מחקירת הרצח, אולם הרמב"ן הבין אותה כקורבן מיוחד, המכפר על ישראל מעוון הרצח. הרמב"ן רואה בהעלאת התודעה הציבורית של הרצח קורבן כפרה עצמי. עצם הרעש התקשורתי סביב הרצח הוא הוא הכפרה, משום שהמודעות היא שורש התיקון והבהרת העמדה המוסרית הציבורית.

ביניים: איפה הזעקה?
ואנו, האם המקרה שהתרחש ביום רביעי באילת בכלל עלה לכותרות שלנו בסערת הבחירות לכנסת? האם מישהו מאיתנו הוסיף לווידוי לאחר שמונה עשרה עוד מילה או שתיים על רציחת אישה בידי בעלה? האם שוחחנו על כך בבתי הכנסיות שלנו? האם העלינו את הנושא בפני בני הנוער? אעיד על עצמי: לבושתי, המקרה עבר לידי בלי תשומת לב מיוחדת. כאב לי, אך לא עשיתי מזה עניין גדול, לא עם קהילתי ולא עם ילדיי.
יושב הקב"ה על כיסאו, יושבים בית דין של מעלה בחצי גורן, ומביטים על התקשורת הדתית ועל החברה הכללית שלנו. כיצד מקרה כזה עובר לידינו בלי לחולל זעקה גדולה?
יש שיאמרו שמקרים כאלה אינם שכיחים כל כך אצלנו, החינוך שלנו טוב, החברה הישראלית במצב בריא ביחס לזמנים אחרים בהיסטוריה. טענה זו נכונה. אך דווקא משום כך דין עגלה ערופה חל עלינו בדגש מחוזק. שהרי דין מיוחד מצינו בעגלה ערופה, כפי שאומרת המשנה "משרבו רצחנין בטלה עגלה ערופה", וכביאור הגמרא בסוטה (מז:) שעגלה ערופה אינה באה אלא על הספק, וכשראהו מישהו (אפילו הוא פסול לעדות) אין דין עגלה ערופה. עגלה ערופה מיועדת לעולם ישר כשלנו שהרצח אינו כה שכיח בו, עולם שיש בו סכנה לשאננות כלפי הרצח והסרת אחריות מהחברה הישרה.
כשרבים הם הרצחנין, צריך לעשות חשבון נפש גדול יותר מרעש תקשורתי ועגלה ערופה. כשהחברה היא רצחנית, לא יעזור לשחוט עגלות ולעורר זעקות, יש צורך במהפכה ולפעמים בהרס המדינה כולה כבימי בית ראשון. אך המציאות בימינו אינה של רצח ברחובות, אלא של התנהגות מוסרית כללית. ודווקא משום כך אנו נקראים על ידי התורה להימנע משאננות, לא לסמוך על הקו המוסרי של רובנו, אלא לעצור הכל ולזעוק את זעקתה של הנרצחת, לא לתת לזה לעבור לידינו בלי זעזוע.
דין עגלה ערופה חל דווקא בחברה מתוקנת שאין בה רצחנין. דווקא במציאות כזו אנו נקראים לעצור ולזעוק. כשהתקשורת מכריזה על בעל שרצח את אשתו באגרופיו, הקב"ה מבקש מאיתנו לעצור ולהביט פנימה, להודיע כלפי חוץ, למחות על המציאות הזו. גם בתקופת בחירות, גם כשנאבקים על ארץ ישראל, עלינו לפנות זמן מיוחד לכאב וזעקה על הרצח המרושע שהתרחש באילת.
יהי רצון שהקב"ה ובית דינו יביטו בנו בחמלה, ישמעו את זעקתנו על הרצח הנורא של האישה האומללה בידי בעלה. כבוד בית הדין, איננו שאננים, כואב לנו, והנה מחאתנו בעיתון הציבורי שלנו.

באדיבות בשבע
עוד בנושא מאמרים נוספים

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il