בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • כללי מצוות
לחץ להקדשת שיעור זה

האם צריך לברר במקום שיש חזקה

בירור בחזקה קמייתא האם היא ראיה או פסק דין. נפקא מינה, אם צריך לברר במקום שיש חזקה, אם מחזיקים מאיסור לאיסור ועוד.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

ו שבט ה'תשס"א
7 דק' קריאה 55 דק' האזנה
מקורות:
פסחים ד, ב המשכיר בית לחברו בי"ד וכו'.
• טור ושו"ע סימן תלז סעיף ב ושם מגן אברהם ס"ק ד.
שו"ע או"ח סימן ח במג"א שם ס"ק יא.
• חמדת שלמה תשובות יו"ד סימן א.
כתובות כב: שניים אומרים מת וכו' אם נשאת לא תצא ותוס' ד"ה הבא עליה וכו'. ופי' שם.
• רע"א תשו' לז ד"ה ויש לעשות סמוכין וכו'.
עונג יו"ט סימן ע' בדין אם מחזיקים מאיסור לאיסור.
• תשובת רע"א קלו אם חזקה דין או ראיה.
• שב שמעתתא, ש"ו פכ"ב אם חזקה דין או ראיה.
• נתיבות סימן לד ס"ק טו.

האם אפשר לסמוך על חזקה או שצריך לברר כשניתן?
הטור ושו"ע בסימן תלז סעיף ב פוסקים במקרה שאדם השכיר בית לחברו בערב פסח, ואינו יודע אם הוא בדוק או לא, אם המשכיר בעיר, צריך לשאול אותו אם בדק את הבית, ואם אינו בעיר, סומכים על החזקה, שבאור לארבעה עשר אנשים בודקים את בתיהם מחמץ.

הבית יוסף במקום מקשה מדין טריפה, שכששוחטים בהמה אין צורך לבדוק אותה מי"ח דברים המטריפים בהמה, וסומכים על החזקה, שרוב בהמות הן כשרות. למרות, שניתן לברר ולבדוק את כל 18 המקומות, אין צורך לברר. מדוע?
הבית יוסף מתרץ שבהמה בחזקת כשרה משנולדה, וסומכים על חזקה זו ואין צורך לברר. בחמץ אמנם יש חזקה שבדק את הבית, אבל יש רעותא כנגד החזקה שבית בחזקת לא בדוק כל ימות השנה, לכן אין לסמוך על החזקה וצריך לברר במקום שאפשר וכן כתב המגן אברהם שם בס"ק ד.

יוצא מדבריהם, שבמקום שיש חזקה ברורה ללא רעותא, סומכים על החזקה ואין צורך לברר.
הנודע ביהודה הקשה על שיטת המגן אברהם, מדבריו בסימן ח ס"ק יא לגבי ציצית. הרמ"א הביא שם שלפני שאדם מברך על ציצית, צריך לבדוק אם אינה פסולה, על מנת שלא יברך ברכה לבטלה, למרות שיש חזקת כשרות על הציצית מאתמול. והסביר המגן אברהם שזה מכיוון שלא סומכים על חזקה במקום שיכול לברר. ואם כן, סתירה?!

סמך על חזקה ואח"כ נתברר שעבר על איסור
החמדת שלמה בתשובות (יורה דעה בסימן א) דן במי שאכל בשר ואחר כך נמצאה טריפה, האם הוא צריך כפרה או לא, דהיינו האם הוא שוגג או אנוס?
מצד אחד, המשנה ביבמות פז: אומרת לגבי אשה שהלכה למדינת הים, ובאו שני עדים ואמרו לה שמת בעלה, ונישאה על פיהם, ובא הרוג ברגליו - דהיינו, הגיע הבעל לפתע, שצריכה היא ובעלה השני להביא קרבן. וזאת, למרות שסמכו על עדים. מאידך, הגמרא בפסחים עא אומרת שכשאדם שוחט קרבן פסח בערב פסח שחל בשבת, ונתברר שהבהמה היתה טריפה, או שנסתלקו המנויים מבהמה זו, או שהיו טמאים, ויוצא שלא היה צריך להקריב, ואם כן לכאורה חילל שבת, בכל אופן פטור מלהביא קרבן, ואינו נחשב אפילו שוגג. הסביר רש"י, מכיוון שהוא אנוס. יוצא שהאדם סמך על חזקה, ולכן נחשב כאנוס.

מקרה נוסף, בריש החולץ ביבמות, הגמרא מביאה מקרה באדם שיבם אשת אחיו כדין לאחר שלושה חדשים, וסמך על החזקה שהעובר ניכר לאחר שלושה חודשים, ואם כן אינה מעוברת, ולבסוף נתברר שהיתה מעוברת, ואם כן בא על אשת אחיו באיסור. תוס' במקום אומר שלא חייב קרבן דמאי הוה ליה למיעבד. שוב יוצא, שכשסומכים על חזקה פטורים. וקשה, שהרי עדים עדיפים מחזקה, וכשסומך על עדים צריך להביא קרבן, וכשסומך על חזקה אינו צריך להביא קרבן?!

אם הולכים אחר חזקה קמייתא בספיקא דדינא
במסכת בבא בתרא לב: מסופר במעשה שבא לבית דינו של רבא ותבע מחברו קרקע והוציא עליו שטר. חברו טען שהשטר מזויף. גחן אותו האיש לרבא ולחש באזנו שאכן השטר מזויף, אלא שהיה לו שטר אחר ואבד. רבא פסק שיש להאמין לאותו האדם מכח מיגו, ורב יוסף טען שזה מיגו של שקר, ואי אפשר להסתמך עליו. להלכה, נפסק שמשאירים את הקרקע בחזקת המחזיק מספק, כמי ההלכה. תוס' הקשה שם מה ההבדל בין זה לבין תרי ותרי, ששם מעמידים בחזקת מרא קמא מכח הספק?

תוס' שם ד"ה "הלכתא כוותיה" תרץ וחילק בין ספק בדין לבין ספק במציאות. מעמידים בחזקת מרא קמא כשלא יודעים אם פקח מכר או שוטה מכר, כשלא יודעים מהי המציאות, שהרי שני עדים אומרים כך, ושני עדים אומרים אחרת. וחזקת מרא קמא באה ומבררת מהי המציאות - למי זה שייך. אבל כשהספק הוא בדין, לא שייך לברר את המציאות מכח חזקת מרא קמא, שהרי החזקה לא יכולה לברר כמי נפסקה ההלכה.

לעומתו, הוכיח ר' עקיבא איגר בתשובה לז ד"ה "ויש לעשות סמוכין" מהר"ן, שסבר שאין חילוק בין ספק בדין לבין ספק במציאות, ובכל מקרה הולכים אחר מרא קמא.
אם כן, מחלוקת בראשונים האם בספק בדין הולכים אחר חזקה קמייתא (מרא קמא) או לא.

האם מחזיקים מאיסור לאיסור
העונג יו"ט בסימנים סט ו-ע דן בשאלה אם מחזיקים מאיסור לאיסור. למה הכוונה? אם שחט בהמה ונמצא בה ספק אם היא טריפה או לא, במקרה רגיל של ספקות הולכים אחר חזקה, אולם כאן אחר איזו חזקה נלך? בשעה שהיתה בחיים, היתה בחזקת איסור אבר מן החי, ואם מחזיקים מאיסור לאיסור, נאמר שגם עכשיו היא בחזקת איסור והיא טריפה, למרות שאין קשר בין האיסורים. אבל אם לא מחזיקים מאיסור לאיסור, נלך אחר החזקה שרוב הבהמות בחזקת כשרות, ונאמר שהשחיטה היתה כשרה. נחלקו הראשונים בדבר זה.

חזקה קמייתא ראיה או פסק דין
האחרונים נחלקו האם חזקה קמייתא זו ראיה או פסק דין. רוב האחרונים סוברים שחזקה קמייתא זהו פסק דין, ולא בירור של המציאות. כך אומר גם השב שמעתתא בש"ו פכ"ב. השב שמעתתא מביא שם שבתרי ותרי, כשיש חזקה שמסייעת לאחד הצדדים, הולכים אחר החזקה, אבל בתרי ותרי שיש רוב לאחד הצדדים, הספק נשאר שקול, ולא פושטים על פי הרוב. הסברא לכך היא משום, שעדים זה הבירור הטוב ביותר, ורוב בא לברר, אולם לא שייך לברר יותר, זה יהיה כאילו באו שלושה עדים כנגד שניים, זה לא מעלה ולא מוריד. אבל חזקה, אומר השב שמעתתא, היא לא בירור של המציאות אלא כלל פסיקה הלכתי של חז"ל, ואם כן במקרה של ספק - תרי ותרי - שייך לומר שאנו פוסקים באופן זה או אחר (אמנם, ר' עקיבא איגר בתשובה קלו חלק על דבריו, וסבר שגם רוב אינו מברר אלא פסק דין, ורק כשיש מיגו שמצטרף לעדים אנו נשאר בספק, כי מיגו ודאי בא לברר).

הבית מאיר הקשה על הסוגיא בבבא מציעא, מדוע בתרי ותרי וסימנים לא הולכים אחר הסימנים, למרות שסומכים על סימנים בדינים דאורייתא, להתיר אפילו אשת איש, ולמרות שבתרי ותרי וחזקה כן הולכים אחר החזקה?
והסביר החמדת שלמה בסימן כט על פי היסוד שהביא השב שמעתתא, שסימנים זה בירור, ולא יועיל במקום תרי ותרי, כמו חזקה.
העונג יום טוב, מביא ראיה שחזקה היא פסק דין ולא בירור, ממחלוקת רב הונא ורב חסדא במסכת בבא בתרא דף לא.: לגבי שתי כתי עדים המכחישות זו את זו, שסבר רב הונא שזו באה בפני עצמה ומעידה, וזו באה בפני עצמה ומעידה, וסומכים על חזקת הכשרות של כל אחת משתי הכתות. וכיצד ניתן לסמוך על החזקות, הרי שתי החזקות סותרות זו את זו? מכאן ראיה, שחזקה קמייתא היא פסק דין ולא בירור, ואז שייך להעמיד את שתי הכתות על חזקתן, למרות שהחזקות סותרות.

הנתיבות בסימן לד ס"ק טו, לעומת זאת, סבר שחזקה קמייתא היא בירור. הרמ"א שם אמר לגבי עד שהעיד עדות, ובאו עדים ואמרו שהוא פסול, אולם אינם יודעים מתי נפסל, קודם שהעיד או לאחד שהעיד, שנעמיד אותו בחזקת כשרות ונסמוך על עדותו להוציא ממון. הקצות במקום הקשה שהחזקת כשרות שלו הורעה, שהרי עכשיו הוא פסול (חזקה דהשתא), וגם הוא רוצה להוציא ממון, נצרף חזקה דהשתא לחזקת ממון ונפסול אותו? הרי כך אמרה הגמרא גם לגבי מקוה שנמצא חסר, ולא יודעים ממתי, ופוסלים כלים שטבלו בו, משום שמצרפים הרי חסר לפניך (חזקה דהשתא) להעמד טמא על חזקתו.
הנתיבות תרץ שחזקת ממון היא לא בירור, וחזקה קמייתא היא בירור, לכן לא שייך לצרף חזקות שהן לא מאותו המין. אבל במקוה, שתי החזקות מבררות, ולכן הן מצטרפות.

"סגירת מעגל"
על פי המחלוקת אם חזקה קמייתא היא ראיה או פסק דין, ניתן יהיה להסביר גם את כל המחלוקות לעיל.
השאלה אם מחזיקים מאיסור לאיסור, תלויה לכאורה באותה המחלוקת. אם חזקה קמייתא מבררת, לא שייך להחזיק מאיסור לאיסור, שהרי אין בירור מאיסור אחד לאיסור אחר. אבל אם החזקה היא פסק דין, יש מקום לומר שמחזיקים מאיסור לאיסור, אמנם עדיין אין זה מוכרח לדעה זו, כי אפשר שגם אם חזקה אינה בירור אלא פסק אין מחזיקין מאיסור לאיסור.
כנ"ל במחלוקת התוס' והר"ן, אם בספיקא דדינא הולכים אחר חזקה קמייתא או לא. לפי תוס' לא שייך ללכת אחר חזקה קמייתא, כי חזקה קמייתא באה לברר מציאות, ואם כן יש חילוק בין ספק בדין לבין ספק מציאותי.
על פי ההנחה שחזקה היא פסק דין מתרץ החמדת שלמה את הסתירה בין הגמרא ביבמות לבין הגמרא בפסחים, שהוזכרה לעיל.

המשנה ביבמות פז: אמרה שחייבים האשה ובעלה השני קרבן, כשנישאת על פי עדים, ובא הרוג ברגליו, ובפסחים ראינו שכאשר סומכים על חזקה ונתברר שהיה איסור, שלא חייבים קרבן? זה מובן אם נאמר שחזקה אינה מבררת אלא היא פסק דין (ואפילו למאן דאמר שחזקה היא בירור, צריך לומר שגם הוא יסכים, שיש כאן עדיין פסיקה הלכתית), ולכן גם אם נתברר שהיתה טעות במציאות, זה לא משנה, שהרי לא באנו לברר את המציאות, אלא קבענו פסיקת הלכה, ובפסיקה לא היתה טעות. במקרה שמסתמכים על עדים ובא הרוג ברגליו התברר שהמציאות היתה שונה - האשה היתה אסורה. עדים באים לברר מציאות, וכאשר מתברר שהיתה לנו טעות בידיעת המציאות, הפסיקה גם היתה בטעות, ולכן חייבים קרבן.

נחזור כעת לשאלה שממנה התחלנו את כל הדיון: האם יש צורך לברר בבית שחזקתו בדוק?
אם החזקה היא פסק דין, צריך לברר קודם מה המציאות, שהרי הפסיקה באה כאשר יש ספק והמציאות אינה ברורה - אז חז"ל באו וקבעו תנהג כך או אחרת, אבל במקום שניתן לברר, צריך קודם לכל לברר. במקום שהחזקה מבררת (דהיינו, כל החזקות חוץ מחזקה קמייתא), אז אין צורך לברר, שהרי החזקה כבר מבררת את המציאות.

בציצית, נפסק שצריך לברר קודם לבישתה, מאחר וזו חזקה קמייתא, וחזקה קמייתא היא פסק דין.
בבהמה, אין צורך לברר אם היא טריפה באחד מי"ח המקומות שבהמה נטרפת בהן, מכיוון שזו חזקה שמונעת את הספק מלהתעורר בכלל, שהרי לא היתה שום רעותא שעוררה ספק, ואם כן פשוט שאין צורך בבירור.
בחמץ, צריך לברר במקום שניתן. מדוע? לאדם יש אמנם חזקת כשרות שמבררת שמסתמא שבדק חמץ בערב פסח, אבל הבית הוא בחזקת שאינו בדוק, ואם כן יש רעותא בחזקת הכשרות. לכן, במקום שניתן לברר יש צורך לברר, אולם אם אינו בעיר, אין צורך לטרוח ולברר וסומכים על החזקה.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il