בית המדרש

  • מדורים
  • קול צופיך - הרב שמואל אליהו
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב מרדכי אליהו זצ"ל

פורים

לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים

undefined

הרב שמואל אליהו

אדר התשע"ג
12 דק' קריאה
סוד הגאולה – אחדות

אנחנו אומרים בתפילת מנחה של שבת: "אַתָּה אֶחָד וְשִׁמְךָ אֶחָד. וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְֹרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ". ופירושו הוא שלעתיד לבוא יתקיים בנו "וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד" (זכריה יד ט). וזה יהיה כאשר עם ישראל יהיו מאוחדים ובלי מחלוקות, כאשר יהיו "גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ".
לעומת זאת אנו יודעים כי שנאת החינם גרמה לחורבן ולפיזור שלנו בגויים. היינו כל כך מפוזרים, עד שלא הייתה מדינה ולשון שלא היינו שם. התקיים בנו "וֶהֱפִיצְךָ ה' בְּכָל הָעַמִּים מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ". ובגאולה יתקיים בנו "אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ".
זה מה שאומר המן על עם ישראל שהם בגלות: "וַיֹּאמֶר הָמָן לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ". הם לא רק מפוזרים, הם גם מפורדים. לכן לא צריך להיות לך, אחשוורוש, חשש להרוג אותם, הם לא מאוחדים ולא יגנו זה על זה.
התיקון של קטרוג המן – באחדות

באותה שעה הצליחה אסתר לתקן על-ידי התפילה המשותפת של כל בני שושן. ואף שלא נמצאים שם כל בני ישראל בכל המדינות כולן, ידעה אסתר כי בעיר המלוכה יש נציגים לכל קהילות ישראל בכל העולם כולו. ואם הראשים של עם ישראל מתאחדים – יש אחדות בכלל ישראל כולו ותבוא גאולה. וכך היה.
ולדורות תיקנו משלוח מנות ומתנות לאביונים להרבות אהבה ואחווה בישראל. ומפורסמים דברי ה"שם משמואל" שמשלוח מנות איש לרעהו הוא היפוך "מפוזר", ומתנות לאביונים היפוך "מפורד", ובזה תיקנו מרדכי ואסתר לדורות עצה של תיקון לפירוד הנורא של הגלות, שיהיו מחוברים בינם לבין עצמם על-ידי מצוות חשובות אלו.

סממני הקטורת

הגמרא מלמדת אותנו את היסוד של תפילת כל ישראל מתוך עבודת בית המקדש שהייתה גם בקודש הקודשים. "אָמַר רַב חַנָא בַּר בִּיזְנָא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן חֲסִידָא, כָּל תַּעֲנִית שֶׁאֵין בָּה מִפּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל, אֵינָה תַּעֲנִית, שֶׁהֲרֵי חֶלְבְּנָה – רֵיחָה רַע, וּמְנָאָה הַכָּתּוּב בֵּין סַמָּנֵי הַקְּטֹרֶת, אַבַּיֵי אָמַר, מֵהָכָא, (עמוס ט) "וַאֲגוּדָתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָה" (כריתות ו ע"ב).
מהקטורת למדו חכמים שבכל תענית ציבור חייבים לצרף גם את האנשים שנחשבים פושעים. דהיינו מזידים. וכמו שהמחסר סממן אחד בקטורת עונשו גדול, כך גם מי שלא מצרף עמו את פושעי ישראל לא רק שאין תפילתו נשמעת, אלא שהוא נחשב חלילה מין וכופר. על זה נאמר במשנה (ברכות דף לד, א): "האומר יברכוך טובים (כלומר, אם אומר חלילה שרק טובים יברכו את אלוקים ולא רעים) – הרי זה דרכי מינות".

קריאת מגילה – ברוב עם הדרת מלך


עבודת בית המקדש נדחית מפני קריאת מגילה

סיפור אסתר ומרדכי היה אחרי חורבן בית המקדש הראשון ואחרי שהתחילו לבנות את בית המקדש השני והפסיקו את בניינו. הגמרא במסכת מגילה (ג ע"א) אומרת שאחרי בניין בית המקדש השני, כאשר הגיעה שעת מקרא מגילה, נדרשו הכהנים להפסיק את עבודת הקרבנות כדי לשמוע את קריאת המגילה.
"תַּנְיָא, כֹּהֲנִים בַּעֲבוֹדָתָם, וּלְוִיִּם בְּדוּכָנָם, וְיִשְׂרָאֵל בְּמַעֲמָדָן, כֻּלָן מְבַטְּלִין עֲבוֹדָתָן, וּבָאִין לִשְׁמוֹעַ מִקְרָא מְגִלָּה. מִכָּאן סָמְכוּ שֶׁל בֵּית רַבִּי שֶׁמְּבַטְּלִין תַּלְמוּד תּוֹרָה, וּבָאִין לִשְׁמוֹעַ מִקְרָא מְגִלָּה. וְקַל וָחֹמֶר מֵעֲבוֹדָה, וּמָה עֲבוֹדָה שֶׁהִיא חֲמוּרָה, מְבַטְּלִין, תַּלְמוּד תּוֹרָה לֹא כָּל שֶׁכֵּן?".
הגמרא אומרת אחר כך שהקל וחומר הזה נכון רק לגבי לימוד תורה של "יחיד", שפחות חשוב מעבודה בבית המקדש. אבל לימוד תורה של כלל ישראל חשוב יותר מעבודת הקרבנות. זה מה שנאמר ש"גָּדוֹל תַּלְמוּד תּוֹרָה יוֹתֵר מֵהַקְרָבַת תְּמִידִין".
צריך לומר שכאשר נאמר פה "לימוד תורה של יחיד" אין הכוונה לאדם אחד. שהרי הדוגמה בגמרא היא בית המדרש של "רבי", הלא הוא רבי יהודה הנשיא, שבבית מדרשו למדו עשרות אנשים. והם ביטלו תורה על מנת ללכת לשמוע מקרא מגילה.

רוב עם דוחה מניין של כהנים

על הגמרא הזאת מקשה התוספות: למה לבטל את העבודה בבית המקדש בשביל קריאת מגילה, "והלא אחר הקריאה יש הרבה שהות לעבודה?" הכהנים יכולים לעבוד בבית המקדש אחרי הקריאה. "ויש לומר דכיון דמשהאיר היום הוי זמן עבודה, והם מניחין אותה בשביל הקריאה, משום הכי קרי ליה ביטול".
ממשיך התוספות ושואל: "ואם תאמר ויעשו עבודתן מיד, ואחר כך יקראו המגילה לבדם?" הרי יש הרבה כהנים בבית המקדש. יכולים לקרוא מגילה ביחיד ויכולים להתאסף גם מניין כהנים ויותר ויקראו את המגילה בבית המקדש במניין באחת הלשכות. למה לדחות בשביל זה את העבודה בזמנה?
"ויש לומר דטוב לקרות עם הצבור משום דהוי טפי פרסומי ניסא". החשיבות של קריאת מגילה ברוב עם היא גדולה. על כן ביטלו את העבודה בזמנה, שהיא בשחרית מוקדם בבוקר, בכדי שהכהנים יוכלו להשתתף בקריאת מגילה שתהיה ברוב עם ולא רק במניין של כהנים.
כדברים אלו כותבים גם הר"ן והרשב"א לגבי לימוד תורה. וכי איזה ביטול תורה יש בקריאת מגילה? הרי מקרא מגילה הוא גם לימוד תורה. צריך לומר שביטול התורה הוא בקימתם ממקום לימודיהם והליכתם לבית מדרש גדול יותר שבו קוראים את המגילה ברוב עם. זהו עיקר הדין שעליו מדברת הגמרא שבגללו מבטלים לימוד בבית המדרש. כיוון שקריאה ברוב עם אינה דומה לקריאה בקבוצה מצומצמת של תלמידי בית המדרש של רבי.

רוב עם, עם האישה והילדים

ב"שולחן ערוך" (אורח חיים - סימן תרפז ס"ע ב) נכתב: "מבטלים תלמוד תורה לשמוע מקרא מגילה, קל וחומר לשאר מצות של תורה שכולם נדחים מפני מקרא מגילה, שאין לך דבר שנדחה מקרא מגילה מפניו חוץ ממת מצוה שאין לו קוברים (כדי צרכו), שהפוגע בו קוברו תחלה ואח"כ קורא".
וכתב "כף החיים": "והלכך צריך כל אדם, אפילו עסוק במצוה רבה, להזהר בה ביום ובלילה לקראה ברוב עָם עִם הציבור ולבא עם אשתו וילדיו לבית הכנסת. וכן כתב הר"ן שמה שנאמר שמבטלין תלמוד תורה הוא שהיו יכולים לקראתה בעשרה, אבל היו מבטלין העבודה והתלמוד תורה בכדי לקראתה ברוב עם" (עיין ב"ח).
כתב ה"מגן אברהם" (סימן תרצ ס"ק כג) בשם הר"ן, כי גם מי שיש לו מאה אנשים בביתו או בבית מדרשו כשל "בית רבי", מצווה לקרות את המגילה בציבור משום "ברוב עם הדרת מלך". אבל אין מטריחים אותו ללכת לכנוס את הציבור, אפילו עשרה אם זה בזמנה. אבל אם יש מקום שמתאספים אנשים – צריך ללכת שם.

מביאים קטנים וקטנות למקרא מגילה

כתב ה"שולחן ערוך" (סימן תרפט סע' ו): "מנהג טוב להביא קטנים וקטנות לשמוע מקרא מגילה". והסביר הביאור הלכה שמדובר בוודאי על קטנים שהגיעו לחינוך. שאם לא כן הם בוודאי מפריעים למהלך התפילה. ואם הגיעו לחינוך בוודאי חייב האב להשמיעם מקרא מגילה מדין חינוך, ומה חידש ה"שולחן ערוך" בדין זה מכל הדינים האחרים שלא טרח לכתוב שצריך להביא את הקטנים והקטנות לקיים כל מצווה?
וענה שהחידוש הוא שלא יסתפק האדם בכך שהקטנים והקטנות ישמעו מקרא מגילה בבית, אלא צריך שיבואו לבית המדרש במקום שמתאספים אנשים ברוב עם, כדי לחנכם שגם בגדלותם ישמעו מקרא מגילה בציבור.
כתב הלבוש כי מה שנהגו הקהל לקרוא ארבעה פסוקים בקול רם הוא בשביל הילדים . "כדי לעורר הקטנים שלא ישנו ויתנו ליבם על הקריאה ומקרים אותם הפסוקים כדי לחנכם" (הגהות מיימוניות הלכות מגילה וחנוכה פרק א הלכה ג ז. משנ"ב תרפט ס"ק טז).

רוב עם דרך החלון

כתב רדב"ז (שו"ת חלק ו סימן ב אלפים קלט) כי מי שתורתו אומנותו ויש לו בית סמוך לבית הכנסת ובו חלון גדול הפונה לבית הכנסת, ובאותו בית קבע מקום ישיבתו ובית מדרשו, יכול להתפלל שם עם הציבור בקדיש וקדושה ועונה אמן. והביאו החיד"א ב"ברכי יוסף" (אורח חיים סימן צ דין ח"י ועיין בית יוסף ס"ס תרצ).
אמנם לכתחילה צריך הוא בעצמו לבוא לבית הכנסת משום תפילה ברוב עם (משנה ברורה סימן תרצ ס"ק סב). והסביר בביאור הלכה כי אף שיש פרסומי ניסא גם בלעדיו, עכ"פ משום "ברוב עם" צריך הוא עצמו לילך לבית הכנסת להיות עם הציבור (וראה "שדי חמד" מערכת פורים ד).
כמו כן מי שקורא לאשתו בביתו ממגילה העשויה קלף, כגון שהיא מטופלת בילדים שאינם יכולים לבוא לבית הכנסת וכדומה, וכן מי שקורא לחולה בביתו וכדומה – צריך תחילה לשמוע מקרא מגילה בבית הכנסת בגלל העניין לשמוע מגילה ברוב עם ("מגן אברהם" סימן תרצב ס"ק ה).
ואם הוא קורא לנשים לפני ששומע מקרא מגילה בבית הכנסת – יכוון שלא לצאת ידי חובה באותה קריאה שקורא ביחיד בבית, כדי שיצא אחר כך בקריאה עם הציבור (משנה ברורה תרצב ס"ק יא, כה"ח ס"ק כז).


קריאת מגילה במניין – לכתחילה גם בזמנה

לחזר אחר עשרה

גם בגמרא אנו רואים את המאמץ לכלול את הרבים בקריאת מגילה. שם יש מחלוקת בין רב לרב אסי. "אמר רב: מגילה, בזמנה – קורין אותה אפילו ביחיד, שלא בזמנה – בעשרה. רב אסי אמר: בין בזמנה בין שלא בזמנה בעשרה" (מגילה ה ע"א). פירש רש"י מהו "בזמנה" – "בארבעה עשר, מתוך שהיא חובה בו ביום על כל יחיד ויחיד – קורין אותה אפילו ביחיד, דהכל קורין בו, ואיכא פרסום נס". לכן לא צריך לחפש עשרה לקרוא את המגילה. אבל אם קורים שלא בזמנה – כגון כפרים המקדימין ליום הכניסה – אין קורין אותה אלא בעשרה, דבעינן פרסום ניסא.
אמנם לדעת רב אסי בין בזמנה בין שלא בזמנה מצווה לחזר אחר עשרה, משום פרסומי ניסא, אבל אם לא מצא עשרה לא אמר רב אסי שלא יקרא. שאין איסור קריאתה ביחיד כמו קדושה או קדיש, אלא רק מצווה לקרותה בעשרה.
הגמרא אומרת שלמרות שדעת רב שקריאת מגילה בזמנה לא צריך עשרה, "הוה עובדא וחש ליה רב להא דרב אסי". פעם אחת רב נקלע למקום שאין עשרה ביום פורים והיה צריך לקרוא מגילה וחיפש עשרה אנשים לקרוא אתם מגילה, כדעת רב אסי. כך פסק ה"שולחן ערוך" (סימן תרצ יח) "מגילה בי"ד ובט"ו צריך לחזר אחר עשרה, ואם אי אפשר בעשרה – קורים אותם ביחיד".

מניין בתשלום

העיר הרמ"א: "ואם קראו אותם בציבור, ואיזה יחיד לא שמעה, יוכל לקרות אפילו לכתחילה ביחיד, הואיל וקורין אותם באותה העיר בעשרה". מקורו ב"אורחות חיים" והביאו ה"בית יוסף" בסימן זה. אבל לא הביאו ב"שולחן ערוך". וכנראה שלא סבירא ליה. לדעתו צריך לעשות השתדלות לקרוא מגילה במניין אפילו אם כבר קראו אותה בציבור.
מספרים על הגאון מווילנה שהיה גולה חוץ לביתו. פעם אחת נקלע בפורים למקום שלא הכירוהו והגיע לבית הכנסת בשעה שכבר היו קוראים מגילה. במקרה כזה אי-אפשר לשמוע חצי ואחר כך לשמוע את ההתחלה. והיה צריך לקרוא את המגילה מהתחלה.
מה עשה? חיפש אנשים ברחוב וביקש מהם להשלים לו מניין לקריאת מגילה. לא מצא עד ששילם כסף לעשרה אינשי דלא מעלי, והם באו להשלים לו לעשרה. אחרי שהתחיל לקרוא יצאו האנשים ובסיום הקריאה נשאר רק הוא לבדו. מספרים עליו שכאשר יצא מבית הכנסת ראה חלק מאותם אנשים ואמר להם "מחול לכם", קחו את הכסף כדמי פורים, כיוון שלא רצה שייענשו בעבורו.

קריאה לא בזמנה – חייב עשרה

כפרים הקוראים בי"א, י"ב, י"ג
– רש"י פירש לעיל על קריאת מגילה לא בזמנה שצריך עשרה, שמדובר בכפרים המקדימים ליום הכניסה. שהם כפריים שאין להם בעל קורא או שאין להם רוב עם בכפר שלהם, או שאין להם מניין מתפללים, והם באים לעיר הגדולה בימים שני וחמישי לימי השוק.
תיקנו להם לקרוא מגילה באותם ימים בהיותם בעיר הגדולה כשהם באים לקנות או למכור ביום השוק שהוא גם יום של בית-דין שני וחמישי. אנשים אלו קוראים מגילה בימים שבני העיר לא קוראים בהם מגילה. לדעת רש"י עליהם מדובר שהם חייבים עשרה אנשים לקריאת מגילה משום פרסומי ניסא (כל בו, כה"ח תרפ"ח ס"ק נג).
בפורים המשולש שבני ירושלים קוראים בי"ד במקום בט"ו – יש שאלה אם הם חייבים לקרוא בעשרה כיוון שזה לא זמנם הקבוע, או שזה נקרא זמנם כיוון שכל העיר קוראת בשנה זו ביום י"ד ולא בט"ו. לדעת ה"פרי חדש" אם אין עשרה לא קוראים את המגילה בברכה ביום זה, שאינו זמנו. כן כתבו "חוג הארץ" ו"עולת ראיה".
מנהג ירושלים היה לברך במקרה זה כיוון שזה נקרא לדעתם "זמנה", שהרי כל ירושלים קוראת מגילה ביום הזה. לכן אם אין עשרה קוראים מברכים "על מקרא מגילה". וכך פסק מו"ר הרב אליהו זצוק"ל.

ברכה אחרונה – ברכה יקרה

אנו רואים את המאמץ לכלול את הרבים גם בברכה אחרונה של קריאת מגילה. הגמרא במסכת מגילה (דף כא עמוד ב) אומרת כי יש מקומות שנהגו לברך בהם ברכה אחרונה של מגילה ויש מקומות שלא נהגו לברך. הברכה הזאת היא ברכה בפני עצמה שלא קשורה דווקא לקריאת המגילה, ולכן מברכים אותה גם אם היה הפסק דיבור בין קריאת המגילה לברכה.
וכתב הרמ"א כי אין לברך ברכה זו אלא בציבור (תרצב א). ומקור דבריו הוא בארחות חיים (הל' מגילה אות ז) בשם הירושלמי ומובא ב"בית יוסף". אמנם ה"שולחן ערוך" לא הביא ירושלמי זה להלכה ואפשר שלא סבירא ליה. שהרי התלמוד הבבלי לא אמר הלכה זו. וכן מביא הרדב"ז לברך ברכה זו גם ביחיד (ב"ח תרסה). דעת הגר"א שיש לברך גם ביחיד, ולדעתו הירושלמי שעליו מסתמך בעל אורחות חיים מדבר על ברכות התורה ולא על ברכה זו של אחרי מגילה.
בעל המשנה ברורה בביאור הלכה פסק לא לברך ביחיד מדין "ספק ברכות להקל". בעל החיד"א ב"ברכי יוסף" והבן איש חי (פורים יג) וכף החיים (תרץ קכד) פסקו לברך גם ביחיד "ולא יאבד היחיד ברכה יקרה זו".

וְאַתָּה קָדוֹשׁ יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל

מקור המנהג מאסתר

ב"שולחן ערוך" (סימן תרצג ס"ע א) כתוב כי אחרי קריאת המגילה בערבית, אומרים "ואתה קדוש", גם ביום חול וגם במוצאי שבת. וכן בבוקר אומרים "ואתה קדוש" מיד אחרי קריאת המגילה (סימן תרצג ס"ע ד).
המקור למנהג הזה הוא מאסתר עצמה, שאמרה במזמור על איילת השחר (תהילים כב) "אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי רָחוֹק מִישׁוּעָתִי דִּבְרֵי שַׁאֲגָתִי: אֶלֹקַי אֶקְרָא יוֹמָם וְלֹא תַעֲנֶה וְלַיְלָה וְלֹא דֻמִיָּה לִי: וְאַתָּה קָדוֹשׁ יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל". צריך להבין למה הפסוק הזה נמצא אצל אסתר המלכה, ומה המשמעות שלו שבגללה אנחנו אומרים את הפסוקים הללו אחרי קריאת המגילה בבוקר ובערב.

קדושה בעקבות התהילות

במדרש (ילקוט שמעוני דברים - פרק ו - רמז תתלו) מובא הפירוש של הפסוק הזה ללמד שיש ערך מיוחד בקדושה שבאה בעקבות התהילות של ישראל. זה מה שאמר אליהו הנביא לרבי נהוראי: "כך הוא עיקרו של דבר, בשעה שהקב"ה מביט בעולמו ורואה בתי טרטיאות ובתי קרקסיאות יושבים בטח ושאנן ושלוים ובית מקדשו חרב הוא מסתכל באפיליון עולמו להחריבו.
כיון שישראל נכנסים שחרית לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ומייחדין שמו ואומרים 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" מתקבצין כל מלאכי השרת אצל הקב"ה ואמרים לפניו: אתה הוא עד שלא נברא העולם, אתה הוא משנברא העולם, אתה הוא בעולם הזה, ואתה הוא לעולם הבא, קדש את שמך על מקדישי שמך (עם ישראל). מיד נוחה דעתו של הקב"ה ואינו מחריב עולמו ומיושב דעתו בשביל ישראל, הדא הוא דכתיב 'ואתה קדוש יושב תהלות ישראל' שמיישב דעתו בשביל תהלות ישראל". וצריך להבין היטב מה אומר הפסוק הזה.

שלוש קדושות, שלושה שלבים

אנו אומרים קדושה שלוש פעמים בתפילת שחרית בכל יום. בקדושות הללו יש סדר, והן הולכות משלב לשלב. קדושת "ובא לציון" היא החשובה מכולן, הגמרא אומרת (סוטה מט) שהעולם עומד על הקדושה הזאת. בקדושה זו נאמר הפסוק "וְאַתָּה קָדוֹשׁ יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל" שמניח את דעתו של הקב"ה. מהו סדר המדרגות ומה מיוחד בקדושה זו?
א] בברכות קריאת שמע ב"יוצר אור" אנו אומרים רק פסוק "קדוש" ופסוק "ברוך". את הפסוקים הללו אמרו ישעיהו ויחזקאל הנביאים שזכו לראות את כבוד ה'. הם גם זכו לראות את המלאכים אומרים את הפסוקים הללו שמתפעלים כשהם רואים את כבוד ה'. בברכת "יוצר" אנו רק מספרים מה שראו הנביאים הללו. אחר כך אנחנו אומרים פסוק "שמע ישראל" שהוא פסוק של מלכות ה' ברמז ובשקט.
ב] בשלב השני של התקדמות התפילה אנו עולים בעצמנו מדרגה. בתפילת י"ח אנו צריכים להרגיש כאילו היינו בקודש הקודשים וראינו מה שראה ישעיהו "וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל". ראינו את כבודו של ה' מלא את ההיכל. ראינו מה שראו הנביאים בהיכל (שו"ע או"ח צח). אנו בעצמנו מקדישים כמו שמקדישים המלאכים. "נקדישך ונעריצך כנועם שיח סוד שרפי קודש". בקדושה זו אנו אומרים את מה שלמדנו מהמלאכים שרואים כבוד של מעלה. אחר כך אנו אומרים את פסוקי מלכות שאמר דוד המלך "ימלוך ה' לעולם אלוקיך ציון לדור ודור הללויה". שהוא היה מלך ויודע מהי מלכות.
ג] אחרי התפילה אנו אומרים בקדושת "ובא לציון" את שני פסוקים של "קדוש" ו"ברוך" שאמרו המלאכים, ועוד פסוק של מלכות שאמרו בני ישראל בשעה שזכו לראות את המרכבה כמו שראו הנביאים וכמו שאומרים המלאכים. זה היה במעמד שירת הים ליד ים סוף. שם אמרנו כולנו בקול גדול: "ה' ימלוך לעולם ועד". ואת הפסוק הזה אנחנו אומרים כעת.

יש כיסא, לכן תהילות ישראל יושב

צריך לשים לב שבקדושת "ובא לציון" אנחנו לא מזכירים כלל את המלאכים כמו שהזכרנו באריכות בקדושת "יוצר" וכמו שהזכרנו בקדושת חזרת הש"ץ. אנחנו רק מזכירים את הפסוקים שהם אומרים. בקדושת "ובא לציון" מדובר על תהילת ישראל. מדובר על התהילות של בני האדם ולא של המלאכים. של בני האדם שמקדשים את שמו של ה' ומפארים אותו בעולם. לכן אנחנו גם מתרגמים את הפסוקים הללו, שידעו כל אפסי ארץ את ישועת אלוקינו.
זה מה שהיה בימי מרדכי ואסתר. כל העולם שהיה תחת שלטונו של אחשוורוש למד לדעת את יד ה' ואת מעלתו. "וְכָל שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת וְהָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים וְהַפַּחוֹת וְעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ מְנַשְּׂאִים אֶת הַיְּהוּדִים כִּי נָפַל פַּחַד מָרְדֳּכַי עֲלֵיהֶם: כִּי גָדוֹל מָרְדֳּכַי בְּבֵית הַמֶּלֶךְ וְשָׁמְעוֹ הוֹלֵךְ בְּכָל הַמְּדִינוֹת כִּי הָאִישׁ מָרְדֳּכַי הוֹלֵךְ וְגָדוֹל" (אסתר ט ג).
זה בדיוק מה שאמרה אסתר "וְאַתָּה קָדוֹשׁ יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל". בזכות עם ישראל מתגלה קדושתו של הקב"ה בעולם. בזכות התהילות של עם ישראל הקב"ה יושב בעולם על כיסאו. כי אין השם שלם ואין הכיסא שלם עד שיימחה שמו של עמלק. ומרדכי ואסתר הצליחו למחות שמו של עמלק במקצת. על כן יושב תהילות ישראל. יש כבר כיסא.

המלאכים לומדים מבני האדם

בקדושת "כתר" שאומרים במוסף יש מדרגה מיוחדת. בקדושה זו לומדים המלאכים מבני האדם. כך כתב בעל הבן איש חי בספרו "עוד יוסף חי" (פרשת תרומה ג): "בקדושת שחרית בכל יום אומרים 'נקדישך כנועם שיח שרפי קודש' אשר מלשון זה משמע דישראל הם טפלים למלאכים. ובקדושת מוסף אומרים 'כתר יתנו לך המוני מעלה עם עמך ישראל קבוצי מטה' דמלשון זה משמע המלאכים טפלים לישראל". הבן איש חי שם מסביר שבני ישראל מגיעים למעלה הזאת בזכות קדושת השבת.
למה המלאכים טפלים דווקא בלשון זאת של "כתר". כי כתר הוא עניין של "מלכות", את הפסוקים הללו של המלכת ה' בעולם יכולים לומר רק בני האדם. רק הם יכולים להשיג, ומהם לומדים המלאכים.
ויהי רצון שבאמת יתקיים בנו פסוק המלכות הגדול "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". וכפי שמסביר שם רש"י (דברים ו ד) שעכשיו ה' הוא אלוקינו בלבד. אבל לעתיד לבוא יתברר שה' הוא אלוקים של כל העולם. אחרי שיתברר שהיה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ (זכריה פרק יד ט). שנאמר: "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה'" ונאמר "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד". במהרה בימינו אמן.

סיפורים על הרב זצ"ל:

הנה באתי במגילת ספר

סיפר חכם שמעון אליהו, אחיו של הרב זצ"ל: בתקופת מלחמת השחרור התגוררה משפחתנו בירושלים, שהייתה אז עיר במצור. בימים ההם היה בלתי אפשרי להכניס לעיר מצרכים, והכול היה במידה ובמשורה. המצרכים שכן הגיעו, הגיעו בשיירות, תוך סכנה גדולה. חסרים היו הרבה דברים לתושבים וביניהם גם מגילת אסתר.
שני אחיי, הרב מרדכי הצעיר והרב נעים הגדול, קיבלו על עצמם לכתוב את מגילת אסתר בעצמם. כל אחד קיבל על עצמו לכתוב חצי מהמגילה, על-מנת להספיק את כתיבת המגילה עד חג הפורים.
במשך ימים ספורים הם ישבו וכתבו במרץ, וכך הייתה לתושבי העיר ירושלים מגילה כשרה לקרוא בה בחג הפורים.

המן הרע הזה

אמר הרב זצ"ל: למה אמרה אסתר לאחשוורוש "המן הרע הזה"? וכי המן בלבד לא מספיק לו? אלא מסביר הבן איש חי בספרו "קרן ישועה" על המגילה, שיש לזה כוונות על-פי הקבלה והסוד שהתכוונה אסתר. ועוד, שבכל דור ודור יש המן שלו, והיא מתכוונת להמן זה שעומד מולה.


את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il