במדרש רבה מצאנו דעה שכנראה חולקת על שיטת הש"ס הבבלי, בה דנו בפרקים הקודמים. וז"ל המדרש:

מדרש זה הועדף גם על ידי הרמב"ן בפירושו לפרשת במדבר וז"ל


הרמב"ן איננו מחלק בין דורו של משה, לאחר חטא העגל, לבין הדורות הבאים וגם איננו מזכיר את נושא השקלים בהקשר לטעותו של דוד. לכן נראה לסכם להלכה את שיטת המדרש שהיא כנראה שיטת הרמב"ן להלכה:
א. ספירה חלקית, כלומר מציאת מנינה של קבוצה מסוימת גדולה (כמו במלחמה נגד עמלק בימי שאול) או קטנה (כמו הכהנים שהשתתפו בפיס בכל בוקר), מותרת אם היא לצורך ונעשית באמצעות דבר אחר (כמו טלאים או אגודלים). היתר זה הוא לכל השיטות.
ב. ספירת כל ישראל על ידי מחצית השקל, לפי הבבלי מותרת גם שלא לצורך (טעותו של דוד שלא מנה בשקלים) ולפי המדרש אסורה (שלא לצורך, ובזה טעה דוד).
ג. ספירת כל ישראל לצורך שלא באמצעות מחצית השקל , לפי הבבלי על פי הסבר המהרש"א מותר לדורות. לפי דעת המדרש הדבר לא ברור. (עמוד הימיני סימן יג סע' ט).

נסיים דבריינו השבוע בסיפור מעניין. לפני כמאתיים שנה עם הגיעם של תלמידי הגר"א ארצה בראשות רבי ישראל משקלוב, בעל "פאת השולחן" התקיים דיון הלכתי בעקבות עריכת מפקד אוכלוסין זוטא. ר' צבי הרש לערען המנכ"ל הנמרץ של הפאקו"מ (פקידים ואמרכלים) באמסטרדם, ערך רשימה של מקבלי ההקצבות, והשאלה הגיעה לשולחנו של ה"חתם סופר" שנתבקש להכריע אם הדבר מותר, ומסקנתו הייתה להיתר עיין שו"ת "חתם סופר" (קובץ תשובות תשו' ח).