בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • שלג
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

עמרם בן סולטנה

הלכות בענין השלג

undefined

הרב רוני קלופשטוק

ל"א שבט, התשס"ד
9 דק' קריאה
בראשית השבוע "נחתו" השלג והכפור על ארצנו. מתוך עיון במקורות שבתורה שבע"פ, הגענו לעשרות הלכות העוסקות בעניני שלג וברד, החל מנטילת-ידיים ע"י טבילתן בשלג, עניני שבת : רסוק שלג, המסתו לצורך שתיה, הליכה על שלג, הטלת-מים על השלג, ניעור בגדיו מפתיתי שלג וברד בשבת, עניני מקוואות : הוספת שלג למקווה במקום שחסרים מ' סאה של מי-גשמים, פסול מים שאובין בשלג, טבילה במי נהרות שעלו על גדותיהם מחמת הפשרת-שלגים, וכלה בנושאים שונים ומגוונים , כגון : כיסוי דם-השחיטה בשלג, צבעם של נגעי-צרעת המוגדר כמראה השלג, שותפים שניזוק אחד מקור השלג, ועוד נושאים רבים.
מכללן אתה למד, כי הן בתקופת התנאים והאמוראים, והן בימי הראשונים והאחרונים, ברוב תפוצות-ישראל, נתקלו חכמי ישראל בבעיות הלכתיות אשר נבעו מהכרותם את תופעת השלג.

ננסה להביא מבחר מהלכות אלו, תוך לימוד מדורג של המקורות.

הכוונה ללימוד המקורות.

1. עיין במקורות 1,2, מהגמרא ומהתוספתא, ונסה להגדיר מהו האופן האסור לריסוק שלג וברד, ומהי הדרך שהותרה להמסת שלג ? שים לב לשינוי הנוסח בדרך ההיתר בין לשון הגמרא ללשון התוספתא (נותן/מרסק)
2. מהו טעם האיסור של ריסוק שלג וברד? עיין בדברי רש"י במקור מספר 3 והגדר את טעם האיסור. האם כוונתו לאיסור דאורייתא או דרבנן?
3. במקור 4 מובאים דברי הרשב"א שהביא את שיטת רש"י ואת שיטת ספר התרומה (לרבינו ברוך) בטעם האיסור. מה היא קושייתו על ספר התרומה, מההיתר שבגמרא לתת את השלג בכוס כדי שיפשיר מעצמו, ומדוע לרש"י מובן ההיתר?
4. הרשב"א, בהמשך דבריו (במקור 5), נתן טעם נוסף לאיסור ריסוק השלג . קרא את דבריו ונסה להסביר על פיו מה היא דרך ההיתר להמסת השלג ?
(כלומר, האם לשיטתו הותר רק להניח את השלג בכוס, או שהותר אף לרסקו בידיים בתוך מי-הכוס, משום שהמים הנוצרים בריסוק מתערבבים מיד במים שבכוס ואינן ניכרים בפני עצמם. שים לב לראיה מלשון התוספתא)?

סיכום ביניים:
ראינו ג' שיטות בטעם האיסור:
רש"י: סרך-מלאכה, דדומה לעושה מלאכה משום שהוא כבורא המים מתוך השלג.
ספר-התרומה: נולד.
רשב"א: שמא יבוא לסחוט גם פירות העומדים למשקה (כגון ענבים וזיתים) ואסורים בשתיה.

על פירוש סה"ת הוקשה, מדוע אם כן מותר להניח שלג שיימס מעצמו בכוס, והלוא סוף סוף המים יהיו באיסור נולד. לעומתו, לפי דברי רש"י והרשב"א, אם המים נוצרו בעצמן אין בזה איסור, שהרי לא נאסר אלא לעשות מעשה בידיים (ריסוק) דדומה למלאכה או שיש לחשוש שילמד מכך שמותר לסחוט, אך להניח השלג ויימס מעצמו אין חשש לנ"ל, ומותר.
עוד חידש הרשב"א, על פי לשון התוספתא, שאם מרסק בידיו את השלג בתוך הכוס שיש בה מים מקודם, היות ולא ניכרו מי השלג המומסין בפני עצמן, אין בזה איסור. וראיה מפירות האסורין בסחיטה, שאם הונחו בתוך משקה הסחוט מלפני השבת, אין איסור לשתות היין הנסחט מתוכן ומתערבב.

5. עיין בפסק ההלכה של השו"ע או"ח בהלכות שבת במקור מספר 6, ובדברי המשנה הברורה שעל דבריו. כאיזו שיטה פסק המחבר?
6. ה"משנה ברורה" מוסיף בסיום דבריו (מקור 7) איסור - לדעת הרמ"א - להניח השלג אף על פי שיימס מאליו. על פי איזו שיטת ראשונים מהנ"ל, מובן פסקו זה? כיצד מסביר את האופן המותר בהמסה הנזכר בגמרא ?
7. עיין בפסיקת ה"בן איש חי" בענין ריסוק שלג בשבת במקור 8. מה החומרא בדעת המחבר בשו"ע, היוצאת על פי דבריו?
8. הלכה נוספת למד השו"ע במקור 9 מסוגייתנו, בענין נטילת ידיים בשבת ע"י שלג - מה הדין ומה טעמו?
9. עוד עסק שם השו"ע (מקור 10) בשאלה האם מותר לשבור שכבת קרח כדי להגיע למים שתחתיה (לשתותם), עיין בדבריו ובהערת המשנ"ב בשם המגן-אברהם, כיצד פסק המשנ"ב?
10. האם מותר ללכת בשבת על השלג, והרי ע"י כך ממיסו? עיין בדברי המשנ"ב (מקור 11), מה הם שני טעמי ההיתר?
11. האם מותר (לחייל הנמצא בסיור - לדוגמא) להטיל מימיו על השלג בשבת? עיין בדברי השו"ע והמשנ"ב במקור 12.
12. פתיתי שלג שנפלו על הבגד, האם מותר בשבת לנערם? עיין בדברי המשנ"ב בביאור-הלכה במקור 13.
13. על פי דין ניתן ליטול ידים לסעודה ע"י עירוי רביעית מים מכלי על כל יד, או ע"י טבילתן במי-גשמים או מעין. האם מותר ליטול ידיו לסעודה ע"י טבילתן בשלג? עיין בדברי השו"ע והמשנ"ב במקור 14.

14. האם ניתן לקחת מי נהרות על מנת להשתמש בהם כ"מים שלנו" לאפיית מצות לפסח? (מקור 15)
15. מקוה צריך שיהיו בו מ' סאה של מי-גשמים. אם חסר בו מים מכמות זו, ונפלו לתוכו ג' לוגין מים-שאובים פסלוהו.
16. האם שלג נידון כמים שאובים (כאשר אדם מעביר גושי שלג למקוה) הפוסלים את המקוה כנ"ל? האם ניתן לעשות מקוה שכל מימיו יהיו משלג? עיין במקור 16 ממשניות מקוואות, ובפסיקת השו"ע. שים לב למקום (מידבא) בו פסק ר' עקיבא לעשות מקוה משלג, הם אין מכך ראיה נפלאה לריבוי שלג אף בעבר-הירדן.

נסיים את פרק העיון הזה שבענין השלגים, במעשה המפורסם בהלל הזקן שמסר עצמו על לימוד תורה, ומצאוהו על הגג של בית המדרש כנגד החלון, מעולף כולו ועליו ג' אמות שלג ירושלמי כבד. "אמרו עליו על הלל הזקן שבכל יום ויום היה עושה ומשתכר בטרעפיק, חציו היה נותן לשומר בית המדרש וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו. פעם אחת לא מצא להשתכר ולא הניחו שומר בית המדרש להכנס, עלה ונתלה וישב על פי ארובה כדי שישמע דברי אלהים חיים מפי שמעיה ואבטליון. אמרו - אותו היום ערב שבת היה ותקופת טבת היתה, וירד עליו שלג מן השמים. כשעלה עמוד השחר אמר לו שמעיה לאבטליון - "אבטליון אחי, בכל יום הבית מאיר והיום אפל, שמא יום המעונן הוא ?". הציצו עיניהן וראו דמות אדם בארובה, עלו ומצאו עליו רום שלש אמות שלג. פרקוהו והרחיצוהו וסיכוהו והושיבוהו כנגד המדורה, אמרו "ראוי זה לחלל עליו את השבת".


מקורות :

1. תלמוד בבלי מסכת שבת דף נא/ב

ואין מרזקין לא את השלג ולא את הברד בשבת בשביל שיזובו מימיו, אבל נותן הוא לתוך הכוס או לתוך הקערה ואינו חושש.


2. תוספתא מסכת שבת פרק ד
אין מרסקין את השלג שיזובו מימיו, אבל מרסק הוא לתוך הכוס או לתוך הקערה ואינו חושש.


3. רש"י שבת דף נא/ב
ואין מרזקין - כמו מרסקין משברין לחתיכות דקות.
כדי שיזובו מימיו - משום דקא מוליד בשבת, ודמי למלאכה, שבורא המים האלו.
אבל נותן לתוך הכוס - של יין בימות החמה כדי לצנן, ואף על פי שנימוח מאליו, ואינו חושש .


4. חדושי הרשב"א על מסכת שבת דף נא/ב
הא דתניא - "אין מרסקין לא את השלג ולא את הברד": פרש"י משום דקא מוליד בשבת ודמיא למלאכה שבורא את המים האלו, אבל נותן לתוך הכוס אע"פ שנמוח מאיליו. ומה שכתב הרב ז"ל משום דקא מוליד לאו למיסר משום נולד קאמר, אלא שהאיסור הוא משום סרך מלאכה לפי שהוא כבורא ומוליד המים הללו.
אבל בספר התרומה כתוב שהוא אסור משום נולד, ולפיכך אסר ליתן קדרה או פנאדה שקרש שמנוניתא כנגד המדורה, משום דמעיקרא 'עב וקפוי ועכשיו נמחה ונעשה צלול והוה ליה נולד. ולדבריו אפי' בחמה אסור דהוה ליה נולד. ואינו מחוור, דא"כ למה התירו לתת לתוך הכוס, דמ"מ הרי הוא נפשר בתוך הכוס והרי הוא נולד בשבת ואסור. ועוד דהא פירות דלאו בני סחיטה נינהו סוחטין לכתחלה ואפי' תותים ורמונים היוצא מעצמן אם לאוכלין מותר. אלא לעולם לא אסרו אלא ריסוק דיד מפני סרך מלאכה.


5. חדושי הרשב"א שם

...ולי נראה דמשום גזרת סחיטה דפירות העומדין למשקה נגעו בה, מפני שהברד והשלג למימיהן הן עומדין, ולפיכך לתת לתוך הכוס מותר שאינו נראה כסוחט. ועוד הקלו בו לרסק בתוך הכוס כפירות דלאו בני סחיטה, והתירו לרסק אפי' ביד לתוך הכוס כדתני בתוספתא (פ"ד הט"ו) - "אבל מרסק הוא לתוך הקערה". וטעמא דמלתא לפי שאף על פי שנקרש ונעשה עב הכל יודעין שאין בו אוכל ושמימיו נסחטין מתוכו, אלא מים הם מתחלתן ועוד סופן אלא שנקרשו לפי שעה, ולפיכך הקלו מהם לסוחטן לתוך הקערה או לתוך הכוס, אלא שהחמירו בהן לסחטן ולרסקן בפני עצמן...


6. שו"ע אורח חיים סימן שכ סע' ט ומשנה ברורה שם.
השלג והברד, אין מרסקין אותם דהיינו לשברם לחתיכות דקות כדי שיזובו (לג) מימיו, אבל נותן הוא לתוך כוס של יין או מים והוא נימוח מאליו (לד) ואינו חושש, וכן אם הניחם בחמה או כנגד המדורה ונפשרו (לה) מותרים:

משנה ברורה:
(לג) מימיו - דדמי למלאכה שבורא המים הללו ואסור מדרבנן, א"נ גזירה שמא יסחוט פירות העומדין למשקין:
(לד) ואינו חושש - כיון דלא עביד מעשה בידים לא גזרו ביה, ויש מתירין אפילו לרסק בידים לתוך הכוס והטעם דכיון שנתערב במה שבתוך הכוס ואינו בעין לא גזרו ביה כלל:
(לה) מותרים - ליהנות מהם, והוא הדין דמותר לכתחלה להניח, כיון שממילא הוא נימוח וכמו לתוך הכוס.


7. משנה ברורה שם
(לה) ...ולדעת רמ"א (סימן שי"ח סע' ט"ז * ) גם הכא יש להחמיר, דאף דנימוח מאליו אסור משום נולד, ואינו דומה לתוך הכוס דהתם הוא מעורב במים ואינו ניכר


8. ספר בן איש חי - הלכות שנה שניה - פרשת יתרו (ט)
השלג והברד אסור לרסקן בידים, דהיינו לשברם לחתיכות דקות כדי שיזובו מימיהן.
ושני טעמים יש בדבר - חדא גזרינן שמא יסחוט פירות העומדין למשקין, ועוד משום סרך מלאכה נגעו בה דדמי למלאכה שבורא המים הללו...
מיהו, מותר ליתן חתיכות שלג לתוך כוס של יין או מים בימות החמה כדי לצננו, והמה נמוחים מאליהם, ואינו חושש, דכיון דאינו עושה בידים שרי.
ויש מתירין לרסקו בידים תוך כוס של מים או שאר משקין, כיון שהוא מתערב במים אין לחוש. ואע"ג דרבים וגדולים המה המתירים בזה, מ"מ כיון דמרן (המחבר) ז"ל דעתו כדעת האוסרים לרסק אפילו בתוך כוס המים, הכי נקטינן.


9. שו"ע שם סע' יא

צריך ליזהר בחורף שלא יטול ידיו במים שיש בהם שלג או ברד, ואם יטול - יזהר שלא ידחקם בין ידיו שלא יהא מרסק.


10. שו"ע שם סע' י ומשנ"ב שם
מותר לשבר הקרח כדי ליטול מים מתחתיו:

משנ"ב שם ס"ק לו:
דשבירת הקרח אינה מלאכה כלל, ולא אסרו בריסוק אלא אם הוא עושה כדי שיזובו מימיו משא"כ בזה. כתב המגן-אברהם, דבנהר או באר אסור דכיון דהוא מחובר לקרקע יש בו משום חשש בנין וסתירה, אבל הרבה אחרונים חולקין עליו וס"ל דשם מים עליהן ואין שייך בו בנין וסתירה. ולצורך שבת יש להקל.


11. שו"ע שם סע' יג
דורס שלג ברגליו ואינו חושש:

משנ"ב שם ס"ק לט - ואף אם השלג נימוח וזב עי"ז לית לן בה, כיון דהוא אינו מתכוין לזה . והט"ז כתב - דכיון שהוא דבר שאי אפשר ליזהר בזה, לא גזרו ביה.


12. שו"ע שם סע' יד
הר"מ מרוטנבורג (מ) מתיר להטיל מי רגלים בשלג, והרא"ש (מא) היה נזהר:

משנ"ב שם:
(מ) מתיר להטיל - דומיא דדורס שלג ברגליו: (מא) היה נזהר - שע"י השתן ודאי נימוח, ולא דמי לסעיף ט' דשרי ליתן שלג לתוך הכוס אע"פ שנימוח, דהכא כיון דעביד מעשה גרע טפי. ועיין בט"ז שפסק להקל וכן הא"ר כתב להקל, אם לא שאפשר בלא טורח טוב ליזהר:


13. שו"ע אורח חיים סימן שב סע' א'

המנער טלית שחורה מן הטל שעליה - חייב, שהניעור יפה לה כמו כיבוס. והוא שמקפיד עליה שלא ללבשו בלא ניעור:
רמ"א - וכ"ש שאסור לנער בגד שנשר במים או שירדו עליו גשמים ודוקא בבגד חדש שמקפיד עליו ..... אבל מותר להסיר הנוצות מן הבגד בשבת.

ביאור הלכה סימן שם ד"ה מן הטל שעליה
כתב באליה-רבה בשם אגודה - דהוא הדין שלג.
ונראה לי, דאם עדיין השלג לא נמס כלל - מותר, דהוא כעין נוצות המבואר לקמן בהג"ה (שמותר לנערן) משום דעומדין מלמעלה ולא נכנסין בתוכו. אך יזהר לנער בקל, דאף אם היה נמס קצת ולא מינכר, לא יפול כי אם ממשות השלג העומד מלמעלה.


14. שו"ע אורח חיים סימן קס סע' יב
השלג והברד והכפור והגליד (פי' המים הנקפים מרוב הקור) והמלח, אם ריסקן עד שנעשו מים נוטלין מהם וטובלין בהם, אם יש בהם כשיעור.

משנה ברורה סימן קס ס"ק נח
אם רסקן וכו' - אבל בלאו הכי, אין נוטלין בהן בכלי. אבל לטבול הידים בתוכן אם יש בהן כשיעור מקוה מותר בשעת הדחק כשאין לו מים אף בלא רסקן.
ואפילו אם אין השלג מכונס הרבה בבת אחת אלא מונח על פני הארץ ונמוח הרבה, כל שיש מ' סאה מחובר יחד טובלין בו, ומ"מ נראה דצריך שיהיה עכ"פ כדי לכסות ידיו במקום שתוחבן.


15. שו"ע אורח חיים סימן תנה סע' א

אין לשין אלא במים שלנו, בין שהם מי בורות ומעיינות בין שהם מי נהרות. ...
לכתחילה יש לשאוב (טז) מן הנהרות ולא מן הבארות, אבל כשהנהרות גדולות (יז) מהפשרת-שלגים וגשמים טוב יותר לשאוב מן הבארות.

משנה ברורה שם:
(טז) מן הנהרות - מפני שהחמה מהלכת ביומי ניסן תחת הקרקע, ולכן הבארות רותחין קצת, משא"כ בנהרות נהי דבמקום נביעתן הן רותחין מ"מ כשנמשכו למרחוק מתקררים:
מהפשרת שלגים וכו' - דאז מי בארות מתקררין יותר מהם, דבניסן החמה מהלכת בהרים כדי לפשר השלגים והם נעשין פושרין.


16. משנה מסכת מקואות פרק ז משנה א
יֵשׁ מַעֲלִין אֶת הַמִּקְוֶה וְלֹא פוֹסְלִין, פּוֹסְלִין וְלֹא מַעֲלִין, לֹא מַעֲלִין וְלֹא פוֹסְלִין. אֵלּוּ מַעֲלִין וְלֹא פוֹסְלִין, הַשֶּׁלֶג, וְהַבָּרָד, וְהַכְּפוֹר, וְהַגְּלִיד, וְהַמֶּלַח, וְהַטִּיט הַנָּרוֹק. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, הָיָה רַבִּי יִשְׁמָעֵאל דָּן כְּנֶגְדִּי לוֹמַר, הַשֶּׁלֶג אֵינוֹ מַעֲלֶה אֶת הַמִּקְוֶה. וְהֵעִידוּ אַנְשֵׁי מֵידְבָא מִשְּׁמוֹ שֶׁאָמַר לָהֶם, צְאוּ וְהָבִיאוּ שֶׁלֶג וַעֲשׂוּ מִקְוֶה בַּתְּחִלָּה.


17. שו"ע יורה דעה סימן רא סע' כט
אין שאיבה פוסלת אלא במים, אבל השלג והברד והכפור והמלח...אין שאיבה פוסלת בהן, שאם שאב מאלו למקוה החסר לא פסלוהו.
ולא עוד, אלא אפילו עשה כל המקוה משלג או כפור או ברד שהביאו בכלי ועשה מהן מקוה כשר:
רמ"א - וכשמשער שיעור המקוה בשלג ימעך חללו תחילה ... ואז מותר לטבול בו כמות שהוא, ויש מחמירין לטבול בכל אלה, עד שניתוחו (=נמסו) ונעשו מים , וטוב להחמיר לכתחלה:
עוד עיין בשו"ת שו"ת אחיעזר חלק ג' סימן לג בענין זה.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il