רצוננו לראות את מלכנו | הרב שמואל אליהו | בית המדרש

פרשת שבוע ותנ"ך
כי תשא

קטגוריה משנית

שבת ומועדים
הלכות ערב פסח

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב מרדכי אליהו זצ"ל

13 דק' קריאה

תפילת עמידה במעמד הר סיני
בית המקדש הוא המקום שבו הקב"ה מדבר עם ישראל. כשהתורה מתארת את מקום קרבן התמיד היא לא אומרת רק מזבח הנחושת, היא אומרת "פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי ה'". המטרה של קרבן התמיד היא לעמוד מול ה'. "אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה, לְדַבֵּר אֵלֶיךָ שָׁם". לכולכם.
נבואה לכלל ישראל היא כמו מעמד הר סיני. לכן התורה מדגישה את הקשר בין קרבן תמיד למעמד הר סיני במילים "עֹלַת תָּמִיד הָעֲשֻׂיָה בְּהַר סִינַי" (במדבר כח ו). ואנו מזכירים את הפסוק הזה כל יום בתפילה בקריאת קרבן תמיד, לדעת שהמטרה בתפילה היא לחזור במשהו למעמד הר סיני.

וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל – נבואה לכל העם
בימינו זה נשמע רחוק, אבל הגמרא אומרת "כִּדְתַנְיָא, הַרְבֵּה נְבִיאִים נִתְנַבְּאוּ לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל כִּפְלַיִם כְּיוֹצְאֵי מִצְרַיִם, אֶלָּא נְבוּאָה שֶׁנִּצְרְכָה לְדוֹרוֹת נִכְתְּבָה, שֶׁלֹּא הֻצְרְכָה לְדוֹרוֹת לֹא נִכְתְּבָה" (מגילה יד). במדרש משמע שהמספר הזה הוא לא סיכום של כל הנביאים שהיו במשך הדורות, אלא סיכום של דור אחד.
"ר' דרוסא ור' ירמיה בשם רבי שמואל בר יצחק ששים רבוא נביאים עמדו להם לישראל בימי אליהו, ר' יעקב בשם ר' יוחנן אמר מאה ועשרים רבוא וכו'. רבי ברכיה בשם רבי חלבו אמר כשם שעמדו לישראל ששים רבוא של נביאים כך עמדו להם ששים רבוא של נביאות ובא שלמה ופרסמן שנאמר 'נפת תטפנה שפתותיך כלה'" (רבה שיר השירים פרשה ד פסקה כג).
חכמינו אומרים שזאת הייתה המטרה של יציאת מצרים. כל הירידה למצרים, כל השעבוד, עשר המכות וקריעת ים סוף, מתן תורה והתרומות לבניין המשכן, המאמץ הגדול של הבנייה והקרבנות הקבועים והמוספים – כולם נועדו לצורך הזה. "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹקִים: וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם אֲנִי ה' אֱלֹקֵיהֶם".
מסביר שם רש"י מה פירוש הוצאתי אותם "לשכני בתוכם" – "על מנת לשכון אני בתוכם". כך מסביר גם האבן עזרא: "כי לא הוצאתי אותם מארץ מצרים, רק בעבור כי אשכון בתוכם", ואומר עליו הרמב"ן "ויפה פירש".

לראות את פני ה'
כל זה מתחיל במעמד הר סיני. שם כתוב שמשה מביא את דברי העם אל האלוקים. משה אמר לאלוקים כי בני ישראל אומרים "שרצונם לשמוע ממך, אינו דומה השומע מפי שליח לשומע מפי המלך. רצוננו לראות את מלכנו" (רש"י על שמות פרק יט פסוק ט).
המשכן מאפשר לעם ישראל לראות את המלך תמיד. לכן כל הציווי לעלות לרגל לבית המקדש שלוש פעמים בשנה מוזכר בתורה כעלייה "לראות את פני ה'". איפה רואים את פני ה'? איפה זוכים להתפלל אליו ולשמוע את דבריו? במשכן ובמקדש. שם זה המקום של ההתוועדות עם כלל ישראל.

התבודדות כנגד קרבנות
כל זה ממשיך חלקית גם בזמן שבית המקדש חרב. חכמינו תיקנו תפילות כנגד תמידים, ולכן התפילות צריכות להיות כמו נבואה. כך פוסק ה"שולחן ערוך" (צח), שהתפילה היא במקום קרבן והמתפלל צריך להרגיש שהוא מדבר עם הקב"ה. "ויחשוב כאלו שכינה כנגדו". "וכך היו עושים חסידים ואנשי מעשה, שהיו מתבודדים ומכוונין בתפלתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמות ולהתגברות כח השכלי, עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה ".

שביתה שעושה נחת רוח
אחרי חטא העגל אלוקים רוצה לכלות את עם ישראל. "וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל" (שמות לב י). משה מתפלל והגזירה מבוטלת. "וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵךְ עֲלֵה מִזֶּה אַתָּה וְהָעָם אֲשֶׁר הֶעֱלִיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב" וכו'.
לא זו בלבד שאלוקים משאיר אותם בחיים, הוא גם נותן להם את הארץ ושולח מלאך שיעזור להם. "וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ מַלְאָךְ וְגֵרַשְׁתִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי". לכאורה העם צריך להיות מרוצה, אלוקים נותן להם חיים. נותן להם את הארץ המיוחדת. אבל הם מתאבלים. "וַיִּשְׁמַע הָעָם אֶת הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה וַיִּתְאַבָּלוּ וְלֹא שָׁתוּ אִישׁ עֶדְיוֹ עָלָיו" (לג א). למה הם מתאבלים במקום לשמוח? הרי הם מקבלים "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ"?
אחרי שעם ישראל טעם את החיים האמיתיים, הוא לא יכול להסתפק עוד בחיים ריקניים. הוא רוצה את אלוקים בקרבו. לכן כאשר ה' אומר להם "כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אַתָּה", הם מתאבלים. אפילו שהם שומעים שיש להם את ארץ ישראל עם כל פריה וטובה, אפילו שהם שומעים שהם מנצחים את כל אויביהם, אבל אם אלוקים לא אתם – הם עושים שביתה. "אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים – אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה" (לג טו). בוודאי ובוודאי שהמילים הללו עשו נחת רוח לקדוש-ברוך-הוא מכל הקרבנות שבעולם. "וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה גַּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶעֱשֶׂה כִּי מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם" (שמות לג יז).

בין גאולת פורים לגאולת פסח

מסמך גאולה לגאולה – עדיף
הגמרא (מגילה ו ע"ב) דנה בשאלה מתי חוגגים את פורים כשיש שני אדרים, האם באדר ראשון או באדר שני. בנושא זה יש מחלוקת בין שני תנאים. רבי אליעזר ברבי יוסי אומר שצריך לחגוג את פורים באדר ראשון, כי מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה ו"אין מעבירין על המצות". רבן שמעון בן גמליאל אומר שפורים צריך להיות באדר שני, כי "מסמך גאולה לגאולה עדיף". לסמוך את גאולת פורים לגאולת פסח.

שם גאולה אחד הוא
רש"י מסביר במסכת מגילה (יז ע"ב) שיש הבדל עקרוני בין פורים לפסח. בפורים אנחנו מציינים גאולה קטנה מרשע שבא להשמידנו והתגברנו עליו. אנחנו עדיין עבדים של אחשוורוש ונשארנו בגלות. פסח מציין את הגאולה הגדולה של יציאת מצרים והבאתנו אל הארץ. בתפילת י"ח יש ברכות לשתי הגאולות הללו. על הגאולה מהצרות אנחנו מברכים ברכת "גואל ישראל", ומסביר רש"י: "האי גאולה לאו גאולה דגלות היא, אלא שיגאלנו מן הצרות הבאות עלינו תמיד".
מלבד הברכה הזאת יש בהמשך התפילה ברכות אחרות שעוסקות בגאולה האמיתית, "ברכת קיבוץ ובנין ירושלים וצמח דוד, יש לכל אחת ואחת ברכה לעצמה". הן עוסקות בהשלמת התפקיד של עם ישראל כמו שנשבע לאבותינו, לאברהם ליצחק וליעקב.
עם זאת אומרת הגמרא במסכת מגילה כי אפשר ללמוד מגאולה זו על גאולה זו. לכן קבעו את הברכה על הגאולה מן הצרות בברכה שביעית, כי הגאולה הגדולה תהיה במוצאי שנת שביעית: "וּמָה רָאוּ לוֹמָר 'גְאֻלָּה' בַּשְּׁבִיעִית? (בברכה השביעית) אָמַר רָבָא, מִתּוֹךְ שֶׁעֲתִידִין לִיגָאֵל בַּשְּׁבִיעִית, לְפִיכָךְ קְבָעוּהָ בַשְּׁבִיעִית. וְהָאָמַר מַר, בַּשִּׁשִּׁית קוֹלוֹת, בַּשְּׁבִיעִית מִלְחָמוֹת, בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית בֶּן-דָּוִד בָּא".

מלחמה – אתחלתא דגאולה
אם הגאולה עצמה במוצאי שביעית, למה הברכה היא הברכה השביעית? על שאלה זו עונה הגמרא: "מִלְחָמָה נַמִּי, אַתְחַלְתָּא דִגְאֻלָּה הִיא" (מגילה יז ע"ב). הברכה השביעית באמת עוסקת בצרות של מלחמות שבאות עלינו, היא לא עוסקת בגאולה הגדולה ממצרים ובגאולה העתידה. עם זאת הברכה השביעית עוסקת במלחמות ו"בצרות הבאות תמיד עלינו" – והיא אומרת לנו שהצרות הללו הן אתחלתא דגאולה. שמתוך הצרות הללו באה הגאולה הגדולה.
כך היה בימי מרדכי ואסתר. הם עסקו בהצלת עם ישראל מהשמדה, אבל בסופו של דבר נבנה מתוך כך בית המקדש השני. שהרי בית המקדש נבנה שלוש שנים אחרי המלחמה שעשו בני ישראל והכו את אויביהם, ככתוב במגילה "וַיַּכּוּ הַיְּהוּדִים בְּכָל אֹיְבֵיהֶם מַכַּת חֶרֶב וְהֶרֶג וְאַבְדָן וַיַּעֲשׂוּ בְשׂנְאֵיהֶם כִּרְצוֹנָם" (אסתר פרק ט ה). מתוך כך באה הגאולה הגדולה. לכן פירש רש"י על מה שנאמר בגמרא שמשנכנס אדר מרבים בשמחה, כי זאת שמחה לחודשיים אדר וניסן (רש"י תענית כט ע"א), כי הם ימי נסים לישראל.

גאולה בנִסים לעומת גאולה בדרך טבע
רבי צדוק הכהן מלובלין ("פרי צדיק", שמות, פורים) אומר שהגאולה של פסח היא גאולה של נס "שמעו עמים ירגזון" וגו'. לעומתה הגאולה של פורים הייתה נסתרת. "והיה מלובש כמעט בדרך הטבע". הסמיכה של שתי הגאולות באה ללמד שהן מחוברות זו לזו. שהגאולה העתידה יכולה להתחיל בדרך הטבע ולהמשיך בדרך נס.
כך מביא האור החיים הקדוש, שיש שני סוגי גאולות, טבעית ונסית. "אם תהיה הגאולה באמצעות זכות ישראל – יהיה הדבר מופלא במעלה, ויתגלה הגואל ישראל מן השמים במופת ואות, כאמור בספר הזוהר (ח"א קיט), מה שאין כן כשתהיה הגאולה מצד הקץ ואין ישראל ראויים לה – תהיה באופן אחר, ועליה נאמר (זכריה ט ט) שהגואל יבא עני ורוכב על חמור". עליה נאמר "וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל" " פירוש שיקום שבט אחד מישראל כדרך הקמים בעולם דרך טבע" (במדבר כד י).
כך מסביר גם הרמב"ן בפירושו על שיר השירים (ח יב) על הגאולה העתידה, שתתחיל בדרך טבעית. ש"ראשית הגאולה העתידה תהיה על רישיון המלכויות ויהיה קצת קיבוץ גלויות, ואחר כך יוסיף ה' שנית ידו 'וְשָׁב ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ שָׁמָּה'."
ומנין למדו שכך היא הדרך? מגאולת מרדכי ואסתר והקמת הבית השני שבא בעקבותיה. "כי לה' לבדו התשועה, והוא יסובבנה על ידי בני אדם, כמו שסיבב תשועת גלות בבל על ידי כורש, וכן לעתיד יסבב גאולת ישראל ע"י מלכי הגוים, שיעיר את רוחם לשלחם" (רד"ק תהילים קמו ג).

ציפית לישועה?

הכנה לישועה
ה"חפץ חיים" חיבר את שני ספרי היסוד "משנה ברורה" ו"שמירת הלשון", ומאז פטירתו הם הודפסו במאות אלפי עותקים. מלבד זאת הוא כתב קונטרס שנקרא "ציפית לישועה", על החובה להתכונן לגאולה על-ידי לימוד ההלכות שקשורות אליה. שאם לא כן הוא נמשל "לאדם שהזמין קרואים הגונים למשתה, וכאשר באו אליו הקרואים התחיל, רק אז, להכין צרכי המשתה והסעודה, האם לא לשוטה ופתי יהיה נחשב איש כזה? וחוץ ממה שילעגו עליו הקרואים, עוד יהיה להם תרעומת, שלא חשש לכבודם והזמינם בעת שלא הכין עדיין כלום לסעודה. כן הדבר בעניננו, אנו מבקשים מהשם יתברך כמה פעמים בכל יום כמה מאות פעמים בשנה שישלח לנו את אליהו הנביא, ולבסוף אין אנו מכינים את עצמנו כלל לבואו".

צרות גשמיות וגאולה באים ביחד
לימוד דרכי הגאולה וההלכות שלה חשובות מאוד מאוד. ה"חפץ חיים" מסביר שהגאולה מתקדמת בשני ערוצים, כמו ביציאת מצרים. יחד עם בשורת הגאולה פרעה מכביד את העבודה. "תכבד העבודה על האנשים". גם בבית שני עם התחלת בניית בית המקדש השני בא המן עם גזרותיו לעצור את הבנייה, ואחר כך להשמיד להרוג ולאבד את כל עם ישראל.
אם אנו יודעים שזו הדרך שבה מתרחשים הדברים – אנו לא נשברים. כמו מרדכי, גם אנו יודעים ש"רווח והצלה יעמוד ליהודים". עושים ולא מתייאשים. אם לא יודעים את דרך הגאולה, מיד כשפרעה מכביד את העבודה נבהלים כמו דתן ואבירם ומפחידים את בני ישראל.

צרות רוחניות וגאולה באים ביחד
ה"חפץ חיים" מסביר שכך קורה גם מבחינה רוחנית. בתקופת הגאולה יש התחזקות של תורה כמו שהתורה אומרת בפרשת ניצבים (דברים ל ב) "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹקֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ: וְשָׁב ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ שָׁמָּה". משמע מתוך תשובה.
מצד שני כתוב כי בדור של עקבתא דמשיחא יש התרופפות רוחנית קשה. "חֻצְפָּא יִסְגֵי, וְיֹקֶר יַאֲמִיר, הַגֶּפֶן תִּתֵּן פִּרְיָהּ וְהַיַּיִן בְּיֹקֶר, וְהַמַּלְכוּת תְּהֵא לְמִינוּת, וְאֵין תּוֹכַחַת. בֵּית הַוַּעַד יִהְיֶה לִזְנוּת, וְהַגָּלִיל יֵחָרֵב. וְהַגַּבְלָן יִשּׁוֹם, וְאַנְשֵׁי הַגְּבוּל יְסוֹבְבוּ מֵעִיר לְעִיר וְלֹא יְחוֹנְנוּ, וְחָכְמַת סוֹפְרִים תִּסְרַח, וְיִרְאֵי חֵטְא יִמָּאֲסוּ, וְהָאֱמֶת תְּהֵא נֶעְדֶּרֶת, נְעָרִים יַלְבִּינוּ פְּנֵי זְקֵנִים, גְּדוֹלִים יַעַמְדוּ מִפְּנֵי הַקְּטַנִּים. בֵּן מְנַבֵּל אָב, בַּת קָמָה בְּאִמָּהּ, כַּלָּה בַּחֲמוֹתָהּ, אוֹיְבֵי אִישׁ - אַנְשֵׁי בֵּיתוֹ, פְּנֵי הַדּוֹר כִּפְנֵי הַכֶּלֶב, הַבֵּן לֹא יִתְבַּיֵּשׁ מֵאָבִיו. וְעַל מִי יֵשׁ לָנוּ לְהִשָּׁעֵן? עַל אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם" (סוטה מט ע"ב). מי שלא מכיר את דרכי הגאולה עלול להתבלבל.

טעם המן – רק למי שחושב עליו
כששאלו את ה"חפץ חיים" למה הוא פועל כל כך הרבה למען העניין, הוא השיב שהחיים הם כמו המן שאכלו ישראל במדבר. חכמינו אמרו שהיו בו כל הטעמים שבעולם, אבל זה היה תלוי ברצון של האדם. מה שאדם היה רוצה היה יכול לטעום במן. אם הוא לא יודע – הוא לא יכול לטעום.
אמר ה"חפץ חיים" כי כך בימינו. אלוקים פועל בעולם פעולות גדולות ורבות. אם אתה יודע את המשמעות של הגאולה ואתה מצפה לה – אתה יכול לטעום בחיים את טעם הגאולה. אם לא תלמד על הטעמים הללו – לא תדע לטעום בהם את טעם הגאולה.

טעם העץ כטעם הפרי
מרן הרב אליהו זצוק"ל היה רואה בכל פרי שצומח בארץ ישראל גאולה. ממש כמו שאומרת הגמרא במסכת מגילה (יז) על סדר הברכות בתפילת שמונה עשרה "וּמָה רָאוּ לוֹמַר 'קִבּוּץ גָּלֻיּוֹת' לְאַחַר בִּרְכַּת "הַשָּׁנִים"? דִּכְתִיב, (יחזקאל לו) 'וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל, עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ, וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבֹא'". אם יודעים שפירות הארץ הם סימן לקיבוץ גלויות – בכל פעם שרואים פרי, טועמים את טעם הגאולה.
הרב זצ"ל היה מזכיר תמיד את הגמרא שלמדנו קודם, שהיא הכנה שלפני מלך המשיח. כך היה מסביר לשרים ולראשי ממשלות את המשמעות שלהם, כמו שאומרת הגמרא. ממש כמו בהסבר של ה"חפץ חיים" על הטעם של המן. שכשיודעים שיש טעם כזה אפשר לטעום אותו.

טעם של משיח ברכבת ישראל
מספרים על הרב מבריסק זצ"ל, רבי יהושע ליב דיסקין, שבאחת הפעמים התארח בביתו תלמיד חכם ונשמע קול צפירת הרכבת שהחלה באותה תקופה לנסוע לירושלים. שאל הרב: מה פשר הצפירה? כשהסבירו לו מנין באה הצפירה, הוא אמר: אהה! כבר מפנים את הדרכים! כבר, כבר, וזמן הגאולה קרב, ועדיין אין אנו מוכנים לביאת המשיח! הוא הסתמך על הנאמר בפרקי דרבי אליעזר, שקודם ביאת המשיח יפנו את הדרכים (אוצרות אחרית הימים ח"ב).
כך מובא ב"פרקי דרבי אליעזר" (פרק כט): "ר' ישמעאל אומר: חמשה עשר דברים עתידין בני ישראל לעשות בארץ באחרית הימים ואלו הן..." – וכל מה שהוא מונה שם קורה בימינו. בין שאר הדברים מונה רבי ישמעאל את פינוי הדרכים. נראה שרבי ישמעאל מסתמך על האמור בספר ישעיה ביחס לגאולה (פרק נז יד) "וְאָמַר סֹלּוּ סֹלּוּ פַּנּוּ דָרֶךְ הָרִימוּ מִכְשׁוֹל מִדֶּרֶךְ עמי". שיוכלו בקלות לעלות לארץ ישראל. כן חוזר על כך ישעיהו בפרק סב: "פַּנּוּ דֶּרֶךְ הָעָם סֹלּוּ סֹלּוּ הַמְסִלָּה סַקְּלוּ מֵאֶבֶן הָרִימוּ נֵס עַל הָעַמִּים". וכל זה הוא הקדמה לבניין ירושלים ולחזרת עם ישראל למקומו הגשמי והרוחני. אם אדם לומד את דרכי הגאולה הוא מבין שכל כביש שסוללים בארץ ישראל הוא טעם גאולה.
הרב מבריסק ידע את דברי חכמים, ולכן הוא טעם ברכבת טעם של גאולה. כך גם אנחנו, שיודעים עכשיו את דברי חכמים, יכולים לטעם טעם של גאולה בכל כביש חדש שנבנה בארץ. כל רכבת וכל מנהרה, כל דרך שנסללת – הן טעם של מן.

חכם עדיף מנביא
כתב ה"חפץ חיים" כי ברור לו שאם היה נביא בימינו הוא היה אומר לנו להכין את עצמנו ללמוד את ההלכות של בית המקדש. ממש כמו שהיה בימיהם, במיוחד לכהנים. "וכבר מצינו גם כן בגלות בבל קודם בנין בית שני, שאף על פי שהיו אז אנשים שהיו זוכרים את הבית הראשון ולא נשכח מהם כל כך עבודת הקרבנות, אף על פי כן היתה נבואה מאת ה' על ידי חגי הנביא שישאל את הכהנים תורת הקודש והמקדש, ומה נאמר בימינו אלה. וברור אצלי, שלו היה לנו נביא בזמן הזה, בודאי היתה גם לו נבואה מה' שישאל את הכהנים תורה ולזרזם על זה ".

ציפייה לישועה הגדולה מבטלת גזרות
ממשיך ה"חפץ חיים" וכותב שציפייה לישועה מבטלת גזרות. ממש כמו שראינו אצל אסתר המלכה, שהיו עיניה נשואות אל בניין בית המקדש ולבסוף בנה אותו בנה דרייווש השני. בזכות זה זכתה אסתר להציל את כלל ישראל מגזירתו של המן הרשע. כך בכל פעם שיש התחזקות בציפייה לגאולה השלמה, היא מצילה מכל מיני מציקים שקמים עלינו תמיד.
"אמרו חז"ל כל אותן אלפים שנפלו בימי דוד, לא נפלו אלא על שלא תבעו בנין בית המקדש, והלא הדברים קל וחומר, ומה אם אלו שלא נבנה בימיהם ולא נחרב בימיהם כך נעשה להם ונענשו על שלא תבעו בנין בית המקדש, אנו שנחרב בימינו והיה בימינו ואין אנו מתאבלים ולא מבקשים רחמים על אחת כמה וכמה. לפיכך התקינו חסידים הראשונים שיהיו ישראל מתפללין שלוש תפלות בכל יום אנא השב שכינתך לציון וסדר העבודה לירושלים, ותיקנו בונה ירושלים ה' ברכה בפני עצמה בתפלה ובברכת המזון בצווי משה רבינו" (במדרש תהלים מזמור י"ז, ומדרש שמואל פרשה ל"א).
כתב על כך הרמב"ן בעניין המגפה בימי דוד, וזה לשונו: "ואני אומר בדרך סברא, שהיה עונש על ישראל בהתאחר בנין בית הבחירה שהיה הארון הולך מאהל אל אהל כגר בארץ, ואין השבטים מתעוררים לאמר נדרוש את ה' ונבנה הבית לשמו, כענין שנאמר לשכנו תדרשו ובאת שמה, עד שנתעורר דוד לדבר מימים רבים ולזמן ארוך, שנאמר 'ויהי כי ישב המלך בביתו בבית ארזים וארון האלקים יושב בתוך היריעה'" (במדבר טז, כא).

שלושים יום קודם הפסח

הלכה ממשה
הלכות פסח ב"שולחן ערוך" מתחילות בהלכה זו: "תניא שואלין ודורשין בהלכות פסח קודם הפסח שלשים יום" (סימן תכט). המקור לכך הוא בגמרא (פסחים ו ע"ב) שלומדת את ההלכה הזו ממשה "מדעמד משה רבינו בפסח ראשון ודרש להן לישראל באריכות בהלכות פסח שני". מתוך כך למדו שצריך שלושים יום קודם פסח ראשון או שני ללמוד את הלכותיו.

מחלוקת ראשונים
יש מחלוקת ראשונים מה המשמעות של החובה ללמוד את הלכות הפסח. האם הכוונה שכל השיעורים צריכים לעסוק בהלכות אלו? הר"ן והרשב"א מסבירים שהכוונה היא ללמד את הרב המורה הוראות להקדים מי ששואל הלכה בעניין פסח לאדם ששואל הלכה בעניין אחר.
מקשים עליו מהגמרא שאמרה כי בסוף אדר לא מעברים את חודש אדר, כי אנשים כבר למדו את הלכות פסח מפורים. "מכדי מפוריא לפיסחא תלתין יומין ומפוריא דרשינן בהלכות פסח" (סנהדרין יב ע"ב), ואם ידחו את פסח בחודש יבואו אנשים לזלזל בהלכות ובהכנה שהכינו אותו ואחר כך ביטלו. מכאן הבינו שלא מדובר רק בתשובות לשאלות, אלא בלימוד של ממש של הלכות אלו.

חובת ביעור בשומשום
ה"בית יוסף" מביא את ההלכה שאומרת "הלכך שלשים יום קודם הפסח חל עליו חובת ביעור". מי שיוצא למילואים או שנוסע נסיעה ארוכה וחוזר אחרי פסח – לא צריך לבער את החמץ. די שיבטל את החמץ באמירת "כל חמירא וחמיעא" וכו'. אבל אם יוצא בתוך שלושים יום חלה עליו חובת בדיקת חמץ וביעורו. הלכה זאת נובעת מהחובה ללמוד את הלכות פסח בשלושים יום קודם הפסח. זה כבר קיום הלכה למעשה.
הרב אליהו זצוק"ל היה מזהיר אותנו שכאשר אנחנו לומדים עם ספרים – במיוחד בשלושים יום לפני פסח – שניזהר שלא יישאר פירור של חמץ בין עמודי הספר. שמא נפתח אותו בתוך הפסח ונאכל את הפירור בלי משים. וסיפר לנו הרב זצ"ל על אדם ששמע הלכה זו בשיעור ולגלג עליה, ומשמים הניחו לו בספר גרגיר של שומשום בדף הבא. אותו האיש ראה את השומשום ובלי משים התכוון להכניסו אל פיו, והרב עצר אותו והראה לו בחוש איך צדקו חכמים שאמרו להיזהר במיוחד בשלושים יום קודם הפסח שלא לשים חמץ במקום שאפשר לשכוח אותו אחר כך.

תקנה לא זזה ממקומה
ב"בית יוסף" (סימן תכט) כותב "ועוד יש לומר דבפרק קמא דעבודה זרה (ה ע"ב) אמרינן דטעמא דבעינן קודם לפסח שלשים יום מפני הקרבן כדי לבודקו ממומין, כלומר שכל ישראל חייבין להקריב קרבן לחג זה צריכין שלשים יום לדרוש להם בהלכות הפסח כדי שיהא שהות לכולם ליקח להם קרבנות בדוקים ממומין. ואף על גב דהשתא בעוונותינו אין לנו קרבן – כיון דבזמן שהיה קרבן התקינו שיהו דורשין שלשים יום קודם, תקנה לא זזה ממקומה". הב"ח הסביר בשם המהרש"ל כי למרות שבדיקת הכבש היא רק ארבעה ימים, הזהיר עליהן שיהיו יגעים בדבר שלשים יום קודם לכן כדי שיוכלו להשתדל שקרבן פסח אחד יהא נקי מכל מום.

קמחא דפסחא
הרמ"א אומר שצריך להשתדל מפורים על הצדקה לעניים. וכותב "ומנהג לקנות חטים לחלקן לעניים לצורך פסח. וכל מי שדר בעיר י"ב חודש צריך ליתן לזה". ובימינו יש רבים שעוסקים במצווה זו. ומרן הרב זצ"ל היה משתדל בזה הרבה כמו בכל הלכה שכתובה ב"שולחן ערוך", לדבר עם גבירים שיסייעו למי שאין לו שיהיה לו לערוך את הסדר בשפע ובשמחה גדולה. זאת הכנה לליל הסדר – הכנה לגאולה שלמה. "כָּל דִּכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכוֹל. כָּל דִּצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח. הָשַׁתָּא הָכָא, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְיִשְֹרָאֵל. הָשַׁתָּא עַבְדֵּי, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין". אמן.

סיפור על הרב זצ"ל

מוחין דגדלות
זהו סיפור ששמענו מתושב צפת, שאשתו הייתה בהיריון השני כשגילו שיש לה גידול במוח. הרופאים טענו שכיוון שהטיפול כרוך בהקרנות, אין מנוס מלעשות הפלה. בני הזוג, בעלי תשובה, היו כואבים ונבוכים, והחליטו ללכת לבבא סאלי זיע"א לבקש עצה וברכה. הם הגיעו למקום נרגשים ומלאי תקווה, אבל כעבור דקות ספורות האכזבה מילאה את מקומה של התקווה. התברר כי באותו יום הבבא סאלי לא קיבל קהל. "הוא עסוק", אמרו לכל הממתינים. בני הזוג לא ויתרו, קשה היה להם לעזוב את המקום לפני שהם מקבלים ברכה מהצדיק, והם התחילו להקיף את הבית. והנה מהחלון הם רואים את הבבא סאלי מתפלל בבכיות למען עם ישראל, ולצדו עומד הרב אליהו זצ"ל מתפלל גם כן. אחרי זמן, כשהרב אליהו יצא, הם ניגשו לבקש ממנו עצה וברכה. אבל הרב לא הסכים לברך בבית הבבא סאלי. אחרי שביקשו שיברך בזכות הבבא סאלי, הוא ניאות וביקש לשמוע מה העניין. בני הזוג סיפרו לרב על הבעיה, הרב הקשיב להם ברוב קשב ואז אמר: הגידול מבוטל, והלידה תהיה קלה ביותר. וכך היה בכל.

הלכות ערב פסח

כי תשא