שני מקורות מביא התלמוד לכך שיש לנהוג לפנים משורת הדין.
המקור האחד מובא בהקשר לסיוע בטעינה על ידי מי שהוא "זקן ואינה לפי כבודו", שאף שמן הדין פטור בכל זאת יש לו לנהוג לפני משורת הדין: "דתני רב יוסף: +שמות י"ח+ והודעת להם... ואת המעשה - זה הדין, אשר יעשון - זו לפנים משורת הדין." (ב"מ ל ע"ב). מאותו טעם שילם רבי חייא לאשה אותה הטעה בהערכת דינר שהראתה לו – אף שלא היה במעשהו כל התרשלות. (ב"ק צט ע"ב).
המקור השני מובא בהקשר לחיובו לשלם שכר לפועלים ששברו חבית יין שנשאו. (ב"מ פג ע"א) החיוב שם הושתת על הכתוב במשלי: "למען תלך בדרך טובים וארחות צדיקים תשמר".
גם ביחס להשבת אבדה במקום בו מן הדין אינו חייב להחזיר הובאה החובה לנהוג לפנים משורת הדין – אך שם לא הובאו לכך סימוכין מהמקרא. (ב"מ כד ע"ב)
תוספות (ב"מ שם) מבארים שביחס להשבת אבידה לא הובא מקור להליכה לפנים משורת הדין משום שאין למשיב כל הפסד כספי. הם מוסיפים שהחיוב לשלם לפועלים למרות שגרמו נזק מהווה חידוש גדול יותר מאשר החיוב בסיוע לטעינה ובהערכתו המוטעית של הדינר ועל כן הביא התלמוד ביחס לכך את הפסוק במשלי ולא הסתפק בדרשת הפסוק "אשר יעשון" שהובאה במקומות האחרים.
להלכה נחלקו הראשונים בשאלה האם בית הדין כופה על הליכה לפנים משורת הדין. שתי הדעות הובאו ברמ"א (חו"מ יב ב), ובפתחי תשובה שם הביא שנחלקו הפוסקים אלו אמצעי כפיה רשאי בית הדין להפעיל כדי להביא להליכה לפנים משורת הדין.
למעשה הדעה הרווחת בין הפוסקים שבית הדין רשאי לכפות על הליכה לפנים משורת הדין בהתאם לשיקול דעתו ובהתחשב בצדדים העומדים לפניו. כך למשל יטה בין הדין לכפות על הליכה לפנים משורת הדין כאשר התובע הוא עני והנתבע הוא עשיר או שהוא מוסד ציבורי.