ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש שבת ומועדים שיעורים נוספים

פסחים קח.

ארבע כוסות

הרב יאיר וסרטילניסן התשע"ג
1381
מוקדש להצלחת
עם ישראל
לחץ להקדשת שיעור זה
מהות התקנה – הברכות נתקנו על הכוסות או הכוסות על הברכות
במדרש רבה (ב"ר פח) וכן בירושלמי (פסחים י, א) מובא שארבע כוסות הן כנגד ארבע לשונות של גאולה, ו הרשב"ם (צט ע"ב ד"ה ולא יפחתו) ו המאירי 1 (צט ע"ב ד"ה וארבע) הביאו טעם זה. טעם נוסף מובא בירושלמי, כנגד ד' כוסות של פרעה בפרשיית חלום שר המשקים, ובפשטות משמע שעיקר התקנה היתה שיהיו ארבע כוסות אלא שהסמיכום על ארבעה שבחים הנאמרים בליל הסדר. וכן מפורש בדף קיז ע"ב, שהגמרא רוצה להוכיח מליל הסדר שגם ברכת המזון בכל יום טעונה כוס, ודוחה ששונה ליל הסדר מכל השנה משום ש"ארבע כסי תיקנו רבנן דרך חירות, כל חד וחד נעביד ביה מצוה". כלומר, חכמים רצו שיהיו ארבע כוסות משום שזוהי דרך חירות, ולפיכך תיקנו שגם ברכת המזון תיאמר על הכוס, למרות שמצד ברכת המזון אין בכך חובה. וכך לשון המאירי (קיז ע"ב ד"ה כבר ביארנו): "ארבע כוסות אלו לא לברכות נתקנו אלא הברכות נתקנו להם".
הואיל ועיקר התקנה היא שיהיו ארבע כוסות מסתבר שעיקר כוונת חז"ל היתה לתקן שתיית ארבע כוסות ולא שייאמרו דברי השבח על ארבע הכוסות, ובפרט לפי הטעם המוזכר בדף קיז ע"ב, לפי חלק מהגירסאות, שהעניין ביין הוא שזו דרך חירות. וכן נקט הרמב"ם (חמץ ומצה ז, ו-ז) שכתב: "בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים... לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה צריך לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות, וכל אחד ואחד בין אנשים בין נשים חייב לשתות בלילה הזה ארבעה כוסות של יין". הרמב"ם נוקט בטעם של חירות וסובר שאין זה רק הטעם של ההסבה אלא של עצם תקנת ארבע כוסות, וכותב בפירוש שהמצווה היא לשתות אותם וכל אחד ואחד מחוייב בכך. הרמב"ם עדיין לא הזכיר כאן שיש לומר דברי שבח וברכות על כל כוס אלא רק את עיקר התקנה שהיא עצם שתיית ארבע כוסות ורק בהמשך בהלכה י מזכיר הרמב"ם שעל כל כוס יש לומר ברכה בפני עצמה: "כוס ראשון אומר עליו קדוש היום, כוס שני קורא עליו את ההגדה, כוס שלישי מברך עליו ברכת המזון, כוס רביעי גומר עליו את ההלל ומברך עליו ברכת השיר".
אמנם התוס' (צט ע"ב ד"ה לא יפחתו) מסתפקים אם צריך שתהיה לכל אחד כוס או שמספיק שלבעל הבית יהיה והוא ישתה לבדו, ויש בכך סברא שהרי כך מצינו בקידוש שרק בעה"ב שותה והוא מוציא את כולם ידי חובה. למסקנה כותבים שיש להחמיר ולהצריך כוס לכל אחד. מכל מקום צריך להבין מהי סברתו לדמות לקידוש, ואכן הקשה עליו המהר"ל (פ' מח ד"ה ולא יפחתו) שאין לדמות כי בקידוש עיקר המצווה היא הקידוש אלא שאין מקדשין אלא על הכוס ואילו בארבע הכוסות עיקר המצווה היא לשתות ובכך אין אחד מוציא חברו כמו שאינו יכול להוציאו באכילת מצה עבורו. ולכאורה הבינו התוס', על צד זה של הספק, שאין כאן תקנה לשתות ארבע כוסות אלא שתיקנו שדברי השבח יאמרו על כוס כמו בקידוש, והואיל ויש ארבעה דברי שבח נמצא שיש ארבע כוסות, וכן משמע מדבריהם בסוכה (לח ע"א ד"ה מי שהיה) שכתבו ש"מסתמא לא תיקנו ד' כוסות אלא כדי לומר עליהם הלל ואגדה". וכן ביאר הגרי"ז (חמץ ומצה ז, ט), וכתב שלדעת התוס' הדין בארבע כוסות אינו בשתיית היין אלא בברכות שעל הכוסות והצורך לשתות את היין הוא רק ככל שתיית כוס של ברכה, ולכן דימו זאת לכל קידוש.
קשה על הבנת הגרי"ז מהגמרא בדף קיז ע"ב שהבאנו למעלה, לפיה תיקנו כוס על ברכהמ"ז אף אם אינה טעונה כוס משום שרצו שיהיו ארבע כוסות, ואם כן ודאי עיקר מטרת חכמים היא לתקן ארבע כוסות ולא תוקנה כל ברכה על כוס ובדיעבד נמצאו ארבע כוסות. אך אפשר לבאר גם בגרי"ז שודאי העיקר הוא שיהיו ארבע כוסות אך לאו דוקא שתיית ארבע כוסות אלא ארבע כוסות שייאמרו עליהן דברי שבח וברכות.
עוד אפשר לתרץ, שהגמרא כתבה כן רק למ"ד שברכהמ"ז אינה טעונה כוס אך למ"ד שטעונה אכן אין שורש התקנה ברצון חכמים שיהיו ארבע כוסות, ורק בדיעבד נמצאו ארבע, שהרי בפשטות זוהי ההו"א של הגמרא בשלב הקושיא, וא"כ למ"ד שטעונה כוס לא השתנתה הנחה זו 2 , והתוס' לשיטתם שפסקו (קה ע"ב ד"ה שמע מינה ברכה) שברכהמ"ז אינה טעונה כוס. אך נראה שדוחק גדול לומר כך בתוס', שהרי הם הסתפקו בשאלה זו אם צריך שכל אחד ישתה או לא והביאו לכך ראיה מלשון המשנה, ואם סברו שהדבר תלוי במחלוקת התנאים אם ברכהמ"ז טעונה כוס מה הראיה ממשנה זו, שמא היא סברה כמ"ד שטעונה כוס, ועוד מדוע התוס' כלל לא הביאו את המקור מדף קיז ע"ב. עוד הוכחנו למעלה מדברי הגמרא בדף קיז "ארבע כסי תיקנו רבנן דרך חירות", שמסתמא עיקר התקנה היא בשתייה משום שבכך מבוטאת החירות, אולם יש ראשונים כרשב"ם שלא גרסו "דרך חירות", ואם כן יתכן שגם התוס' לא גרסו זאת. וכן בדף קח ע"ב, שאמרה הגמרא לגבי שתאן חי ידי חירות לא יצא, יבארו התוס' כרשב"ם שיצא ידי עיקר התקנה של ארבע כוסות ורק לא יצא ידי שלימות המצווה שתיעשה בחירות, כפי שיובא בהמשך.
דרך נוספת בהבנת התוס' היא הבנת המנחת אשר (הגדה של פסח סי' ו). המנחת אשר הקשה על ביאור הגרי"ז מדברי הגמרא שתיקנו ארבע כוסות דרך חירות, וודאי אין דרך חירות אלא בשתייה, ועוד מדוע אם לא היסב לא יצא, הרי אם אין חיוב בשתייה הווי ככל מאכל ומשקה בליל זה שהסבתו אינה מעכבת אלא רק הרי זה משובח כדברי הרמב"ם. לכן מבאר שאף לדעת התוס' ודאי יש תקנה לשתות ארבע כוסות וכן ודאי שמניין הכוסות אינו במקרה אלא שורש התקנה היה שיהיו דוקא ארבע, אלא שהסתפקו אם עיקר התקנה היא לשתות דרך חירות ועל גבי זה תיקנו לסדר עליהם ענייני שבח או שעיקר התקנה היתה לסדר עליהם ענייני שבח אלא שעל גבי זה תיקנו לשתות כוסות אלו, ואם כן מסתבר שאין חיוב על כל אחד ואחד לשתותם אלא מספיק שהמשבח עליהן ישתה אותן, ומכל מקום עליו מוטל לשתות כהלכה בהסבה דרך חירות. והוסיף שמדוחק דברי הגרי"ז נראה ליישב שאף הוא נתכוון לכך, ואין כוונתו שאין כלל מצווה לשתות אלא שזהו דין נוסף ולא עיקר התקנה. יש להוסיף על כך, שלפי זה מסתבר ששורש התקנה אינו חירות כדעת הרמב"ם אלא ארבע לשונות של גאולה כפי שכתוב בירושלמי 3 .

קידוש על הלחם והוצאת חברו בברכת המזון
הטור (סוף סי' תפג) כותב בשם העיטור שמי שלא דאג ליין וקידש בליל הסדר על הפת עבר על דברי חכמים, לפי שאף שקיים כוס אחת מכל מקום שאר שלוש כוסות לא קיים. כלומר, הוא נחשב כקיים הכוס הראשונה כאשר קידש על הלחם. העיטור ודאי סבר כתוס' ע"פ הבנת הגרי"ז, שהתקנה אינה לשתות אלא לשבח ולברך באופן חשוב על היין, וכמו בקידוש ניתן לעשות זאת גם על הפת. מנגד כותב הטור (סוף סי' תפד) שאע"פ שאין אדם מוציא חברו בברכת המזון אא"כ אכל, יתכן שבברכת המזון של ליל הסדר יכול גם אדם שלא אכל להוציא אדם שאכל משום שתיקנו עליה כוס, ואם כן הווי חובה כמו ברכת המצוות, וכמו שאפשר להוציא בברכת הלחם שעל מצת החובה אף אם לא אוכל ממנה. ולכאורה מכך מוכח שהבין שעיקר התקנה היא השתייה ומשם כך ברכת המזון נגררת אחריה, שהרי אם העיקר הוא ברכת המזון על הכוס, כאן שפטור מברכת המזון לא מוטל עליו כלל לשתות כוס זו, וצ"ע על הסתירה. ומכל מקום דברי העיטור אינם ברורים כל כך, שהרי מיד לאחר מכן מביא דברי רבנו האי , שאם אין לו יין יקדש על הפת בלילי שבתות ויו"ט חוץ מן הפסח שהרי אמרו לא יפחתו לו מד' כוסות של יין, ומשמע מכך שגם הכוס הראשונה אינה עולה לו.

מצווה אחת או ארבע מצוות
בדף קט ע"ב שואלת הגמרא כיצד תיקנו חכמים מצוות ארבע כוסות ולא חששו לזוגות שיש בהם משום סכנה, ורבינא מתרץ: "ארבעה כסי תקינו רבנן דרך חירות, כל חד וחד מצוה באפי נפשה הוא". מכך לומד הרש"ש שאם אין לאדם אלא שלוש כוסות עליו לשתותן ואין הכוסות מעכבות זו את זו. לעומת זאת רבנו דוד והמהר"ל (גבורות סי' מט סוף עמ' רו) סוברים שדוקא לענין חשש סכנה של זוגות אינן נחשבות כאחד אולם ודאי עיקר התקנה תקנה אחת היא לשתות ארבע כוסות, והריהן מעכבות זו את זו. לשיטת התוס' שעיקר התקנה היא לסדר את השבחים והברכות על הכוסות ודאי שיש ענין גם בשתיית חלק מהכוסות, אולם לדעת הרמב"ם שעיקר התקנה היא שתיית ארבע כוסות דרך חירות, ובפרט לפי הירושלמי והמדרש ששורש התקנה כנגד ארבע לשונות גאולה, יש סברא לומר שאין ענין בחלק מהכוסות אלא מעכבות הן זו את זו, ואם כן המהר"ל לשיטתו לעיל שהתקנה היא לשתות ארבע כוסות. אמנם אין זה מוכרח שכן יש לומר שאף שתיקנו כנגד ד' לשונות של גאולה, יש ענין בפני עצמו בכל אחת מהלשונות. הרי"ף סובר שהואיל וכל מצווה בפני עצמה יש לברך ברכת הגפן על כל אחת בפני עצמה, ודנו בכך כל הראשונים אם הדבר אמור להשפיע על הברכה או שלענין הברכה כל שאין היסח הדעת אין לשוב ולברך, ומכל מקום לענייננו מסתבר מאוד שהרי"ף סובר כדברי הרש"ש שכל מצווה עומדת לגמרי בפני עצמה, ואין כאן רק ארבעה עניינים בתוך מצווה אחת.

שתאן חי
בדף קח ע"ב נאמר שאם שתאן חי ידי יין יצא, ידי חירות לא יצא, ואילו אם שתאן בבת אחת ידי יין יצא, ידי ארבע כוסות לא יצא. רש"י והרשב"ם מבארים לגבי שתאן חי ללא מזיגה, שיצא ידי ארבע כוסות אך אין זו מצווה שלימה שאין חשיבות אלא ביין. כלומר החירות אינה עיקר מצוות ארבע כוסות אלא שלימות המצווה. הרי"ף והרמב"ם גרסו "ידי ארבע כוסות יצא" ולא "ידי יין", ומבאר הגרי"ז שלפי הרמב"ם יש כאן שני דינים, דין שתיית ארבע כוסות ודין ארבע כוסות של ברכה, כדברי הגמרא בדף קיז ע"ב "ארבע כסי תיקנו רבנן דרך חירות, כל חד וחד נעביד ביה מצוה". כלומר, לדעתו עיקר תקנת ארבע כוסות היא הדין לשתות כדי לבטא חירות כמוכח מלשון הרמב"ם שהבאנו למעלה, אך על גבי זה תיקנו דין נוסף שיהיו אלו ארבע כוסות של ברכה, וכאשר שותה יין חי יוצא ידי חובת הדין השני של ארבע כוסות ברכה אך לא ידי דין השתייה מצד ביטוי החירות.

שתאן בבת אחת
לגבי שתאן בבת אחת, רש"י מבאר שעירה ארבעתן לכוס אחת, ומשמע שאם שתאן ברצף זו אחר זו יצא, ואילו הרשב"ם והתוס' פירשו ששתאן ברצף ולא יצא בכך. הרשב"ם הוסיף ששתאן שלא על סדר משנתנו, משמע שאף אם הפסיק ביניהן לא יצא אלא אם שתאן על הסדר שניתקנו, כל אחד על ברכתו. נראה מכך שהרשב"ם נקט כתוס' שעיקר התקנה היא שיהיו ארבע כוסות של ברכה ולכן לא יצא, אולם אפשר לומר שגם לדעתו עיקר התקנה היא שתיית ארבע כוסות, אלא שלדעתו כאשר תיקנו על גבי זה שתהיה ברכת שבח על כל כוס תיקנו לעיכובא שכך יהא אופן הביצוע של תקנת השתייה, ולא תיקנו זאת כשני דינים נפרדים העומדים כל אחד בפני עצמו כהסבר הגרי"ז ברמב"ם. הרי"ף והרמב"ם גורסים בדין זה "ידי חירות יצא, ידי ארבע כוסות לא יצא", וכוונתם לפי הגרי"ז שיצא ידי דין שתיית יין שהיא מטעם חירות ולא יצא ידי דין ארבע כוסות של ברכה. גירסתנו היא "ידי יין יצא, ידי ארבע כוסות לא יצא", ומבאר הרשב"ם שיצא ידי מצוות שמחת יו"ט ולא יצא ידי ארבע כוסות.
כאמור, מדברי הרשב"ם משמע שהסדר כפי שנתקן הוא לעיכובא, וכן דעת הטור (תעב) והפר"ח (תפד ד"ה ומ"ש ואי), וכן ודאי יסברו התוס' לפי הבנת הגרי"ז שעיקר תקנת ארבע כוסות היא שהברכות יהיו על הכוסות. לעומתם רבנו דוד והמהר"ל (פ' מח ד"ה שתאן) סוברים שאינו לעיכובא, וכתבו שודאי לא ניתן לומר שאשה שאינה יודעת את סדר ההגדה לא תצא ידי חובה, וכן דעת הב"י (תפד ד"ה וכתב אדוני). ומקשה המהר"ל על הרשב"ם מדוע מי ששתה למשל כוס ברכהמ"ז שלא בהסבה צריך לחזור ולשתות, הרי כעת לא תהא זו הכוס של ברכהמ"ז, ולא יועיל לו כלום. לגבי גדר "על הסדר" בדעת הרשב"ם יש שתי הבנות באחרונים. מדברי הט"ז (תעב ס"ק ז) משמע שהעיקר הוא לומר הגדה בינתיים, כלומר, אף אם לא שתה בדיוק כסדר התקנה על הברכות השונות, אך קרא בין הכוסות חלק מן ההגדה יצא. משמע שהטעם בכך הוא שצריך לעשות הפסק בין הכוסות שלא יחשבו כשתייה ברצף, וכל שכוס נאמרת על קטע אחר בהגדה, הריהי עומדת בפני עצמה ואין זו שתייה ברצף. וכן כותב בפירוש בשו"ע הרב שענין הסדר הוא להפסיק בין הכוסות. לפי הבנה זו לא קשה קושיית המהר"ל, כיוון שאף אם לא שתה על ברכהמ"ז מכל מקום אין זה לעיכובא הואיל וסוף סוף היתה ההפסק מהכוס הקודמת. אולם לשיטת הגרי"ז בתוס' ודאי שהענין אינו רק להפסיק ביניהם אלא שכל כוס תהא על ברכתה. כיצד יענו על שאלת המהר"ל? הגרז"ן גולדברג שליט"א ביאר שדומה למי שקידש על כוס ונשפך היין שבכוס, שמוזג יין חדש לכוס ושותה, ואם כן גם כאן ששתה שלא בהסבה הווי כנשפך ויכול לחזור ולמזוג ויחשב כיין שנאמרה עליו הברכה, אמנם לפי זה יעשה כן רק אם שב ומוזג מיד, אך אם כבר המשיך בסדר ורק לאחר זמן נזכר שלא היסב, לא יוכל לחזור ולשתות בהסבה כדי לתקן המעוות.

מלוא לוגמיו או רוב כוס
הגרי"ז תלה במחלוקת הרמב"ם והתוס' גם את מחלוקת הראשונים אם צריך לשתות בארבע כוסות רוב כוס או מלוא לוגמיו כדין שאר כוסות של ברכה, ש התוס' (קח ע"ב ד"ה רובא) סוברים שצריך כמלוא לוגמיו ומתאימים לשיטתם שדינו כדין קידוש שצריך טעימה, ואילו הרמב"ם (ז, ט) סובר שצריך רוב כוס, ומתאים לשיטתו שכאן הדין הוא בשתיית הכוס ולכן צריך לשתות כולה או רובה ככולה ולא מספיק טעימה. נראה שצד אחד בתלייה אינו מוכרח, שהרי ניתן לומר שעיקר התקנה היא שתיית הכוסות ובכל זאת מספיק טעימה חשובה ואין צורך בכוס שלימה, וכן מוכח משו"ת הרא"ש (כה, א) שנוקט שם שיש מצווה בשתייה ובכל זאת כותב שמספיק מלוא לוגמיו.
חמר מדינה
המהרי"ל והרמ"א (תפג) כותבים שמי שאין לו יין יכול לקחת חמר מדינה עבור ארבע כוסות. הגרי"ז כותב שהפסק מובן לשיטת התוס' שאלו כוסות של ברכה, אך לשיטת הרמב"ם שמעבר לדין כוסות של ברכה יש דין של שתיית יין מטעם חירות לא יוצאים בחמר מדינה, וסיים שניתן ליישב הרמ"א גם עם דברי הרמב"ם, ולומר שאכן גם לדעת הרמ"א לא יוצא ידי חובת השתייה של ארבע כוסות, אך מכל מקום יוצא ידי חובת כוסות של ברכה, ולכן אם אין לו יין עדיף שעכ"פ יקח חמר מדינה כדי לצאת ידי חובת הכוסות של ברכה.




^ 1.וזו לשונו: "ארבע כוסות אלו כנגד ארבע גאולות והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי. והענין לומר שכל אחת גאולה בפני עצמה: הראשון גאולת השעבוד והוא והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים. ר"ל אותן העבודות הקשות שהיו משתעבדים בהם. וגאולה שניה והצלתי אתכם מעבודתם. ר"ל מכל שיעבוד אף משיעבוד הרגיל בכל מלכות והוא שיעבוד מסים וארנוניות וכיוצא בהם. והשלישית וגאלתי אתכם בזרוע נטויה. כלומר שאף בשאר הגאולות אפשר להיותם עומדים ביניהם בשפלות ובבזוי אלא שהכה בשונאיהם ועשאם אדונים וזהו זרוע נטויה. הרביעית שלקחם לו לעם קדוש ונתן לנו את תורתו והוא תכלית הכל ועליו נאמר ולקחתי".

^ 2.אולם עיין בתוס' רבנו פרץ בשם רבנו אלחנן, שגם להו"א ודאי שורש התקנה ברצון חכמים לתקן ארבע כוסות, וקושיית הגמרא היא, שאם אינה טעונה כוס היו מתקנים את הכוס הרביעית על שיר אחר.
^ 3.וכן מצאנו גם במאירי שביאר על המשנה שהשורש הוא ארבע לשונות של גאולה ובכל המקומות הזכיר את ענין החירות רק על דין ההסבה ולא על דין ארבע כוסות.

עוד בנושא שיעורים נוספים

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות. לחץ כאן להעברת שאלתך לרב.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il