בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • יתרו
קטגוריה משנית
  • שבת ומועדים
  • מעמד הר סיני ומתן תורה
לחץ להקדשת שיעור זה
undefined
7 דק' קריאה
מעמד הר סיני - למעלה מהמציאות
"ויאמר ה' אל אהרן לך לקראת משה המדברה", הה"ד (איוב לז, ה) "ירעם אל בקולו נפלאות". מהו ירעם? כשנתן הקב"ה את התורה בסיני הראה בקולו לישראל פלאי פלאים, כיצד? היה הקב"ה מדבר, והקול יוצא ומחזיר בכל העולם. ישראל שומעין את הקול בא עליהם מן הדרום, והיו רצים לדרום לקבל את הקול, ומדרום נהפך להם לצפון, והיו רצים לצפון, ומצפון נהפך למזרח, והיו רצים למזרח, וממזרח נהפך להם למערב, והיו רצים למערב, ומן המערב נהפך להן מן השמים, והיו תולין עיניהן, והיה נהפך בארץ, והיו מביטין לארץ, שנאמר (דברים ד, לו) "מן השמים השמיעך את קולו ליסרך", והיו ישראל אומרים זה לזה:(איוב כח, יב) "והחכמה מאין תמצא", והיו ישראל אומרים: מהיכן הקב"ה בא? מן המזרח או מן הדרום שנאמר (דברים לג, ב) "ה' מסיני בא וזרח משעיר למו", וכתיב (חבקוק ג, ג) "אלוה מתימן יבא 1 " מן המערב או מן הצפון, מלמעלה או מלמטה, מאין הקב"ה בא?

כלומר, שומעים את הקול, רוצים להתקרב אליו, אבל לא מצליחים לזהות את מקור הקול, מפני שהקול נשמע מכל הצדדים, מכל המציאות, מכל ההוויה כולה ומסביב לכל ההוויה כולה. מהמקור העליון, האלוקי שהוא למעלה מהמקום.

"והחכמה מאין תמצא". " מאין תמצא", אפשר לפרש 'מהיכן', ואפשר לפרש מה'אין' - למעלה מהמציאות. כאשר הקול מופיע מלמעלה מן המציאות, הוא מופיע מכל הצדדים, מלמעלה ומלמטה, מכל המציאות כולה. ישראל שומעים קול, שכל המציאות כולה משמיעה את הקול הזה. כשישראל חווים את מעמד הר סיני, הם מרגישים משהו שהוא למעלה מכל המציאות.

חיות של תורה
"ואומר (שמות כ, יד) "וכל העם רואים את הקולות", הקול אין כתיב כאן אלא הקולות. אמר ר' יוחנן היה הקול יוצא ונחלק לע' קולות, לע' לשון, כדי שישמעו כל האומות, וכל אומה ואומה שומעת קול בלשון האומה ונפשותיהן יוצאות, אבל ישראל היו שומעין ולא היו ניזוקין. כיצד היה הקול יוצא, א"ר תנחומא דו פרצופין היה יוצא והורג לעובדי כוכבים שלא קבלוה, ונותן חיים לישראל שקבלו את התורה. הוא שמשה א"ל בסוף מ' שנה (דברים ה, כב) "כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים מדבר מתוך האש וגו'" אתה היית שומע קולו וחיית אבל עובדי כוכבים שומעים ומתים".

כמובן, אין הכוונה שמתו כל הגויים באותה שעה, אלא שנוצרה מציאות חדשה בעולם. קודם מתן תורה לא היה השוני בין ישראל ואומות העולם בולט וניכר, אבל במתן תורה ישראל קופצים מדריגה, הם מקבלים את התורה ויחד איתה הם זוכים למציאות חדשה של חיים. לעומתם, אומות העולם, שסירבו לקבל את התורה, מאבדים את האפשרות שלהם לזכות בחיות המיוחדת הזו, שלכאורה היתה בכֹח, כאשר הקב"ה הציע להם את התורה 2 .

אומות העולם ביחס לישראל הם בחינה של מתים. אמנם הם חיים, אבל זה לא חיים. חיים זה חיים נשמתיים, חיים אלוקיים, חיים עם תוכן אדיר. אדם שחי, מסתובב, אוכל, ישן, חושב מחשבות והוגה רעיונות בלי התורה, הוא חסר את הדרגה האלוקית, את החיות האלוקית שהיא החיות האמיתית. חז"ל לא פרשו את זה מפני שזה פשוט. כולם מבינים למה קוראים חיים ולמה אין קוראים חיים.

זכירת מעמד הר סיני
החובה לזכור את מעמד הר סיני לא מוזכרת בתורה כאחת מתרי"ג מצוות, אך חכמי המקובלים כללו את הזכירה הזאת כחלק משש הזכירות שצריך אדם לזכור כל יום. כאשר עוסקים בתורה, צריכים להיות תמיד עם התודעה' שהתורה שאנחנו לומדים, משתלשלת ממעמד הר סיני, שם היא ניתנה לישראל ע"י רבש"ע, היא ופירושיה ופירושי פירושיה, כמו שאומר כאן המדרש: "אמר ר' יוחנן היה הקול יוצא ונחלק לע' קולות' לע' לשון".

כשישראל קיבלו את התורה, הם לא קיבלו רק הוראה כללית: "אנכי ה' אלוקיך... לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני וכו'". הם הבינו שבשורשים הללו כלולה התמצית של התורה כולה! הם הבינו שכל מצוות עשה נובעות מ"אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", וכל מצוות לא תעשה נובעות מ"לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני".

בעל התניא 3 אומר, שכל ישראל, אפילו הפחותים שבהם, עמי הארצות שמזלזלים בתורה ומצוות, כשיעמידו אותם במבחן של אמונה, יצוו להשתחוות לפסל, לכפור חס וחלילה בה' אלוקי ישראל וכד', הם יעמדו במבחן ויסרבו, ואף ימסרו נפשם על כך. הם לא יאמרו: 'אני בכלל לא משתחווה, אני רק מתכופף, אין לזה שום משמעות מבחינתי וכד". הם לא יעשו את זה, כדי שלא יראה ח"ו כאילו הוא עובד ע"ז. אנשים מסרו את נפשם בכל הדורות על קידוש ה', ואפילו אנשים פשוטים ביותר. וכל כך למה?! מפני שידעו ב'ידיעה פנימית' ש"אנוכי" ו"לא יהיה לך", זה השורש של הכל.

אדם צריך להתבונן, ולהכיר את הגדולה האלוקית המתפשטת בכל העולם, ולהבין ש"מלא כל הארץ כבודו" (ישעיה ו, ג), ו"לית אתר פנוי מניה 4 ". להבין שכל מעשה טוב שאדם עושה, הוא ממשיך הופעה אלוקית לעולם, וכל עבירה, שנכשל ח"ו, הוא מצמצם את ההופעה האלוקית בעולם. אפילו ע"י עבירה קלה מדרבנן, הוא פוגע פגיעה נוראה, כביכול ברבש"ע ממש! מפני שהקב"ה נמצא בכל מקום ובכל זמן.

אם אדם יַפְנִים את הידיעה הזאת, והיא תתפשט בכל הוויתו, הוא לא ייכשל לעולם, מפני שכל עבירה שתזדמן לפניו תהיה אצלו בבחינת "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני". כנגד זה, ירדוף כל הזמן אחר המצוות, מפני שהוא ירגיש שהוא מקיים עכשיו את "אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", שמקבל עליו עול מלכות שמים, ומתחבר לרבש"ע, ש"זה כל האדם".

אדם צריך 'לעבוד' על עצמו, למלא כל לבבו בהכרה זו. לא רק הכרה מופשטת, אלא הכרה מוחשית, תחושה חזקה שממלאת את כל חדרי הלב, ואז יכול אדם להתרומם, ולחיות כל הזמן חיים עליונים, חיים אלוקיים. זה אפשרי, מפני שבמעמד הר סיני ההכרה הזאת היתה קיימת. שתי המצוות הללו: "אנכי" ו"לא יהיה לך", מפי הגבורה שמענום, והובנו ע"י ישראל על כל פרטיהם ודקדוקיהם בכל המובנים כולם. היתה הארה, שכוללת את כל הסודות של התורה, הדרשות והפרשנויות. הכל היה כלול בתוך דבר ה'. וזה שאמר המדרש שנתחלק לשבעים לשון וכו'. פירושו של דבר, דבר ה' מופיע בכל מלוא שלמותו. ההכרה הזו חדרה לכל רמ"ח האיברים ושס"ה הגידים הרוחניים והגשמיים של האדם, שהם כנגד תרי"ג מצוות.

אדם הלומד תורה, וזוכר תמיד, שהוא לומד את דבר ה', שניתן במעמד הר סיני, ומקשר את לימודו לדורות קודמים עד מעמד הר סיני, הוא מביא גאולה לעולם. כמו שאומרים חז"ל 5 : "כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם". כלומר, אדם צריך לזכור, שמה שהוא עכשיו לומד, זה המשך של שלשלת ארוכה שמקורה בהר סיני. זאת הגישה הנכונה ללימוד התורה.

ריבוי המצוות - לזכות את ישראל
ענין נוסף חשוב מאד בגישה לתורה, הוא האמונה שרבש"ע טוב ומטיב. צריך לדעת ש"רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות 6 ". המצוות ניתנו ע"מ לזכות את ישראל, ולא ע"מ להכביד.

רואים לפעמים אצל אנשים מתח וחרדה, שמא לא נוכל להגיע לעולם לשלמות, בגלל ריבוי המצוות. כל כך הרבה דרישות ופרטי מצוות, ובאו חכמים והוסיפו לנו עוד כל כך הרבה גזירות ותקנות, שכמעט אי-אפשר לעמוד בהם, ויוצא שאף פעם לא נהיה בסדר, תמיד נשאר חוטאים וחסרים, ותחושה זו מתסכלת ומיאשת.
צריך לגשת לתורה בהרגשה הפוכה לחלוטין. מתוך תחושה שריבוי התורה והמצוות מאפשרים לנו להיות מוקפים במצוות כל הזמן, ולזכות בכל עת ובכל שעה לעשות מצוות שונות. מצוות שבן אדם לחברו, בן אדם למקום, מצוות שבלב, מצוות שבמעשה וכו'.

מצוה, שאדם זוכה לעשות, היא רבת ערך לאין ערוך מעבירה ח"ו. הן מבחינת הגמול, "מרובה מידה טובה ממידת פורענות 7 " ביחס של אחד לחמש מאות 8 , והן מבחינת המהות, מפני שעבירה נובעת מתוך שטות, מתוך חוסר מחשבה, כמו שאמרו חז"ל: " אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות 9 ", ולכן משקלה פחות. לעומת זאת, אדם העושה מצוה, מאיר את דבר ה' בעולם, הוא כלי להופעת דבר ה' המופיע על ידי עשיית המצוה, וממילא יש לזה עוצמה נצחית בכל הדורות כולם.

שאיפה לגדלות
השאיפה התורנית שלנו בישיבה, כל אחד לפי ענינו, היא להגיע למקסימום שבמקסימום. אנחנו רוצים להאיר את האור שאנחנו ממשיכים, אור תורתה של א"י, תורתו של מרן הרב, שהראה לנו הרבה צדדים של תורת א"י. אנחנו רוצים להאיר ולרומם לא רק את המדריגות הנמוכות בישראל, את הרחוקים מתורה ומצוות, שזה חשוב מאוד ועיקר גדול, אלא לקרב גם את הגדולים. צריכים לתקן גם את עולם התורה, שגם עולם התורה יהיה שלם, שעולם תלמידי החכמים יעלה למדריגה עליונה. לרומם לא רק את הארץ אלא גם את השמים. לרומם את המנהיגות של האומה, את המנהיגות הרוחנית של האומה.

במידה מסוימת המהלך הזה כבר פועל את פעולתו. הרוח של תורת א"י הולכת ומשפעת. היחס לארץ ישראל בעולם החרדי, שהיה מנותק מעניינה של א"י, משתנה, מתוך שמתפתחים ת"ח גדולים של תורת א"י, והענין של א"י הולך ומופיע בגדלות. הקריאה לא"י איננה עוד קריאה חיצונית, נמוכה, לאומית. הקריאה באה מתוך עומקה של תורה, מתוך גודלה של תורה, ולכן המהלך הזה הולך ומתפתח. המהלך הזה צריך לתפוש את ההנהגה של עולם התורה, לא במובן החיצוני, של כיבוש, שיעבוד וכד', אלא שהרעיון הזה יופיע ויתפשט יותר ויותר. זאת המגמה היותר גדולה, היותר שלמה. צריך לשאוף לגדלות!

מי שמתחבר למהלך הזה, ונמצא במקום שיש בו שאיפות גדולות, לא רק בתיאוריה, אלא עם מימוש במידה לא קטנה, זה בבת אחת מקפיץ אותו מדריגה. אע"פ שאדם לא יודע כמה זמן הוא ישאר בעולמה של תורה, בכ"ז, כל שעה, כל שנה, כל תקופה שהוא נמצא בתוך מהלך רוחני גדול, הוא מקבל גודל מיוחד. (אמרתי את הדברים הללו בגלוי, מפני שחשוב שתדעו את המחשבות שלנו, את השאיפות שלנו ואת המגמות לאן פנינו מועדות).

תורתו של משיח
דיברנו על גדלותו של מעמד הר סיני, ועל ההשפעה העצומה שזה משפיע על עם ישראל בכל הדורות כולם, והנה באים חז"ל ואומרים לנו, שתורתו של משיח תהיה למעלה למעלה מכל התורה שבעולם הזה. "תורה שאדם למד בעולם הזה הבל היא לפני תורתו של משיח 10 ", היא "נובלות חכמה 11 ". תורתו של משיח זו קפיצת מדריגה למציאות רוחנית חדשה לגמרי, כמו שאמרו חז"ל שעתיד להיות אור הלבנה כאור החמה 12 , וזה כמובן, גם במובן הרוחני.

אנחנו נמצאים קרוב מאוד להופעה הזאת. עברנו דרך ארוכה. עם ישראל נמצא כבר ב'רגל וחצי' בא"י. חלקים גדולים מא"י בידינו, חלק גדול מעם ישראל חזר לא"י, אמנם לא כולו אבל חלק גדול. מרכז התורה חזר לא"י, ואנחנו על סף הגאולה.
צריך להביא בחשבון את האפשרויות השונות. יכול להיות שזה עוד ייקח כמה וכמה זמן, ויכול להיות שזה יהיה מהר מאוד. מצד אחד, לא להיכנס למתח משיחי שאדם יחשוב שהנה זה מופיע, ואם חלילה יהיה עיכוב הוא יתאכזב. ומאידך, לא לחשוב שזה רחוק, וכשזה יגיע להיות מופתעים. כלומר, יש לנו סבלנות אין קץ, אבל גם דריכות מוגברת.

צריכים להיות דרוכים ומוכנים, שכאשר יתגלה שלב חדש בגאולה או כולה בבת אחת, לא נאמר לעצמנו 'לא ידענו. אילו ידענו היינו מתנהגים אחרת, היינו מכינים את עצמנו. הנה, האור הגדול מופיע ואנחנו בצד. אנחנו לא יכולים לקלוט את כולו, ואיננו שותפים לגדולה הזו. איננו שותפים כמו שהיינו רוצים'. אדם צריך להיות בדריכות מלאה לקליטת האור הגדול הזה. צריך להכין המון כלים. והכלים העיקריים זה אמונה גדולה, בטחון גדול, שמחה גדולה ואחדות. כוחות של מידות שהם כלים גדולים לקלוט אורות גדולים. ומאידך, לא להגיע למצב של ייאוש או אכזבות, אם הדברים נדחים. מפני שהסדר האלוקי הוא למעלה למעלה מהשגתנו.

קבלנו היום מחדש את הברית, שכרת איתנו הקב"ה בהר סיני, ואנחנו נכונים לקראת התחדשות האור הגדול, התחדשות הגאולה, ומצפים שתהיה בקרוב במהרה בימינו.


^ 1 ש"ר ה, ט.
^ 2 עיין איכ"ר ג.
^ 3 עיין "ספר בינוניים" פרקים יט, כ.
^ 4 תיקוני הזהר צא, ב.
^ 5 מגילה טו, א.
^ 6 מכות פ"ג, מט"ז.
^ 7 מכילתא דר"י בשלח, ג.
^ 8 עיין רש"י שמות, לד, ז.
^ 9 סוטה ג, א.
^ 10 קה"ר יא, א, [ח].
^ 11 עיין ב"ר מד, יז.
^ 12 עיין סנהדרין צא, ב.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il