במסכת בבא מציעא (מט ע"א) מביאה הגמרא שתי הלכות סותרות, לכאורה, שאמר ר' יוחנן. ההלכה האחת קובעת כי מי שחוזר בו ואינו עומד בדיבורו נחשב כ"מחוסר אמנה" ואין רוח חכמים נוחה הימנו, והשניה קובעת כי "האומר לחבירו מתנה אני נותן לך, מותר לחזור בו". בישוב הסתירה מבחינה הגמרא בין "מתנה מועטת" לבין "מתנה מרובה", וכן נפסק להלכה: "וכן מי שאומר לחבירו ליתן לו מתנה, ולא נתן, הרי זה ממחוסרי אמנה. במה דברים אמורים, במתנה מועטת, שהרי סמכה דעתו של מקבל כשהבטיחו. אבל במתנה מרובה אין בה חסרון אמנה שהרי לא האמין זה שיתן לו דברים אלו עד שיקנה אותו בדברים שהם נקנים בהם." (שו"ע חו"מ רד ח).
מן הטעם להבחנה שבין "מתנה מרובה" לבין "מתנה מועטת" ניתן להסיק כי בכל מקרה בו קיימת אומדנא ברורה שהמקבל סמך על כך שיקבל את מה שהובטח לו יחשב הדבר כ"מתנה מועטת" בה המבטיח אינו רשאי לחזור בו. (שו"ת מהרי"ק שורש קיח), ואין הבדל לעניין זה בין הבטחה לאדם גדול לבין הבטחה לילד קטן אף שנחשב כמי שאינו בר דעת. (קהלת יעקב (אלגאזי) ערך זכיה כו ע"א)
אלא שעל פי ההלכה יש להבחין בין הפן המוסרי המחייב אדם לעמוד בדיבורו: "שיהא הן שלך צדק ולאו שלך צדק", (ב"מ שם), לבין הפן המשפטי: ההלכה אינה מטילה סנקציות משפטיות על מי שאינו מקיים את הבטחתו. על מנת שניתן יהיה לאכוף בבית דין את נתינת המתנה יש צורך במעשה קנין, ובלא קניין לא ניתן לתבוע בדין את קיום ההבטחה.
חריג לאמור לעיל הוא בהבטחה לעני, שם אין הבחנה בין מתנה מרובה לבין מתנה מועטת, וכפי שנפסק להלכה: "אמר ליתן לחבירו מתנה אם הוא עני, הוי כנודר לצדקה ואסור לחזור בו." (שו"ע יו"ד רנח יב).