"ירושלים לא נתחלקה לשבטים"

בדברינו לפרשת במדבר תשס"ה, עמדנו על החשיבות של ארגון מחנה ישראל במדבר, איש על מחנהו ואיש על דגלו.
ננסה בדברינו הפעם לעמוד על נקודה נוספת הקשורה לענין זה ולימים המיוחדים בהם אנו נמצאים: ימי הזכרון והגאולה - בין יום השואה, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, דרך יום העצמאות ליום ירושלים.
ארגונו של מחנה ישראל במדבר כמתואר בפרשתנו, מבוסס קודם כל על שמירת המסגרת השבטית. המנהיגים הנבחרים מייצגים את השבטים, כל אחד מהם הוא נציגם של צאצאיו של בן אחד מבני יעקב.
"וְאִתְּכֶם יִהְיוּ אִישׁ אִישׁ לַמַּטֶּה אִישׁ רֹאשׁ לְבֵית אֲבֹתָיו הוּא: וְאֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יַעַמְדוּ אִתְּכֶם לִרְאוּבֵן אֱלִיצוּר בֶּן שְׁדֵיאוּר: לְשִׁמְעוֹן שְׁלֻמִיאֵל בֶּן צוּרִישַׁדָּי: לִיהוּדָה נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב..." (במדבר א' ד-טו).
גם המפקד המתואר בהמשך, מתבצע תוך כדי שמירה על החלוקה לשבטים, כל שבט נמנה בפני עצמו. החניה במחנה, גם היא מבוססת על החלוקה לדגלים, כשעל כל דגל חונים שלשה שבטים. (בעקרון המבנה הכללי של ארבעת ראשי הדגלים סביב מחנה שכינה, נשמר גם בארץ ישראל. מחנה שכינה = נחלת בנימין וסביבו ארבעת ראשי הדגלים: ראובן,יהודה אפרים ודן).
דוד המלך ניסה לאחד את עם ישראל סביב בירתו ירושלים, העיר "שלא נתחלקה לשבטים" (יומא יב ע"א ועוד). באותו זמן הוא גם הקפיד שלא לפגע במסגרת השבטית. כאשר דוד מארגן את ממלכתו, כמו שמבואר בספר דברי הימים א (מפרק כג ואילך) הוא ממנה נגידים שהם שרי השבטים וז"ל הכתוב:
"וְעַל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לָראוּבֵנִי נָגִיד אֱלִיעֶזֶר בֶּן זִכְרִי לַשִּׁמְעוֹנִי שְׁפַטְיָהוּ בֶּן מַעֲכָה: לְלֵוִי חֲשַׁבְיָה בֶן קְמוּאֵל לְאַהֲרֹן צָדוֹק: לִיהוּדָה אֱלִיהוּ מֵאֲחֵי דָוִיד לְיִשָּׂשכָר עָמְרִי בֶּן מִיכָאֵל: לִזְבוּלֻן יִשְׁמַעְיָהוּ בֶּן עֹבַדְיָהוּ לְנַפְתָּלִי יְרִימוֹת בֶּן עַזְרִיאֵל: לִבְנֵי אֶפְרַיִם הוֹשֵׁעַ בֶּן עֲזַזְיָהוּ לַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה יוֹאֵל בֶּן פְּדָיָהוּ: לַחֲצִי הַמְנַשֶּׁה גִּלְעָדָה יִדּוֹ בֶּן זְכַרְיָהוּ לְבִנְיָמִן יַעֲשִׂיאֵל בֶּן אַבְנֵר: לְדָן עֲזַרְאֵל בֶּן יְרֹחָם אֵלֶּה שָׂרֵי שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל" (דברי הימים א כ"ז טז כב).

אם נשווה את ארגון ממלכת דוד לארגון ממלכת שלמה, נגלה ששלמה המלך החליט כנראה לוותר על המסגרת השבטית, אולי כדי לאחד עוד יותר את העם סביבו. את מקום הנגידים של דוד תפסו הניצבים של שלמה. הניצבים שלטו על אזורים גיאוגרפים ולא היה להם כמעט קשר לחלוקה השבטית המסורתית. כך מתואר המבנה הארגוני של ימי שלמה בספר מלכים:
"וְלִשְׁלֹמֹה שְׁנֵים עָשָׂר נִצָּבִים עַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְכִלְכְּלוּ אֶת הַמֶּלֶךְ וְאֶת בֵּיתוֹ חֹדֶשׁ בַּשָּׁנָה יִהְיֶה עַל אחד הָאֶחָד לְכַלְכֵּל: וְאֵלֶּה שְׁמוֹתָם בֶּן חוּר בְּהַר אֶפְרָיִם: בֶּן דֶּקֶר בְּמָקַץ וּבְשַׁעַלְבִים וּבֵית שָׁמֶשׁ וְאֵילוֹן בֵּית חָנָן: בֶּן חֶסֶד בָּאֲרֻבּוֹת לוֹ שֹׂכֹה וְכָל אֶרֶץ חֵפֶר: בֶּן אֲבִינָדָב כָּל נָפַת דֹּאר טָפַת בַּת שְׁלֹמֹה הָיְתָה לּוֹ לְאִשָּׁה: בַּעֲנָא בֶּן אֲחִילוּד תַּעְנַךְ וּמְגִדּוֹ וְכָל בֵּית שְׁאָן אֲשֶׁר אֵצֶל צָרְתַנָה מִתַּחַת לְיִזְרְעֶאל מִבֵּית שְׁאָן עַד אָבֵל מְחוֹלָה עַד מֵעֵבֶר לְיָקְמֳעָם: ..." (מלכים א ד' ז-טו).
חלק גדול מהניצבים היו בני משפחתו של שלמה. הניסיון לאחד את העם סביב משפחת המלוכה, תוך פגיעה במסגרת השבטית לא צלח. פילוג המלוכה בימי רחבעם - בנו של שלמה, בוודאי שהחזיר את ה"בכורה" למסגרת השבטית. גם מעמדה של ירושלים כמאחדת נפגע. הניסיון לאחות את הקרע לא היה בירושלים. רחבעם הולך לשכם ושם הוא מנסה שוב ללא הצלחה לאחד את העם (עיינו שם, י"ב א).

נראה שהנוסחה של דוד - איחוד שבטי ישראל סביב ירושלים, שלא נתחלקה לשבטים, היתה יותר מוצלחת.

בשבוע זה שבו אנו מציינים וחוגגים את איחודה ושחרורה
של העיר שחוברה לה יחדיו,
נזכור גם את סגולתה של ירושלים המאַחדת.