בספירת העומר הנוהגת בימים אלה, אנו סופרים את הימים והשבועות שבין הנפת העומר ובין הקרבת שתי הלחם. בחג הפסח מניף הכהן את ראשית קציר השעורים לפני ה', ושבעה שבועות לאחר מכן, בחג השבועות, מוקרבות שתי כיכרות לחם ביכורים מהחיטה החדשה. על פי ציווי התורה בפרשתנו, ציוני הזמן האלה מהווים הגדרה ברורה של התחלה: לפני הקרבת העומר בפסח אסור לאכול מהתבואה החדשה שנקצרה בשנה זו, "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה, עד הביאכם את קרבן אלוקיכם". הנפת העומר מתירה את השימוש בתבואה החדשה של אותה שנה חקלאית. גם בשתי הלחם נאמרה לשון של התחלה: "סולת תהיינה, חמץ תאפינה, ביכורים לה'" – קציר זה אף הוא קציר ראשית; במקדש אין להקריב לכתחילה מנחה מתבואה חדשה עד שבועות, בעוד שבשאר המדינה מותרת התבואה החדשה כבר מהנפת העומר שבפסח.
במסכת ראש השנה מובא הסבר לזמנו של קרבן שתי הלחם: "אמר רבי יהודה... ומפני מה אמרה התורה: הביאו שתי הלחם בעצרת? מפני שעצרת זמן פירות האילן הוא. אמר הקב"ה: הביאו לפני שתי הלחם בעצרת כדי שיתברכו לכם פירות האילן". והדברים טעונים בירור – מה הקשר בין פירות האילן ובין מנחה של תבואה ודגן? יתרה מזאת, בעוד שעל פי התורה איסור האכילה קודם הנפת העומר בפסח הוא על התבואה, הרי שהמשנה (שעל פיה נפסקה ההלכה ברמב"ם) מוסיפה גם את הנסכים והביכורים, כלומר את שאר פירות האילן. מדוע נאסרה גם הקרבת פירות קודם העומר במקדש? מדוע לא נאסרה אכילתם במדינה, כמו שנאסרה אכילת התבואה? מה פשר ההבדל שבין המקדש והמדינה?
התבוננות בפסוקים ובמדרשים המתארים את המשכן והמקדש מעלה השוואות רבות בינם ובין תיאורי גן העדן: מחוץ לגן העדן ה' משכין את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת; איסור היטמאות הכוהנים בטומאת מת, והאיסור המוחלט לכהן הגדול, מוסבר על ידי אי-השייכות של המוות, שנגרם בעקבות חטא האדם הראשון, למציאות של גן העדן שלפני החטא; הכהן הגדול וביתו מקבילים לאדם הראשון וחווה. במדרש אחר מתוארים השלבים של גלות השכינה מהעולם וחזרתה אליו, כאשר השלב הראשון בהתרחקות הוא חטא האדם הראשון, ואילו השלב האחרון בחזרה הוא במשכן; ועוד ועוד. מציאות המשכן מבטאת אפוא מציאות של עולם קדום יותר, טהור, בו לא קיים החטא של האדם הראשון.
על פי תיאור התורה, הפך הלחם למזונו של האדם רק לאחר החטא וההגליה מגן העדן: "וקוץ ודרדר תצמיח לך, ואכלת את עשב השדה, בזיעת אפך תאכל לחם". לפני שחטא האדם, מזונו היה הפירות של אילנות גן העדן. התורה אסרה את אכילת התבואה החדשה הן במקדש והן במדינה במידה באופן שווה, אך במקומות השונים יש משמעות שונה לאותו המזון – בעוד שבמדינה, במציאות הרגילה, לחמו של האדם הוא הלחם המוכר לנו מקמח דגן, הרי שבמקדש, המבטא את המציאות שקודם החטא, כולל האיסור גם את כל פירות האילן. מסיבה זו נאסרה הקרבת מנחות או ביכורים שאינם מחיטה קודם הקרבת שתי הלחם בחג השבועות.
רש"י בהסבר הגמרא בראש השנה המוזכרת לעיל, כותב: "ואני שמעתי דרבי יהודה לטעמיה דהא אזלא כמאן דאמר בסנהדרין עץ שאכל אדם הראשון חטה היתה".
כעת תובן הגמרא במסכת ראש השנה, זו שקשרה את הקרבן בשבועות לברכת פירות האילן. ההנפה מברכת את הדומה לה – את מזונו הבסיסי של האדם. במקדש מזון זה הוא פירות האילן כולם, ולכן הפירות כולם מתברכים.
מתוך העיתון בשבע