ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
מבצע הפרסים הסתיים אך לא הגענו ליעד. ניתן עדיין להמשיך לתרום
בית המדרש הלכה מחשבה ומוסר יראת ה'

והדר זקנים שיבה

אירוע בחתונה מגזרית המחיש לי את הסברו העמוק של אבן עזרא לחיבור בין הדרת פני זקן ויראת אלוקים
לחץ להקדשת שיעור זה
"מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ויראת מאלוקיך אני ה'". הפסוק הזה המופיע בפרשה אומר דרשני. הפתיחה שלו כמובן מובנת עד מאוד. יש לכבד את הזקן, להדר אותו בשל כל מה שעבר עליו בימי חייו, בשל החוכמה שצבר, בשל ניסיון חייו. אך הסיומת אינה ברורה. מדוע נאמר "ויראת מאלוקיך"? סיומת זו שמורה כידוע למצוות הקשורות אל הלב, אל מעשים שניתן להתחמק מהם מבלי שאף אחד יידע או ישים לב. דוגמת הפסוק שנאמר לפני כן: "לא תקלל חירש ולפני עיוור לא תיתן מכשול – ויראת מאלוקיך אני ה". שם הציווי הוא ברור. מי אמר שאכן נתתי עצה לא הוגנת, אולי זו עצה הוגנת שפשוט לא הצליחה?! לכך נאמר ויראת מאלוקיך אני ה'. אך מה הקשר בין "ויראת מאלוקיך" למצוות הידור זקן?
רש"י שחש בקושי פירש את הפסוק באופן ששייכת בו הסתתרות והעלמה: "הדרת פני זקן - איזהו הדור לא ישב במקומו ולא יסתור את דבריו. יכול יעצים עיניו כמי שלא ראהו, לכך נאמר ויראת מאלוקיך, שהרי דבר זה מסור ללבו של עושהו שאין מכיר בו אלא הוא, וכל דבר המסור ללב נאמר בו ויראת מאלוקיך".
למדנו מדברי רש"י שיש צורך באזהרה מפורשת מפני סכנת ההתעלמות מהזקן. לזקן, שכבר איננו זריז כבצעירותו ושמיעתו רופפת, אולי אין מספיק כוח לצעוק. אפשר בקלות לומר כלפיו ש"פשוט לא שמתי לב שהוא עמד בתחנה ולכן לא עצרתי לו", וכיוצא באלה טענות. דווקא בגלל זה מצווה אותנו התורה בציווי מיוחד לא להתחמק ולא להתעלם, ולא להסתתר מאחורי קצב החיים המהיר שמזמין התעלמות מהזקן. לא להעצים עיניים כמי שאינו ראוהו, אלא לחפש את הזקן.
האבן עזרא מוסיף כאן קומה, שאם נתבונן בה נמצא אותה מרתקת.
מעשה שהיה: לפני שנה או יותר השתתפתי בחתונה של תלמיד יקר. את החופה סידר אחד מזקני תלמידי החכמים שבדור. החופה הייתה מוכנה, הכיסאות היו מסודרים ברחבה שלפני החופה כמקובל, ואכן ציבור גדול של אנשים מבוגרים, זקנים, היו ישובים בכיסאות, ממתינים לחופה שתתחיל. אין הם יכולים ללכת ולרקוד לפני החתן בהליכתו לכלה. הקצב מהיר מדי ואגרסיבי. אבל הם טרחו והגיעו בזמן, וישבו בכיסאות שהיו מסודרים ברחבה לפני החופה, ממתינים להיות שותפים בחתונה הזו.
אך ברגע שגוש הרוקדים סיים להוביל את הכלה לחופה, הוא פשוט עצר, נעמד מסביב לחופה, מסתיר הכול לאלו שיושבים בכיסאות. עד כאן הכול מוכר ורגיל. הכיסאות האלו נראים כסוג של בדיחה כזו. הרי כולם יודעים שהחבר'ה עומדים קרוב, ואין מה לעשות.
אבל לא הפעם. הרב עורך החופה, שזקנו לבן, לקח את הרמקול ואמר: "כל הבחורים הצעירים מתבקשים ללכת לאחור ולתת לזקנים לראות". הגוש לא מיהר להתפזר. הרי הם החברים הקרובים. הם חייבים להיות הכי קרוב. אך הרב לא ויתר ופנה ישירות אליהם. "בחורים צעירים, למה אתם מסתירים? גם אתם פעם תהיו זקנים ולא תרצו שיסתירו לכם. מה ששנוי עליך אל תעשה לחברך. אני מבקש מכולכם לשבת על הרצפה. החופה לא תתחיל עד שתלכו לאחור או תתיישבו על הרצפה".
והם ישבו. ואותי זה הדהים. לומר לבחורים בני עשרים, בשיא כוחם, "גם אתם בדרך להיות זקנים. מה ששנוי עליך אל תעשה לחברך". והחבר הזה הוא שישים שנה מבוגר יותר. זה פתאום מנכיח את הזקנה, ונותן משמעות אחרת ל"ויראת מאלוקיך".
כותב האבן עזרא: "וטעם ויראת מאלוקיך - שיענישך בימי הזקנה ". מי שבז לזקנה, הזקנה תבוז לו. ויראת מאלוקיך - כי הזקנה נראית דבר רחוק, לא ממשי, משהו שלא יגיע. אבל הוא יגיע. וכל אחד מאיתנו בעזרת ה' יהיה זקן שמסתירים לו ולא מבינים אותו, וזזים מהר מדי בשבילו.
כדאי מדי פעם לדבר עם הזקן שבנו. הרי עם הילד שבנו יש הרבה אפשרויות להיפגש, דרך דמיון מודרך וכדומה. ומה עם הזקן? מה אני בגיל שמונים רוצה לומר לעצמי בגיל ארבעים? איך אני איראה (אמרו לי שיש אפליקציה כזו...)? הזקנה היא מתנה. בעיקר עבורנו, אלה שבדרך אליה, ולא לחינם הקדוש ברוך הוא דאג להבליט דווקא את הזקן, בצביעת שערו לבן, "הדר זקנים שיבה" - כדי שיראו אותו, ישימו לב אליו ילמדו ממנו.
החברה המערבית מנסה לצבוע את שערה הלבן ולהסתיר את הזקנים שבה ואת הזקנה של עצמה. אך בעבורנו זקן הוא אוצר, הזדמנות של ממש לכבד, ללמוד, להכיר, להאט את קצב החיים מעט, ובעיקר לזכור שאנחנו, כולנו, בדרך לשם.
מתוך העיתון בשבע
עוד בנושא יראת ה'

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il