ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

שיחה לפרשת נשא תשע"ג

דרך ארץ קדמה לתורה

המשכן - כפרה על חטא העגל * עבודת ה' - כל אחד לפי כוחו * ההתקדמות התמידית של העולם * דרך ארץ קדמה לתורה * ראשית כל - חיזוק התורה * יסודות העולם * שלמות האדם * איך בונים בית? * הקשר עם הנכון עם העולם * היום שאחרי שבועות
3381
אחר
לזיווג כלל מבקשי שידוך בעם ישראל הן בארץ הן מחוצה לה, אמן!
לחץ להקדשת שיעור זה
דרך ארץ קדמה לתורה 1 ***
המשכן - כפרה על חטא העגל
קראנו השבת את פרשת נשא. בתוך הפרשה נאמר: "וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן" (במדבר ז, א). על הפסוק הזה אומר המדרש (במדבר רבה יב, א):
"אשמעה מה ידבר האל ה'" וגו' (תהלים פה, ט) את מוצא בשעה שעשו ישראל אותו מעשה וכעס עליהם הקדוש ברוך הוא, שנאמר: "ויאמר ה' אל משה ראיתי את העם הזה וגו' הרף ממני" וגו' (דברים ט, יג-יד) מיד עמד משה ובקש רחמים מלפניו שיתרצה להם כמה שנאמר: "ויחל משה" וגו' (שמות לב, יא) ונתרצה להם הקדוש ברוך הוא שנאמר: "וינחם ה' על הרעה" (שם יד) וגו' אף על פי כן היה בלבו עליהם, שנאמר: "וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם" (שם לד) כיון שנעשה המשכן אמר ר' יהודה ברבי סימון הלך משה והרכין אזנו במשכן. אמר משה: תאמר שיש בלבו של הקדוש ברוך הוא על ישראל, הדא הוא דכתיב: "אשמעה מה ידבר האל ה'".
משה כאילו מקשיב למשכן, מקשיב האם מתוך המשכן הוא ישמע את דבר ה', האם העובדה שהקב"ה הקים את המשכן מורה על כך שהוא מחל לישראל מחילה גמורה על חטא העגל. ממשיך המדרש ואומר:
מהו "האל ה'"? אמר משה: שעד עכשיו הוא עומד בכעסו כנגדם והוא בקושי עמהם, ואין האל אלא לשון חוזק כמה דתימא: "ואת אילי הארץ לקח" (יחזקאל יז, יג), או הוא מתרצה להם והוא נוהג במדת רחמים עמהם, הדא הוא דכתיב ה', אין ה' אלא מידת רחמים שנאמר: "ה' ה' אל רחום וחנון" (שם לד, ו). מיד פייסו הקדוש ברוך הוא שאין בלבו על ישראל כלום, כמה דכתיב: "ויעבור ה' על פניו" (שם) שהעביר זעמו מהם ועבר על פשעיהם. באותה שעה שמע משה קול נאה וקול משובח. לשעבר היה משה עומד והיה הדיבור בא לתוך אזנו כמין סילון ולא היה אחד מישראל שומע אבל כשהיו פניו מאדימות היו יודעים שהדיבור בא אצלו וכיון שנעשה המשכן שמע קול נאה. מה שמע? "כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו" (תהלים פה, ט).
אם כן, הקמת המשכן הייתה בחינה של כפרה על חטא העגל.

עבודת ה' - כל אחד לפי כוחו!
המדרש מוסיף ואומר שהיו שלושה דברים שמשה לא ידע איך אפשר לעמוד בהוראות האלו של הקב"ה (שם, ג):
אמר ר' יהודה בר סימון בשם ר' יוחנן: ג' דברים שמע משה מן הקדוש ברוך הוא והרתיע לאחוריו. כיון שאמר לו: "ונתנו איש כופר נפשו" (שמות ל, יב) אמר משה מי יוכל ליתן כופר נפשו - "עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו" (איוב ב, ד) ועדיין אינו מגיע.
הקב"ה מצווה על האדם לתת כופר נפש, אבל איך אפשר לתת כופר נפש? הרי כושר נפש צריך לתת בלי גבול!
אמר לו הקדוש ברוך הוא: איני מבקש לפי כחי אלא לפי כחן – "זה יתנו" (שמות ל, יג). אמר רבי מאיר: נטל הקדוש ברוך הוא כמין מטבע של אש מתחת כסא הכבוד והראה לו למשה – "זה יתנו", כזה יתנו.
"כופר נפשו" - משה נבהל, איך אפשר לשלם כדי לכפר על הנפש, אבל הקב"ה אומר שהוא לא מבקש אלא לפי כוחם של ישראל, מחצית השקל. לא יותר מזה.
וכן בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא: "צו את בני ישראל... את קרבני לחמי לאשי" (במדבר כח, ב). אמר משה: מי יוכל להספיק לו קרבנות אם אנו מקריבין לפניו כל חיתו שדי ועורכין כל עצי לבנון אינו מספיק לו, שנאמר: "ולבנון אין די בער וחיתו אין די עולה" (ישעיהו מ, טז).
משה שואל: הרי כמה קרבנות שיביאו לקב"ה - זה לא מספיק, מה יכול להספיק לגדולה האלוקית?!
אמר לו הקדוש ברוך הוא: איני מבקש לפי כחי אלא לפי כחן, "ואמרת להם זה האשה אשר תקריבו לה'... את הכבש האחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים" (במדבר כח, ג-ד).
זה הכול, כבש אחד בבוקר וכבש שני בין הערבים, זה מספיק.
וכן בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה, ח), אמר משה: מי יוכל לעשות לו מקדש שישרה בתוכו, "הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך" וגו' (מלכים א ח, כז) ואומר: "הלא את השמים ואת הארץ אני מלא" וגו' (ירמיהו כג, כד) ואומר: "השמים כסאי והארץ הדום רגלי" (ישעיהו סו, א) וגו'.
משה שואל: מה הגודל של מקדש שצריך לעשות כדי שיתאים להיות ביתו של ריבונו של עולם, כביכול, איך זה אפשרי?
אמר הקדוש ברוך הוא: איני מבקש לפי כחי אלא לפי כחן כשאני מבקש כל העולם כולו אינו יכול להחזיק כבודי ולא שמש אחד משלי אלא אני איני מבקש מידך אלא עשרים בדרום ועשרים בצפון ושמונה במערב. לכך משה אמר: "יושב בסתר עליון" (תהלים צא, א) הקדוש ברוך הוא שהוא יושב בסתרו של עולם.
מה המדרש רוצה ללמד אותנו - שאדם ידע שהוא לא נדרש לעשות יותר מכוחו, כל אחד לפי כוחו. העיקר הוא הכוונה, והכמות נמדדת לכל אחד על פי כוחו. גם הכוונות צריכות להיות על פי כח האדם, גם בהן יש הבדל בין אדם לאדם.
לפי רעיון זה אפשר להבין את האריכות הגדולה בפרשת הנשיאים. המדרש על פרשת נשא הוא ארוך, כמעט חצי מהמדרש על כל ספר במדבר, והמדרש מאריך במיוחד בפרשת הנשיאים, ודורש מה כל נשיא ונשיא הקריב. בפרשת הנשיאים אנחנו קוראים שתים עשרה פעמים את קרבנות הנשיאים ואנחנו אומרים לעצמנו שהיה אפשר לכתוב את הקרבנות שהביא הנשיא הראשון - ואחר כך לכתוב שכך הביאו גם שאר הנשיאים, אפילו לא היה צורך לפרט שכך עשה כל נשיא ונשיא ולציין את שמותיהם, אלא היה מספיק לכתוב שכך עשו גם שאר נשיאי השבטים. אלא שבאמת הקרבנות היו אותן קרבנות, אך המדרש אומר שהכוונות לא היו אותן כוונות. כל שבט ושבט הקריב קרבנות לפי מה שהוא: יהודה שהוא במידת המלכות - מקריב קרבנות עם המשמעות המלכותית, כל קרבן וחלק מקרבן שהוא הביא היה עם המשמעות המייחדת אותו. וכן יששכר, וכן זבולון וכן הלאה כל שבט ושבט. המדרש מאריך ומרחיב על כל שבט ושבט מה הייתה כוונתו.
אנחנו עושים את אותם המעשים, כולנו עושים בפועל את אותן הפעולות, אבל יש שוני במשמעות של הפעולה של כל אחד ואחד. צריך לדעת שכל אחד ואחד מבטא גוון מיוחד שאף אחד אחר לא מבטא, והוא צריך להתאמץ על מנת לבטא את הגוון שלו בצורה היותר מלאה - אך לא יותר ממה שהוא יכול. כל אחד לפי כוחו.

ההתקדמות התמידית של העולם
אני רוצהלקרוא את המשך המדרש כאן. על הפסוק: "וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן" המדרש אומר (שם, יב):
הדא הוא דכתיב: "נחית בחסדך עם זו גאלת נהלת בעזך אל נוה קדשך" (שמות טו, יג). תמן תנינן: "על ג' דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים" (אבות א, ב) ושלשתן זכרן משה בפסוק אחד. "נחית בחסדך עם זו גאלת" זה החסד, "נהלת בעזך" זו תורה כמה דתימא: "ה' עוז לעמו יתן" (תהלים כט, יא), "אל נוה קדשך" זו עבודת המשכן והמקדש, "נחית בחסדך" אלו הדורות שעמדו משנברא העולם עד שיצאו ישראל ממצרים שקבלו התורה שהיה הקדוש ברוך הוא מנהג אותם בחסדו שלא היו מעשים טובים שיחיו בהם וזנם הקדוש ברוך הוא בחסדו.
"עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה" (תהילים פט, ג), בכ"ו דורות הראשונים עד מתן תורה העולם היה קיים בחסדו של הקב"ה. לכן דוד המלך אמר כ"ו פעמים: "כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ" (תהילים קלו), כנגד עשרים ושש דורות עד מתן תורה שגילה הקב"ה את חסדו וקיים את העולם.
ובאותו חסד יצאו ישראל ממצרים, לכך אמר: "נחית בחסדך עם זו גאלת" שבחסד גאלם. "נהלת בעזך" ניהלם בזכות התורה שקבלו עד הקמת המשכן. למה היה העולם דומה באותה שעה? לטרסקל [מין סל] על שתי רגלים שאינו יכול לעמוד והוא רותת כיון שעשו לו רגל שלישי נתבסס ועמד, כך כיון שנעשה המשכן כמה דתימא "אל נוה קדשך" מיד נתבסס ועמד שמתחלה לא היה לעולם אלא שתי רגלים חסד ותורה והיה רותת נעשה לו רגל שלישי זה משכן מיד עמד.
העולם עומד על שלושה דברים: על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים. העולם היה רותת, וכשהמשכן נבנה העולם התייצב. מה קורה אחרי שבית המקדש חרב, העולם חזר להיות רותת? עומד רק על שתי רגלים, על החסד והתורה ואין הצד של העבודה? המדרש ממשיך ואומר שכתוב כאן: "לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן", כל 'אתין' שבתורה באים לרבות (פסחים כב, ב), אז מה באה לרבות כאן המילה 'את' ? ברגע שנברא המקדש של מטה - נברא גם משכן של מעלה, והמשכן של מעלה לא התבטל, הוא קיים, ומקריבים עליו קרבנות רוחניים מזמן שגלו ישראל, כמו שאומר המדרש הבא. המדרש בא ללמד אותנו שגם כשבית המקדש כאילו נחרב ומתבטל - באמת הוא לא מתבטל. לא חוזרים למצב שהיה לפני בניית המקדש, כל ירידה שבאה אחרי עלייה היא במצב יותר טוב ממה שהיה לפני העלייה, ככה העולם מתקדם. מאז שירדה שכינה לעולם על ידי המשכן היא כבר לא עוזבת את העולם גם אחרי שהמשכן נחרב. "בכל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם" (מגילה כט, א). אמנם היא לא באותה דרגה של שכינה שהייתה בבית המקדש, כמו שאומרים חז"ל (יומא כא, ב) שבבית המקדש הראשון השכינה הייתה שורה ובבית המקדש השני הייתה שכינה אבל לא באותה מדרגה שהיתה בבית הראשון. בכל בית כנסת, בכל בית מדרש שכינתא שריא, מדרגות, מדרגות. אחרי שהוקם המשכן ירדה שכינה לעולם והיא כבר לא עוזבת אותו. העולם נמצא כל הזמן בתהליך של עלייה.
המדרש אומר דבר נוסף - המשכן הוא משכון. אם חס וחלילה ישראל יחטאו הקב"ה יקח את המשכון. מה עשה הקב"ה - הוא נתן לנו מתנה כדי שהוא יוכל אחר כך לקחת אותה בחזרה אם לא נהיה ראויים. זאת אומרת שהקב"ה מעין מקדים רפואה למכה, נותן לנו את מה שהוא יקח אחר כך, ובאופן הזה הוא לא יצטרך לפגוע בנו לגמרי, כביכול. שוב, המדרש רוצה לומר לנו שבכך שזכינו למשכן התעלינו למדרגה כזו שאנחנו שמורים ומוגנים בכל המצבים. ירידת המשכן לעולם, הופעת השכינה בעולם, היא הופעה שהעלתה אותנו למדרגה חדשה תמידית.

דרך ארץ קדמה לתורה
דיברנו מקודם על שלושה דברים שעליהם העולם עומד, ואני רוצה להרחיב קצת על פרק ראשון של פרקי אבות. חכמים תיקנו לומר בכל שבת פרק אחד מפרקי אבות מפסח ועד שבועות, ואנחנו אומרים את חמשת הפרקים של פרקי אבות ואת הברייתא הנוספת, פרק שישי שמיועד להיות הכנה לקבלת התורה. בעצם, המנהג לומר את פרקי אבות תוקן בעיקרו רק עד חג השבועות ורק אחר כך המשיכו את המנהג הזה לכל ימות הקיץ. כשרוצים להתכונן לחג השבועות צריך לזכור שדרך ארץ קדמה לתורה (ר' ויקרא רבה ט, ג. תנא דבי אליהו [רבה], א). לפני שאדם בא ללמוד תורה הוא חייב ליישר את דרכו כי אחרת הוא לא יכול לקלוט את התורה, אם לאדם אין גישה ישרה, ענווה ומידות ישרות - הקליטה של התורה מסוכנת, היא יכולה להביא לתוצאות לא טובות. "יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי" (דברים לב, ב), התורה היא כמו גשם - אם גשם יורד על קוצים גדלים קוצים, אם הגשם יורד על עצים שיש בהם רעל העצים הללו מגדלים רעל, אך אם הגשם יורד על עצי פרי גדלים פירות. המקבל צריך להיות טוב, ואז השפע שיורד לעולם הופך להיות טוב. "זכה נעשית לו סם חיים, לא זכה נעשית לו סם המוות" (יומא עב, ב), התורה היא סם, "וְשַׂמְתֶּם" (דברים יא, יח) - סם הוא תמים, כביכול. אם התורה מגיעה למקום טוב ,מוכן ומתוקן היא מרוממת אותו מעלה מעלה.
לכן, צריך ללמוד את פרקי אבות לפני מתן תורה, ללמד אותנו שצריך להתקדם בדרך ארץ, דרך ארץ שקדמה לתורה. השלב הבא שתיקנו חכמים, אחרי שמקבלים את התורה - הוא שוב לחזור וללמוד את פרקי אבות. מדוע - מפני שלעלות במידות מתוקנות ומושלמות אפשר רק על ידי התורה. רק על ידי דרך ארץ אפשר להשיג את התורה, ורק על ידי התורה ניתן להשיג את השלמות של דרך ארץ. "אם אין יראה אין חכמה, ואם אין חכמה אין יראה" (אבות ג, יז).
כשהנזיר ערך את אורות הקודש, בחלק ג' (תחילת דרך הקודש) הוא הביא את דברי רבי פנחס בן יאיר: "זהירות מביאה לידי זריזות זריזות מביאה לידי נקיות וכו'", וכתב שהמקור לברייתא הזאת היא בסוף מסכת סוטה, כי באמת יש גרסה שבמשנה בסוף סוטה נמצאת הברייתא הזאת. על כך כתב הרב צבי יהודה הערה בספר שלו עם רשימה ארוכה של מקורות שהמקור לברייתא הזו הוא לא בסוף סוטה, אלא במסכת עבודה זרה בדף כ (ע"ב). וכך כותב גם ה"מסילת ישרים" כשהוא מביא את הברייתא הזאת הוא מביא שהמקור הוא במסכת עבודה זרה בדף כ', והרצ"י מביא עוד מקורות בראשונים ואחרונים שהביאו את הברייתא ממסכת עבודה זרה ואף אחד לא מזכיר שהמקור הוא סוף סוטה. לכאורה, מה הנפקא מינה - האם הרב צבי יהודה הוא חוקר שרוצה שיהיה דיוק במקורות - הרי הברייתא נזכרה גם במשנה בסוף סוטה, ודווקא הנזיר היה האדם שאוהב להזכיר כל דבר ממקומו המדויק, אז למה הרב צבי יהודה מדייק בזה כל כך? התשובה היא, שיש הבדל משמעותי מאוד בין מה שמוזכר בשם רבי פנחס בן יאיר בסוף סוטה, לבין מה שמוזכר במסכת עבודה זרה. במסכת עבודה זרה מוזכר לפני הכול: "תורה מביאה לידי זהירות", לא מתחילים מזהירות שמביאה לידי זריזות אלא הזהירות באה מהתורה . את זה רצה הרב צבי יהודה להדגיש, זה היסוד, התורה מביאה לידי זהירות. רק ההדרכה של התורה יכולה להביא לידי מידות מתוקנות ומושלמות. לכן המקור המדוייק הוא מסכת עבודה זרה, מפני ששם כתוב היסוד, שקודם כל התורה מביאה לידי זהירות.
אם אדם מתקן את המידות שלו בצורה שכלית הוא יכול להגיע לרמה אנושית מסויימת, אבל התורה היא למעלה מהעניינים האנושיים ומהשכל האנושי. התורה מדריכה אותנו להתרומם ולהסתכל במבט מעל המציאות - ומתוך כך אנחנו בונים את המידות, מפתחים ומשכללים אותן. כל בן תורה צריך להיות בעל מידות מתוקנות, וככל שהוא מתקדם בלימוד התורה הוא צריך להיות עוד יותר מתוקן ולעלות עוד יותר במעלות הקודש. המידות משכללות את לימוד התורה שלו ולימוד התורה משכלל את המידות. אך התורה יכולה לשכלל את המידות רק אם אדם בא אל התורה מתוך רצון שהתורה תשפיע עליו ותשנה אותו, ולא מתוך רצונות שהוא מחפש להם מקור בתורה. מי שבא ומתבטל אל התורה ולא מכתיב לה מהי הדרך שהוא רוצה - עליו התורה תשפיע, הוא יקבל מוסר אלוקי ולא מוסר אנושי, משום שמוסר אנושי עלול להיות מעוות. שאול המלך חמל על הצאן של עמלק, הוא עשה קל וחומר שאם התורה חסה על אדם אחד ודאי שצריך לחוס על צאן ובקר רבים כל כך, אבל הקב"ה אמר שלא צריך לחוס וצריך להמית את כולם. צריך לכוון את המידות לפי דרכה של התורה. התורה היא מקור החסד, מקור הרחמים ומקור הצדק ולא צריך לחפש איך נתאים את התורה אל השכל האנושי - אלא איך נבטל את השכל האנושי כלפי התורה.

ראשית כל - חיזוק התורה
אם כן, נתבונן בפרק הראשון של פרקי אבות. המהר"ל מבאר את הפרק הראשון באופן יפה מאוד. הוא מסביר שיש כאן מהלך מסודר מאוד של תיקון ממשנה למשנה מהכלל אל הפרט. ראשית כל, המקור של המידות הטובות הוא התורה: "משה קיבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה", התורה נמסרת. והם אמרו שלושה דברים, ושלושת הדברים הם איך התורה מתקיימת בכל הדורות, התורה שהיא מעל המציאות. הדבר הראשון שצריך לחזק ולדאוג הוא "הוו מתונים בדין, והעמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה". "הוו מתונים בדין" זאת אומרת שהתורה תהיה מבוררת ומדויקת לא נלמדת מתוך פזיזות אלא בשיקול דעת. "העמידו תלמידים הרבה", כאן לא מדובר באיכות הלימוד אלא בכמות התלמידים המפיצים את התורה כדי שהתורה תוכל להישמר במשך כל הדורות.

יסודות העולם
לא נעמוד על כל דבר בפרטות, אך ההמשך הוא: "שמעון הצדיק היה משיירי כנסת הגדולה, הוא היה אומר על שלושה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים", אלו שלושת העמודים שעליהם העולם עומד. כמו שהזכרנו במדרש לפני כן, בלי אחד מהם העולם עומד באופן רופף. מה מעמיד את העולם? כשהעולם טוב ומושלם הוא מתקיים, ואלו שלושת הדברים שעושים שהעולם יהיה טוב. המהר"ל מזכיר שבבריאת העולם, ביום הראשון נאמר: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב" (בראשית א, ד) - בגלל שהאור טוב יש לו קיום. כך גם ביום השלישי: "וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב" (שם, י), הקב"ה רואה שזה טוב ולכן יש לזה קיום. כך בכל יום ויום, הקב"ה בורא את הבריאה היא טובה ולכן יש לה קיום. כשהבריאה טובה היא מתקיימת, והשלמות שלה היא שיהיה לה תוכן רוחני וערכי, והתוכן הוא תורה, עבודה וגמילות חסדים, אלו השורשים. התורה היא השלמות של האדם בינו לבין עצמו, הערכים, הרוחניות והאור שמאיר וממלא את העולם ואת האדם זו התורה. העבודה היא כמובן חיבור של העולם אל מקורו, העולם צריך להיות שלם ומחובר אל מקורו האלוקי, וגמילות חסדים היא החיבור של העולם בתוכו חיבור של הבריות זה לזה. אלו שלושת היסודות שאסור לפגום בהם כי הם עמודי העולם. ההפך מהם זה הרס העולם, ולכן צריך מסירות נפש ולא להיכשל חס וחלילה בשלושת העברות החמורות שהן בדיוק ההפך מהיסודות הללו: גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה. גילוי עריות זה ההפך מהתורה, זה ההפך מקדושה וטהרה, זה ההפך מערכים רוחניים, זה שעבוד לחומריות ולגשמיות - וזה יהרג ואל יעבור. שפיכות דמים זה ההפך הגמור והקיצוני מגמילות חסדים, עבודה זרה היא כמובן ההפך הקיצוני מעבודת ה'', אפילו אם כופים את האדם לעבור על אחת משלושת המצוות הללו עליו למסור את הנפש'.
האבות הם היסודות של האומה. כל אחד מהם הוא אחד מהעמודים האלו: אברהם אבינו הוא עמוד החסד, "חֶסֶד לְאַבְרָהָם" (מיכה ז, כ), הוא גומל חסדים, מלמד זכות ומכניס אורחים. יצחק הוא עמוד העבודה, הוא מתפלל, מוסר את נפשו להיות קרבן לה', ויעקב הוא: "אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים" (בראשית כה, כז), עמוד התורה. כמובן שכל אחד מהאבות החזיק בשלושת העמודים הללו, אך לכל אחד היה הצד המיוחד שלו.
המהר"ל מביא עוד הסבר יותר פנימי ואני לא יודע האם להיכנס לזה. למרות שבדרך כלל את דברי הפנימיות המהר"ל מסתיר ועוטף בעטיפות - אבל כאן הוא מזכיר בשם ספר היצירה שיסודות העולם זה אוויר, מים ואש - אמ"ש. לא מוזכרת אדמה מסיבות שלא כאן המקום להזכיר אותם. אלו היסודות של הבריאה, כל הבריאה כולה ברואה מהיסודות האלו. אם כן, המים הם חסד, שפע שיורד למטה. אברהם היה שמיימי, והוא השפיע שפע, היה בעל חסד. על יצחק כתוב: "וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה" (שם כד, סג), מלמטה למעלה, הוא פונה כלפי שמיא, עמוד העבודה. המים יורדים, והאש עולה, בעירה שהיא מידת העבודה. אוויר זה הרוח - התורה. תורה, עבודה וגמילות חסדים, זה גם היסוד של העולם בצורה הגשמית. העולם התחיל ממצב מאוד מופשט, מין אווריריות מאוד עדינה, בלתי גבולית, לאט לאט העולם הולך ומשתלשל, נעשה יותר ממשי בעיניים שלנו אך כלפי שמיא הוא נעשה יותר מצומצם ומוגבל. מקודם הייתה הרוח, בתוך הרוח יש גם לחלוחית, מפרידים את האוויר ממנה ונהיו מים, אחר כך מזה מתפשטת גם האש - ואלו בעצם שלושת היסודות שעליהם העולם קיים. אלו סודות מספר היצירה. אם כן, על זה העולם עומד, על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים. יסוד קיומו של העולם.

שלמות האדם
אחרי ששתי המשניות הראשונות מבארות את שני השלבים: קיומה של התורה וקיומו של העולם - התורה היא מעל העולם ולכן קודם המשנה מדברת על המשכיות התורה בכל הדורות, אחר כך מדברת על קיומו של העולם על ידי התורה, העבודה וגמילות חסדים, השלב הבא הוא האדם. מהי שלמותו של האדם, איך האדם יכול לעבוד את ה' בצורה הכי שלמה - על כך אומר אנטיגנוס איש סוכו בשם שמעון הצדיק (משנה ג): "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס ויהי מורא שמים עליכם". כלומר, תעבדו את הקב"ה מאהבה ולא בשביל לקבל שכר, תעבדו את הקב"ה מחשק פנימי ומרצון פנימי - ועם יראת ה'. שני הדברים האלו הם שלמותו של האדם, הם הדרכה לאיך האדם עובד את ריבונו של עולם. בעל התניא אומר שאהבה ויראה הן שתי הכנפים שאיתם האדם יכול להתרומם, עם כנף אחת אי אפשר להתרומם, ואפילו לא עם הכנף הימנית שהיא יותר חזקה מהכנף השמאלית. צריך אהבה ויראה, אהבה בשביל קיום מצוות העשה בצורה הכי שלמה שאפשר, ויראה בשביל מניעה ממצוות הלא תעשה. זוהי ההדרכה הבסיסית, ראשית כל לדעת ששלמות העבודה היא אהבה ויראה.
מתוך כך – לקיים את התורה והמצוותעם כוונה. הכוונה היא הנשמה של המעשה, אדם שעושה מעשה עושה פעולה, וכשהוא מכוון במעשה הוא נותן למעשה נשמה. תפילה ללא כוונה היא כגוף בלא נשמה, וגם מצווה ללא כוונה היא כגוף בלא נשמה, צריך לעשות את המעשים באופן כזה שהם ינבעו מעומקא דליבא. הרב באורות התחיה מביא מהזוהר בפרשה שלנו שהאותיות של המילה מצוה, מ' צ' בא"ת ב"ש זה י', ה', והאותיות האחרונות הן ו', ה'. אם כן, במילה מצווה האותיות ו', ה' גלויות, והאותיות י', ה' כמוסות בצורה של א"ת ב"ש. זאת משום שהאותיות י', ה' זו הכוונה, והאותיות ו', ה' הן התורה והמצוות. ניתן לומר שהם שישה סדרי משנה וחמישה חומשי תורה, הצד הגלוי בהופעה של שם ה'. הצד הפנימי הוא נסתר, האותיות הראשונות, היראה והאהבה. עבודת ה' השלמה היא עם כל הכוונות, עם כל הלב האוהב מאוד והירא - וזה לא תרתי דסתרי. אין לחשוב שמי שמאוד אוהב את ה' לא יכול להיות ירא, לא לחשוב שיראה היא התרחקות ופחד ואילו האהבה היא התקרבות, המידות האלו לא סותרות, אדרבה הן משלימות. הערצה גדולה כלפי ריבונו של עולם, ידיעת הגודל שלו גורמת ליראה אך היא גם גורמת למשיכה.

איך בונים בית?
אחרי שבנינו את מה שמעל לעולם, את העולם ואת האדם - בא השלב של בניית הבית: "יהי ביתך בית ועד לחכמים" (משנה ד). כאן מתחילים דברי הזוגות, שהיו הנשיא ואב בית דין. אומרת המשנה:
יוסי בן יועזר איש צרדה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים קבלו מהם. יוסי בן יועזר אומר: יהי ביתך בית ועד לחכמים והוי מתאבק בעפר רגליהם והוי שותה בצמא את דבריהם.
צרדה היא מערבה מכאן, בהר שמולנו, הערבים קוראים למקום 'צרדעא' (סורדא), יכול להיות שהוא היה גר בסביבה הזאת. אלו הדורות הראשונים. קוראים לחכמים בשמותיהם לא קוראים להם 'רבי' משום שהם למעלה מזה, קוראים להם בשמותיהם בלי תארים. ככל שהדור יורד יש יותר תארים, בהתחלה "גדול מרבן שמו", אחר כך יש תארים, דור הגאונים, הרב הגאון, הגאון הרב וכו'. הם אומרים: "יהי ביתך בית ועד לחכמים והוי מתאבק בעפר רגליהם והוי שותה בצמא את דבריהם", הראשון מדבר על האהבה והשני מדבר על היראה. אחד מדבר על התוכן החיובי שצריך להיות בבית: בית ועד לחכמים – בית עם תוכן רוחני וחיובי, הוי מתאבק בעפר רגליהם - להתבטל לתורה, שהתורה תמלא את הבית. הוי שותה בצמא את דבריהם - היחס לתורה צריך להיות צימאון, לבוא מהאהבה. וצריך להקפיד גם על דבר נוסף:
יהי ביתך פתוח לרוחה ויהיו עניים בני ביתך ואל תרבה שיחה עם האשה באשתו אמרו קל וחומר באשת חברו.
שהבית יהיה פתוח, לא לסגור אותו בפני העניים, שהעניים יהיו רגילים בבית ולהקפיד שלא להרבות בשיחה עם האישה. הדרכה איך בונים בית בישראל, בית בישראל צריך להיות מלא קדושה, ולא חס וחלילה קמצנות וסגירות בפני עניים ואנשים הזקוקים לעזרה. אצל גדולי ישראל זה היה ככה, זו באמת מדרגה מיוחדת במינה, שהבית יהיה פתוח ועניים מרגישים בו בבית. סיפרתי פעם שבישיבת "מרכז הרב" למדנו בבניין הישן, והייתה שם הדירה של הרב קוק שאחרי פטירת הרב גר בה הרב רענן. לא הכרנו את הרב זצ"ל, אבל הכרנו את הבת של הרב קוק, אשתו של הרב רענן היא כנראה המשיכה את האופי של הבית כמו שהוא היה בזמן הרב. הוא היה פתוח, עניים היו נכנסים למטבח, פותחים את המקרר, לוקחים מה שהם רוצים, מכינים לעצמם תה, מוצאים עוגה על השולחן ואוכלים אותה - לא צריכים לבקש רשות בכלל, מרגישים חופשי. כמובן שהרבה פעמים כתוצאה מכך כשהגיעה שעת הארוחה היה חסר אוכל, והתברר שמה שקנו בשביל הארוחה נאכל על ידי העניים - אבל ככה היה הבית, ממש 'הופקר' לכל עני. לעניים שהלכו לעשות סבבים לאסוף כסף הייתה תחנה בביתו של הרב רענן... קצת לפוש, כוס תה, עוגה, פרי או משהו... "יהיו עניים בני ביתך", צריכה להיות רחבות הדעת, הבית צריך להיות פתוח ושלם.

הקשר עם הנכון עם העולם
אם כן, בנינו את הבית גם מצד התוכן החיובי שלו וגם דאגנו שלא יהיו בו חסרונות - ואז בא השלב הבא:
יהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי קבלו מהם. יהושע בן פרחיה אומר: עשה לך רב וקנה לך חבר והוי דן את כל האדם לכף זכות.
אחרי שבנינו את הבית צריך לדאוג ליחסים בין האדם והציבור, קשר עם אנשים אחרים יכול להיות קשר עם רב, קשר עם חבר וקשר עם מישהו שפחות ממך. אם כן, יהושע בן פרחיה אומר: "עשה לך רב וקנה לך חבר והוי דן את כל האדם לכף זכות", את אלה שנראים לא מתוקנים תדון לכף זכות. בחברים תעשה קניין - לא מקבלים חברים אלא קונים חברים, ולעשות רב, לקבל מרות של רב ולהחליט לשמוע לו. שני הדברים האלו חשובים מאוד, והחסידות פיתחה מאוד את העניין הזה. התוצאה היא יוצאת מן הכלל, כי כשיש חברה מגובשת ומאוחדת אפשר להחזיק מעמד היטב. אם אין חברים, אין חברה טובה - ההתמודדות קשה יותר. אם כן, בחסידות עשו לעצמם רבי, שומעים לו ומקשיבים לו, ויש גם חברה חסידית שמגובשת ביחד - וזו שמירה גדולה מאוד, זו מעלה שצריכים לפתח. בישיבות הלא חסידיות אין המידה של "עשה לך רב", אולי במידה מסויימת אך לא כמו בחסידות ביחס לרבי, אך את הנקודה של "וקנה לך חבר" אין, גומרים את הלימוד בישיבה, מתפזרים ואין קשר, אולי בגרעינים התורניים מתגבשות קהילות ששומרות על קשר ועל היחד.
על כל פנים, העצה של: "עשה לך רב וקנה לך חבר" היא עצה חשובה מאוד. איך עושים קניין בחברים - "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים" (משלי כז, יט), אדם רוצה חבר שיתעניין בו, שירצה להיות חבר שלו, - הוא צריך להתעניין בחבר, הוא צריך ליצור לחבר תחושה שטוב ונחמד לו יחד עמו, לעזור, לסייע, לדאוג שיהיה לחבר טוב - וכך החבר ירצה את החברות הזאת. צריכים להתאמץ על הדבר הזה, לא לקנות באופן חיצוני, אבל להשקיע. זה מה שאומרת המשנה.
ניתאי הארבלי אומר את הצד השני, את הסור מרע: "הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע ואל תתיאש מן הפורענות", אפשר לשים לב שיש כאן שיטתיות, כך מסביר המהר"ל את כל המהלך הזה. מה כן לעשות ומה לא לעשות. ניתאי הארבלי ממשיך ומבאר מה היחס שבין האדם לעולם, להתרחק מחבר רע, לא להתחבר לרשע ולא להתייאש. אחד מדבר על מידת האהבה ואחד על מידת היראה, וכך הדברים ממשיכים לפי הסדר. כשמסתכלים על הדברים בתור בניין שלם זה עוזר לבנות את הבניין הנכון, הבניין ההשקפתי והבניין ההתנהגותי. כך סדר המשניות, הנשיא מדבר יותר על הצד של האהבה ואב בית הדין מדבר על הצד של הדין, של היראה. רק התחלנו לבאר את המהלך, ואת ההמשך כל אחד יראה בעצמו.

היום שאחרי שבועות
אנחנו עדיין תחת האווירה של חג השבועות. אחרי חג השבועות משה רבנו עלה לארבעים יום להר סיני. כל תלמיד חכם נקרא משה רבנו, אז זה דווקא רעיון - מחג השבועות ועד י"ז בתמוז משה רבנו לא נסע הביתה, עלה להר סיני והיה שם ארבעים יום. בארבעים יום אפשר לקבל את כל התורה כולה, צריך לעשות ניסיון כזה.... בכלל ארבעים יום זה מושג, ארבעים יום לפני יצירת הוולד, ארבעים יום זה זמן של קניין, ארבעים יום של שקידה ולימוד אחרי חג השבועות - זה מה שמתאים לעשות. להיות שקועים בלימוד, לעלות במדרגות הקודש מתוך האווירה הנפלאה של חג השבועות.
מאידך גיסא, אני רוצה לומר דבר נוסף: אחרי חג השבועות שבו הרגשנו התעלות עצומה ודבקות מיוחדת במינה, פתאום יש ימים רגילים ואפשר לשאול - איפה כל הגובה הזה? אולי זה היה סתם חיצוני ולא אמיתי? איך יכול להיות שעכשיו אנחנו לא באותה אווירה ?! ההסתכלות הזאת לא נכונה. חג שבועות הוא יום בו אנחנו עולים למדרגה מאוד גבוהה, זה משהו מיוחד לחג השבועות. זה לא משהו שאפשר לחוות בימים אחרים. התורה קבעה לנו שיש מועדים מיוחדים שבהם אנחנו מתעלים התעלות מיוחדת, יוצאים מהסד הרגיל ועולים למעלה. יש שלוש רגלים בשנה שבהם עוזבים את הבית והולכים לבית המקדש. לא נמצאים בסדר הרגיל בבית, מתעלים, וההתעלות הזאת נותנת לכל השנה את המשמעות שלה, כי אם יש יום בשנה כזה גבוה - כל השנה מקבלת את ההשפעה ממנו. יש לנו ימים שונים, כך אמר דוד: "אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה' אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ שִׁבְתִּי בְּבֵית ה' כָּל יְמֵי חַיַּי לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה' וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ" (תהילים כז, ד). הוא רוצה כל הימים לשבת בבית ה', לחזות בנועם ה' ומפעם לפעם לעשות ביקורים בהיכל. זאת אומרת שלא כל הזמן נמצאים בהיכל, כל השנה רוצים לשבת בבית ה' - אדם שחי בדבקות פנימית ורוחנית עם ריבונו של עולם הוא יושב בבית ה', אפילו כשהוא יוצא לשווקים הוא חי בתוך העולם הרוחני והמקודש שלו, "שִׁבְתִּי בְּבֵית ה'". לפעמים, יש זמנים שבהם: "וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ", להיכנס להיכל, להיכנס למקום היותר גבוה. זה רק מפעם לפעם. לקודש הקודשים הכהן נכנס רק פעם אחת בשנה. מאוד נפלא שם, למה לא להיכנס כל הימים למדרגה הגבוהה והעליונה הזאת? זה לא שייך. כשהעולם יתקדם מאוד הכהן הגדול יכנס כל יום לקודש הקדשים - לא! תמיד יהיו מדרגות.
צריכים לזכור את הדבר הזה ולדעת שההתרוממות שלנו בחג הזה - הרימה את השנה. כל התרוממות של ימים מיוחדים מרימה את השנה כולה. במשך השנה צריכים להיות כפי שמתאים לכל השנה, ולא כמו שמתאים לשבועות. אם נהיה כל השנה כמו בשבועות - אז בשבועות צריך להיות פי עשר, כי זה לא אותו הדבר. אבל אנחנו ממשיכים מהאור הזה. בין אם מרגישים ובין אם לא מרגישים. אנחנו נמצאים עוד בימי התשלומים של חג השבועות, ובאמת את הגובה הזה שזכינו לו – כל אחד זכה, בין בגלוי ובין בסתר, מי יותר מודע לזה ומי פחות מודע לזה - אבל כולנו התרוממנו, ועם זה נמשיך בעזרת ה' לימים הבאים לקראתנו לטובה ולברכה, המשך של זמן טוב, של שקידה ועליה בקודש.




^ 1.. שנת תשע"ג.
עוד בנושא נשא

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il