(עה. במשנה – עו. סוף פרק הדר)

שתי חצרות זו לפנים מזו

א. רגל האסורה/המותרת במקומה

במשנה ובגמרא יש 3 דעות לגבי מתי החצר החיצונה מותרת. מהמחמיר למקל:

ר"ע – אפילו רגל המותרת במקומה אוסרת שלא במקומה

            לכן גם אם הפנימית עירבה בפני עצמה, החיצונית אסורה.

רבנן במשנה – רגל המותרת במקומה אינה אוסרת, רגל האסורה במקומה אוסרת,

            לכן אם הפנימי עירבה בפני עצמה, אינה אוסרת על החיצונית, אם לא – אוסרת.

רבנן בתראי (ר' דימי-ר' ינאי) – אפילו רגל האסורה במקומה אינה אוסרת שלא במקומה.

            לכן אפילו אם הפנימית לא עירבה בפני עצמה, אינה אוסרת את החיצונית.

[תחילה הגמרא מנסה להכניס את הדעה השלישית בתוך משנתנו, אך לבסוף אומר רבין-ר' ינאי שאכן יש שלוש דעות].

ב. שכח אחד מאחת החצרות להשתתף בעירוב

אם העירוב בפנימית + אחד מהחיצונית שכח –

ג. כשיש רק אדם אחד בחצר

(בשתי חצרות אחת לפנים מהשנייה שלא עשו עירוב, לפי שיטת רבנן שרגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה).

מן הדין אינו אוסר, כי הוא רגל המותרת במקומה,
אבל האם גוזרים כשיש אחד בפנימית וכמה בחיצונית?

            רב אדא – גוזרים

                        שמא מי שיראה לא ידע שיש רק אחד בפנים

            שמואל – לא גוזרים

                        מי שיראה יניח שיש אחד או שיניח שעירבו יחד.

                        ר"א - אך בגוי אחד גוזרים

מי שיראה, אם יניח שיש עוד יהודים, לא ניח שהגוי השכיר את רשותו כי להשכרה יש קול.

ד. בית שער

מי שגר בבית שער (וגם בית רגיל שמשמש כבית שער) אינו שייך לעירוב חצרות.

1. 1.עשרה בתים זה לפני מזה,
   בית 10 אינו בית שער וחייב,
   בתים 1-8 – בית שער ופטורים,
   בית 9 (שהוא בית שער רק לבית אחד ולא שניים)

שמואל – בית שער, רי"ח – אינו בית שער.

1. 2.שלושה בתים מחוברים ופתוחים זה לזה בין החצרות,
   יכולים שתי החצרות להחליט יחד מי בית השער ומי הבית האמיתי, כמו למשל לשים את העירוב בבית האמצעי, והבתים החיצוניים ייחשבו כבית שער.


2. 3.כנ"ל, עם שני בתים,
   אם יש סתירה בין החצרות מי בית השער ומי הבית – אינו עירוב.

[ואינו דומה לסתירה ביחס לביה"ש, כי שם זה ספק דרבנן, ואילו כאן זה סתירה בהגרת הבתים].