ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש משנה וגמרא קידושין

קידושין דף מב ע"א

זכין לאדם שלא בפניו

מוקדש להצלחת
עם ישראל
לחץ להקדשת שיעור זה
דרשת רב מ"ונשיא אחד"
הגמרא מביאה את דרשת רב גידל בשם רב השואל מנין ששלוחו של אדם כמותו ועונה שנלמד מחלוקת הארץ על ידי הנשיאים, שנאמר: "ונשיא אחד נשיא אחד ממטה", הרי שנשיאי השבטים היו נציגיהם ושלוחיהם של שאר העם ומקשה הגמרא שהיו שם גם קטנים והם ודאי אינם בני שליחות, ולכן חוזרת ומתקנת את השמועה ואומרת שרב לא למד מפסוק זה ששלוחו של אדם כמותו אלא שזכין לאדם שלא בפניו. גם על כך מקשה הגמרא שחלוקת הארץ אינה רק זכות אלא גם חובה שהרי יש שנח להם יותר בהר ויש המעדיפים בבקעה, ושוב מתקנת ומסבירה שהלימוד של רב ממקור זה היה שיתומים הבאים לחלוק בנכסי אביהם, בית דין מעמידים להם אפוטרופוס למרות שיש בזכות זו גם צד חובה.
בפשטות משמע ששוב אין מכאן מקור לדין זכין, ואכן כך כותב הר"ן (ד"ה גרסי' בגמ'), משום שהפסוק לא עוסק בהקנאת דבר חדש אלא בדבר שכבר שייך להם והחלוקה אינה אלא גילוי מילתא ובית דין מעמידים אפוטרופוס לכך (נראה שכוונתו להוסיף טעם נוסף, שכאן זו תקנה מיוחדת מטעם בית דין המעמידים אפוטרופוס ולכן אין ללמוד מכאן לגבי כל אדם, ואף אם אין זו כוונתו נראה שטעם נכון הוא).
אולם רש"י מבאר שכעת נלמד מפסוק זה לא רק הדין הפשוט יותר של זכין לגדולים אלא אפילו בזכות שיש בה צד חובה לקטנים יכולים בית דין להעמיד להם אפוטרופוס 1 . משמע ששני הדינים נלמדים מן הפסוק. ולכאורה דבריו קשים, וכפי שראינו הר"ן סייג וכתב שאין ללמוד משם. יש להשיב על פי דברי הריטב"א שוודאי גם דין האפוטרופוס הוא ביסודו מדין זכין כמוכח מכך שגם הוא לא יכול לחוב ליתומים אלא יכול רק לעשות עבורם דבר שבאופן עקרוני הוא זכות אלא שיש בו צד חובה. לכן ניתן ללמוד מכאן גם את דין זכין, כי לולא דין זכין בית דין לא היו מורידים אפוטרופוס לחלוקת הנחלה.

דין זכין – מדין שליחות או דין חדש?
הראשונים נחלקו אם דין זכין הוא מדין שליחות או שזהו דין חדש בפני עצמו. התוס' בכתובות (יא ע"א ד"ה מטבילין) והר"ן (בסוגייתנו ד"ה גרסי' בגמ') סוברים שהוא מדין שליחות, ומבארים התוס' שהואיל וזכות היא לו אנן סהדי שעושהו שליח, כלומר, שמעוניין לעשותו שליח, וכך משמע גם מדברי רש"י בבא מציעא (יב ע"א ד"ה גבי) הכותב גם הוא "אנן סהדי דניחא ליה". לעומתם, הרמב"ן, הרשב"א והריטב"א (בסוגייתנו) מוכיחים מסוגייתנו שזכין הוא דין חדש ולא מטעם שליחות.

מקור הדין – מפסוק או מסברא?
לפני שנעמוד על המקורות השונים המסייעים לכל אחת מהשיטות יש לברר מהו מקור הדין. בשיטת הרמב"ן, הרשב"א והריטב"א הסוברים שזהו דין חדש מפורש שהמקור הוא מהפסוק של הנחלת הארץ המובא בסוגייתנו – "ונשיא אחד", אולם לדעת החולקים וסוברים שדין זה הוא מדין שליחות יש מקום לעיין בכך. בפשטות מדברי רש"י והתוס' משמע שהמקור הוא מסברא, שהרי אמרו שאנן סהדי שהיה עושאו שליח, אלא שיש לומר שמסברא בלבד לא היינו מחדשים זאת מעצמנו, כי אולי למרות ה'אנן סהדי' זקוקים למינוי מפורש כדי להחיל שליחות, וכוונת הראשונים הללו רק לבאר שלאחר שיש לנו פסוק ולמדנו דין זה ודאי זוהי סברתו ולכן ודאי שדין זכין הוא מדין שליחות.
ונראה שנחלקו בכך רש"י והתוס'. כפי שראינו למעלה רש"י מסביר במסקנת סוגייתנו שגם דין אפוטרופוס מיוסד על זכין, ושהפסוק בא ללמדנו את שני הדינים. אם כן, למרות שבבבא מציעא כתב שיש בכך את סברת "אנן סהדי" כותב כאן שנלמד מן הפסוק, ונראה שסבר כדברינו. לעומת זאת, כפי שנראה התוס' בכתובות סוברים שמהתורה אין דין זכין לקטן. אילו מקורם היה מן הפסוק של "ונשיא אחד" לא היו יכולים לומר כן שהרי כדברי הגמרא בהנחלת הארץ היו גם קטנים. לכן צריך לבארו כדברי הר"ן שהובא למעלה, שלמסקנה לא ניתן ללמוד מפסוק זה את דין זכין. גם לפי תירוצם השני של התוס' בכתובות לא ניתן לומר שהמקור הוא מפסוק זה כפי שעוד יבואר.
הגר"ש פישר שליט"א (בית ישי סי' צו) יישב את הסתירה ברש"י באופן אחר וכתב שבזכין גמור יש אנן סהדי ובכך אכן המקור הוא רק מסברא ואין צורך בפסוק ואילו בזכין שאינו גמור כמו בחלוקת הארץ נזקק הפסוק.
הקצות (סי' קה ס"ק א) אינו מכריע אם זכין מטעם שליחות או שזהו דין חדש מטעם יד, אך מקשה על התוס' שבכל מקרה ודאי דין זה זקוק לחידוש ואינו מטעם אנן סהדי, שהרי בסוגיית יאוש שלא מדעת הגמרא אומרת שלדעת אביי שלא הווי יאוש לא מועיל אם יתרום אחר מפירותיו של בעל הבית אפילו אם יתברר אחר כך שהיה נח לבעלים בכך, משום שאיננו אומרים שהואיל ואילו היה יודע היה מתרצה נחשב כאילו מינה לשליח. למסקנה שם בתרומה יש פסוק מיוחד המצריך מינוי ולכן אפילו רבא מודה בכך, אך מכל מקום רואים מהקושיא שלדעת אביי השליחות לא יכולה לחול גם ללא הפסוק המיוחד, ואם כן להלכה שנפסק כדעת אביי גם בשאר העניינים מלבד תרומה אי אפשר לומר שהשליחות חלה מכח אנן סהדי, למרות שאין שם פסוק מיוחד 2 .
הגר"ש פישר (בית ישי סי' צו) מיישב שמועיל מטעם זוטו של ים, וכדעת רוב הראשונים המסבירים שזוטו של ים אינו גזירת כתוב חדשה אלא מדין יאוש, כלומר, בכל מקרה שיש ודאות גמורה כן אומרים שהווי יאוש, וכך בזכין מועיל הואיל וודאי ניחא ליה.
הדרכי דוד (כתובות יא ע"א) מיישב באופן אחר וכותב שעניין הזכייה הוא לא שכל פעם כשבא לפנינו דין של זכייה אנו דנים באופן פרטי על המקרה שלפנינו שאילו היה יודע מקודם היה עושהו שליח, כי אם היה כך באמת היה קשה מיאוש שלא מדעת, אלא יש אומדנא כללית שדעת בני האדם על פי טבעם היא שבכל מקרה של זכות הם מעוניינים שישתדלו ויזכו עבורם.

מקורות לכך שדין זכין מדין שליחות
התוס' בכתובות מוכיחים יסוד זה מהגמרא בבבא מציעא יב ע"א לגבי זיכוי על ידי קניין חצר. הגמרא אומרת שחצר התרבתה משום יד ומשום שליחות, ובגט שחוב הוא לה מועיל רק מטעם יד ולכן צריך שתהא בתוך החצר כמו יד הצמודה לגוף, אך במתנה שזכות היא מועיל גם מטעם שליחות ולכן ניתן לזכות אפילו כשאין הבעלים בחצר ואפילו כשאינם יודעים מכך משום שזכין לאדם שלא בפניו. הרי שכתוב בגמרא זו במפורש שהיכולת לזכות לבעל החצר על ידי החצר מדין זכין היא משום שהחצר מועילה מדין שליחות. הרשב"א בסוגייתנו בהביאו את שיטת התוס' הביא גם ראיה זו אך לא טרח ליישבה וצריך עיון כיצד יישבוה הוא וסיעתו.
מקור נוסף מביאים הרשב"א והר"ן בסוגייתנו מבבא מציעא עב ע"א לגבי זיכוי לקטן ולגוי. הגמרא מסיקה שקטן הואיל וכשיגדיל יבוא לכלל שליחות ישנו בכלל זכייה ואילו גוי שלא יבוא לעולם אינו בכלל זכייה, הרי שדין זכין תלוי בדין שליחות. ההוכחה חזקה עוד יותר לפי הגורסים שם שהזכייה לקטן היא רק מדרבנן, והואיל ויבוא לכלל שליחות תיקנו לו רבנן דין זכייה.
מקור שלישי המובא ברשב"א הוא נדרים לו ע"ב לגבי הפרשת תרומה מפירותיו על פירות חברו. הגמרא שם מסתפקת אם נח לאדם שחברו יפריש מפירותיו על שלו ואם כן הפרשה זו תועיל מדין זכין או שאדם מעדיף לקיים את המצווה בממונו. מוכח שעל הצד שאנו אומדים שנח לו, יכול חברו להפריש ללא דעתו, וזאת למרות שהגמרא בחולין יב ע"א אומרת שבתרומה יש פסוק המלמדנו שמוכרחים למנות שליח ולא מועיל הפרשה ללא ידיעת הבעלים אפילו אם אחר כך הם באים ומגלים דעתם שנח להם מכך שהפרישו. מוכח מכאן שזכין מועיל מדין שליחות ולכן כאשר ברור לנו מראש שנח לבעלים מועיל ונחשב כאילו מינהו (ודווקא כשלא ידוע לנו מראש, לא מועיל גילוי דעת למפרע). הרשב"א בנדרים מיישב הוכחה זו שכל החידוש שבתרומה צריך ידיעה ומינוי נאמר דווקא כשתורמים מהפירות של בעל הבית שאז צריך לתרום בעל הפירות או שלוחו, אך כשהמזכה תורם מהפירות של עצמו אין צורך דווקא בשליחות ולכן מועיל גם מדין זכין למרות שאינו מדין שליחות.

מקורות לכך שדין זכין הוא דין חדש
הגמרא בכתובות יא ע"א אומרת שגיור קטן מועיל מדין זכין של בית הדין עבור הקטן. התוס' שם לשיטתם התקשו בכך, שהרי אם זכין הוא מדין שליחות, הרי שלקטן שאינו בר שליחות גם לא צריך להועיל זכין. מתוך כך הם נדחקים לומר שאכן כל הגיור מועיל רק מדרבנן, ושצריך לומר שלשיטה זו יש כח לחכמים לעקור דבר מן התורה בקום עשה ולכן מתירים לו לשאת בת ישראל למרות שמן התורה הוא עדיין גוי. בתירוצם השני מחדשים שבמקום שזוהי זכות גמורה יש לקטן שליחות וממילא גם זכייה מדאורייתא, ודווקא בדבר שיש בו גם קצת חובה כגון בתרומה שיתכן שהיה מעדיף לפטור את הכל בחיטה אחרת אין לו שליחות.
רבי עקיבא איגר שם (ד"ה אר"ה) מתרץ שהחיסרון בקטן אינו שהוא לא בר שליחות כלל אלא החיסרון הוא רק ביכולת המינוי לפי שמעשה קטן אינו כלום, ולכן בתרומה שיש דין שהבעלים צריכים למנותו אין יכולת לקטן לשולחו אולם במקום שאין צורך במינוי אלא מועיל זכין מטעם אנן סהדי שהיה עושהו שליח, מועיל גם עבור קטן. הוא מעיר שהתוס' לא כתבו כך, ושאין לומר שזו כוונתם ומה שכתבו שבתרומה לא מועיל לקטן משום שיש בדבר צד חובה זה גוף הטעם לכך שבתרומה הצריכה התורה מינוי, משום שהתורה הצריכה מינוי גם בגדול ואם כן לא היה לתוס' סיבה לחפש אחר טעם התורה אלא די בכך שיאמר שהואיל ומצאנו ששם הצריכה התורה מינוי, יהיה הטעם מאיזה טעם שיהיה, לא מועיל לקטן (כפי שרבי עקיבא איגר עצמו כתב).
המקור העיקרי של הרמב"ן, הרשב"א והריטב"א הוא מסוגייתנו, מכך שבהתחלה הגמרא אמרה שרב דרש מהפסוק של הנחלת הארץ ששלוחו של אדם כמותו, ודחתה שהיו שם גם קטנים והם אינם בני שליחות, ותירצה שרב לא דרש מכאן דין שליחות אלא דין זכייה. משמע שלמרות ששליחות לא מועילה לקטנים מכל מקום זכייה כן מועילה, הרי שזכייה אינה מטעם שליחות.
לפי התירוץ של רבי עקיבא איגר גם מקור זה אינו קשה, שהרי כפי שכתב למרות שאין שליחות לקטנים אין זה חיסרון בעצם שאינם בני שליחות אלא רק חיסרון ביכולת המינוי, ואם כן אף אם זיכוי הוא מטעם שליחות אין בעיה לזכות לקטן כי בזיכוי אין הקטן עושה את המינוי. נראה שהרמב"ן, הרשב"א והריטב"א סברו שהחיסרון בקטן הוא בעצם השליחות, וכלל לא התחדשה פרשת שליחות לקטן, ולכן הבינו שיש הוכחה מסוגייתנו ולא ניתן לתרץ כדברי רבי עקיבא איגר.
אך לפי תירוצם של התוס' שאכן זיכוי בקטן הוא רק תקנה מדרבנן קשה כיצד הגמרא בסוגייתנו לומדת זאת מפסוק, ומוכרחים ליישב כדברי הר"ן שהובאו למעלה, שכתב שאכן לפי שלב זה של הגמרא היא הבינה שזיכוי מועיל מהתורה והוא לא מטעם שליחות, אך למסקנה שלימוד זה נדחה והגמרא ביארה שהפסוק בא ללמד דין אפוטרופוס אכן אין מקור מן התורה לדין זכין ומקורו הוא מסברת אנן סהדי, ואכן בקטן שאין לו דין שליחות גם אין לו דין זכין אלא מכח תקנת חז"ל.
גם לפי תירוצם השני של התוס' שלב זה בגמרא קשה, כי לדעתם אין לחלק בקטן בין שליחות לזכייה, אלא במקום שהזכות גמורה שניהם מועילים מהתורה ובמקום שיש צד חוב שניהם לא מועילים, ואם כן כיצד הגמרא חילקה ביניהם ואמרה ששליחות לא מועילה ולכן יש להעמיד בזכייה – אם סברה כמבואר בסוף הסוגיא שיש צד חובה בהנחלת הארץ גם זכייה אין לקטן, ואם נאמר שבשלב זה הגמרא סברה שנחשב זכות לגמרי גם שליחות צריכה להיות לו. לכן נראה גם לפי תירוץ זה של התוס' להסביר כדברי הר"ן שבשלב זה הגמרא סברה שזכייה הוא דין בפני עצמו ולכן נוהג גם במקום ששליחות אינה מועילה 3 .

נפקא מינות
זכין לקטן וגיור קטן
כמובא למעלה, בבבא מציעא עא ע"ב נאמר שזכין לקטן הואיל ויבוא לידי שליחות. לפי הגירסא שלפנינו זכין רק מדרבנן, אמנם התוס' בכתובות כותבים שיש שאינם גורסים "מדרבנן" וזכין מהתורה.
לדעת הרמב"ן, הרשב"א והריטב"א זכין הוא דין עצמאי ולא מטעם שליחות ולפיכך זכין מהתורה למרות שאין לקטן שליחות. התוס' סוברים שזכין מדין שליחות ועל פי זה בתירוצם הראשון סוברים שצריך לגרוס "מדרבנן", אולם לפי תירוצם השני למרות שזכין מתורת שליחות ניתן לזכות לקטן מהתורה כי דווקא בדבר שיש בו קצת חובה אין שליחות, ולפי זה אי לגרוס "מדרבנן".
כפי שנתבאר, מכך נובעת גם נפקא מינה גדולה לגבי גיור קטן. לפי התוס' בתירוצם הראשון גיור קטן אינו מועיל אלא מדרבנן, ואילו לפי תירוצם השני וכן לפי הרמב"ן וסיעתו מועיל מהתורה.

זכין מאדם (הפרשת חלה ותרומה)
תרומת הדשן (ח"א סי' קפח) דן באשה שהלכה מביתה והמשרתת רואה שהעיסה עומדת להחמיץ, וכותב שהיא יכולה להפריש משום דין זכין, כי ודאי נח לבעלת הבית שהיא תפריש. הוא כותב, שאין להקשות מהדין שראינו בתרומה שצריך שההפרשה תהיה בידיעת הבעלים, כי שם הגמרא באה להוציא מקרה שבו בשעת ההפרשה אין לנו ודאות שבעל הבית רוצה בשליחות כי יתכן שמעדיף להפריש מעט יותר, ורק אחר כך כשבא ואומר "כלך אצל יפות" מתברר לנו למפרע שדעתו הייתה נוחה מכך, אך בהפרשת חלה בימינו שכולם מפרישים כזית ואין הבדל בין אחד לשני אין סיבה לומר שיש קפידא ולכן מראש אנן סהדי שניחא לו ואין כאן רק בירור למפרע.
כפי שראינו למעלה, יש להוכיח כחילוקו מהגמרא בנדרים לו ע"ב, שכתבה שעל הצד שנח לאדם שיפרישו מפירות אחרים על פירותיו ניתן להפריש אף ללא ידיעתו, וקשה מהגמרא בחולין יב ע"א האומרת שבשליחות צריך ידיעה מראש, ועל כרחנו צריך לחלק שהבעיה היא דווקא כשמפריש מפירות בעל הבית משום שאז איננו יודעים מראש אם נח לו ורק אחר כך מתברר לנו, אך כשמפריש מפירות עצמו על של בעל הבית ודאי נח לבעל הבית (לפי צד זה בגמרא, שאיננו אומרים שנח לו שתיעשה המצווה בממונו) ולכן כבר מראש יש אנן סהדי ואין צורך בגילוי מילתא למפרע.
אולם הקצות (רמג ס"ק ח) חלק על תרומת הדשן וכתב שכל הדין של זכין הוא דווקא כאשר המזכה נותן חפץ לבעלים אך לא כשלוקח ממנו. וכתבו כמה אחרונים שמסתבר לתלות זאת במחלוקת בשורש דין זכין. אם דין זכין הוא מטעם אנן סהדי שרוצה בשליחות הרי שאין לחלק בין המקרים, וגם כאשר אנן סהדי שנח לו שיזכו ממנו צריך להועיל כי סוף סוף אנן סהדי שמעוניין בשליחות, ואכן בלשון תרומת הדשן מבואר שסבר שדין זכין הוא מטעם שליחות, אך הקצות לשיטתו שזהו דין חדש הנלמד מפסוק ולא מסברא סובר שאין לנו מקור להגדיל את החידוש מעבר למה שהיה בחלוקת הארץ ושם מדובר בהקנאת דבר לטובת המקבל ולכן אין לנו מקור לחדש שהוא הדין גם שניתן לזכות ממנו.

זיכוי גט למומרת
הרמ"א (אה"ע סי' א, י) פוסק את דברי תרומת הדשן שמי שאשתו המירה דתה, מזכה לה גט על ידי אחר ונושא אחרת. הטעם שאפשר לזכות עבורה הוא שוודאי זכות הוא לה כדי שכשתלך לאיש אחר לא תעבור על איסור אשת איש. האבני מילואים שם כותב שלפי הבנת התוס' שזכין מדין אנן סהדי שניחא ליה, הדין לא מובן, שהרי היא מומרת ולא אכפת לה לעבור איסורים, אולם לפי דבריו בקצות שזהו דין מחודש מהתורה, מובן שיכול לזכות לה כל עוד לא מחתה בפירוש, הואיל ומצד האמת זוהי זכות עבורה.




^ 1.זו לשונו: "לא זכות שלא בפניו גרידתא איכא למשמע מינה לגדולים אלא לאורויי נמי דלקטנים אפי' חובה הבאה מחמת זכות רשאין ב"ד לעשות להן".
^ 2.תרומת הדשן (ח"א קפח) מחלק בין גילוי מילתא למפרע שלא אומרים, ולכן בתרומה לא מועיל אע"פ שאח"כ התברר שהיה נח לו בכך, לבין מקרה שכבר כעת יש אנן סהדי שאם היה יודע היה רוצה, שבכך כן אומרים שמועיל, אך חילוק זה לא יועיל ליישב את התוס', כי חילוק זה נאמר בתו המקרים בהם יש את הדין המיוחד של תרומה, ומחדש שהדין נאמר רק שלא מועיל למפרע, אולם קושייתו של הקצות היא שאפילו ללא הדין המיוחד של תרומה לא יכול להואיל הואיל ואנו פוסקים כאביי.
^ 3.וצריך לומר שסברה שיש גם צד חובה בהנחלת הארץ ולכן שליחות לא מועילה ובכל זאת סברה שזכייה כן תועיל, אך למסקנה שאין מקור לזכייה ומועילה מטעם שליחות אכן גם זכייה לא תועיל בהנחלת הארץ. למעלה כתבנו שגם לתירוץ זה של התוס' אי אפשר לומר שהמקור לזכין הוא מפסוק כפי שיבואר, וכעת נפרע השטר והעניין נתבאר, כי אם נשארים למסקנה בהבנה שנלמד מפסוק, הרי שנשארים בהבנה שיש חילוק בין שליחות לזכייה וזכייה מועילה אף במקום ששליחות לא, שלא כדברי התוס' שטרחו לומר שאף שליחות מועילה לקטן במקום שזכות גמורה היא לו.
עוד בנושא קידושין

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il