^ 1.יש לבארו ע"פ יסוד שמצאנו בכמה מקומות, כגון בשאלה בבעלים, שלשורש הדין יש סברא, אולם פרטי הדין אינם חייבים להתאים תמיד לסברא, משום שהתורה חתכה את הדין בצורה חדה ללא חילוקים בין הפרטים, מעין "לא פלוג" הנהוג לומר בתקנות וגזירות חז"ל.
^ 2.שמואל מלמד
^ 3.התוס' בשבועות (כב ע"ב ד"ה איבעית) כותבים יסוד זה, שלפעמים יש סברא שאינה מוכרחת ולכן נכתב פסוק כדי ללמדנו שאומרים סברא זו.
^ 4.יסוד זה מבואר רבות בשיעורי הרב אשר וייס שליט"א, שאמנם לא דרשינן טעמא דקרא, אך יש מקום לדון מה הגדר של הדין, והחילוק ביניהם דק.
^ 5.כך מבואר גם בדעת הריטב"א הנזכר, ואילו מרש"י בסוגייתנו (מג ע"א ולמ"ד אין) שלא חילק משמע בפשטות שסברת דברי הרב היא לפי שתי השיטות.
^ 6.יש להקשות, הרי גם השולח שליח לקדש עבורו אשה אינו יודע אם ימצא, וכפי שמצאנו באליעזר שלא היה ידוע אם ימצא אשה שתובא לבוא. אם נאמר שדין שליחות לדבר עבירה לא נאמר לגבי ביטול חלות המעשה אלא רק לעניין האחריות והענישה, לא יקשה, כי אף אם רמת גמירות דעת כזו מספיקה להחיל חלויות, מכל מקום אין עליו את האחריות לעניין קבלת העונש. אולם אם נאמר שנאמר גם לעניין שאין כלל חלות לכאורה קשה. ר' שהם שמילה הציע לחלק שלגבי השליח לקדש אשה ודאי רצה השליח לקבל את מינוי השליחות אלא שאולי לא יצליח לבצעה, ולכן יש גמירות דעת על המינוי, אולם בשליח לדבר עבירה, אין לשולח ודאות שהשליח אכן מתכוון לקבל על עצמו את השליחות.
^ 7.ברמ"ה (סנהדרין כט ע"א ד"ה ואמרינן) אכן מוכיח מהגמ' בסנהדרין שצריך לטעון מעצמו "דברי הרב", ונשאר בצ"ע לפי שלא משמע כן בכמה מקומות בש"ס. מ"מ משמע שם שאין כוונתו דוקא מצד השטאה, אלא פשוט איננו הולכים לקראתו וטוענים עבורו "דברי הרב" ולכן רק אם יטען מעצמו נקבל טענתו.
^ 8.אף שבאמת מבחינה מציאותית קיווה שהשליח יבצע וידע שיתכן מאוד שיבצע הרא"ש והסמ"ע מתבטאים בלשון ודאות בגלל שהם מציגים את טענת המשלח להיפטר מאחריות (ולא את דיני החלויות) וכך דרך לשון וסגנון הבא לטעון ולהיפטר.
^ 9.איתן רבינזון
^ 10.אולי אפשר להוסיף דרך שלישית ברש"י, שהואיל ולא היה לו לבצע הריהו כעושה מעצמו וממילא אין תוקף לשליחות. לפי זה גם הוא סובר שהשליחות לא חלה אך לא מצד שהתורה לא החילה אלא מצד שאנו רואים אותו כמי שעשה מעצמו. אך יש עוד להתיישב בדבר ולעיין אם יש סברא בדרך זו.
^ 11.ואולי יש מקום לומר שהואיל וזהו דין שיסודו בפסוק ולא בסברא, התורה חידשה זאת רק במקרה הפשוט שהשליח עצמו שייך באותו איסור, וצ"ע.