ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

אין שליח לדבר עבירה ;">

בית מדרש גמרא קידושין Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

שבט תשע"ה

אין שליח לדבר עבירה

בבא מציעא דף י ע"ב; קידושין דף מב ע"א



נערך על ידי הרב

מוקדש להצלחת
עם ישראל

סברא או דין:
בקידושין מג ע"א נאמר בגמרא שלשיטה אחת הדין שאשלד"ע נלמד משחוטי חוץ, ולשיטה השניה יש שני כתובים הבאים כאחד שישלד"ע ואין ללמוד מהם לשאר המקרים.
רש"י שם (ד"ה ולמ"ד) מבאר שמשני הכתובים אין מקור לכך שיש אך גם אין מקור שאין, והדין שאין נלמד מהסברא שנאמרה לפני כן בגמרא "דברי הרב ודברי התלמיד".
לעומת זאת, מדברי התוס' בבבא מציעא (י ע"ב ד"ה אין) משמע שהמקור לדין אשלד"ע הוא מכך שיש שני כתובים הבאים כאחד, ומתאימים לשיטתם בקידושין (לה ע"א ד"ה אלא) שכשיש שני כתובים הבאים כאחד, הוי מיעוט וניתן ללמוד מכך שבשאר המקרים הדין להפך. אולם התוס' במקומות אחרים הבינו שהדין אכן תלוי בסברא כפי שיבואר בהמשך. לכאורה זו סתירה בין דיבורי התוס', אך אפשר ליישב שהפסוק לימד אותנו שאכן אומרים סברא זו 1 , ולהלכה הולכים ע"פ הסברא (ולא אומרים שלא דרשינן טעמא דקרא) משום שהיא הגדר של הדין 2 .
הריטב"א בקידושין (ד"ה שאני התם) כותב שהסברא מתאימה רק לרוב המקרים, אך זהו דין שאינו תלוי בסברא, ולפיכך גם במקרה שהשליח שוגג, שלא שייכת הסברא, אשלד"ע 3 . ומוכיח זאת מהדין בבבא מציעא י ע"ב שבכהן ששלח לקדש גרושה למ"ד "אי בעי עביד" אשלד"ע למרות שלא שייכת סברת "דברי הרב". הריטב"א לא ראה מקום לחלק בין מ"ד "אי בעי עביד" למ"ד "בר חיובא" ולפיכך הוכיח מכאן שלכו"ע הדין לא תלוי בסברא. עוד הוכיח ממעילה, שאע"פ שהשליח שוגג אשלד"ע.
התוס' בב"ק (עט ע"א ד"ה נתנו) סוברים שמ"ד בר חיובא תלוי בסברת דברי הרב ואילו מ"ד אי בעי עביד לא תלוי בכך, אולם למסקנת יוצא שגם מ"ד זה תלוי בִסברא. הם מקשים שם מדוע בשולח כהן לקחת בכור מעדר חברו, ולא גילה לכהן שהעדר של חברו, חייב השולח ולא אומרים אשלד"ע. ועונים שדווקא במקום שהשליח מזיד אשלד"ע כיוון שלא ידע השולח אם השליח יעבור. כעין זה סובר גם התוס' רא"ש בבבא מציעא שכתב שסבור השולח שהשליח לא יעשה שליחותו, וכן כתב הסמ"ע (סי' קפב ס"ק ב) שיכול השולח לטעון שסבר שלא ישמע לו. יש להקשות על הסמ"ע שהגמרא לא חילקה ומשמע שמדובר גם במקרה שהשולח לא טוען כן 4 . ועוד, שהרי מן הסתם כששלחו אכן התכוון שיבצע השליחות וקשה לומר שכיוון לשטות בו. ומדברי התוס' משמע שהסברא היא שאין גמירות דעת במינוי זה 5 . השולח אכן ידע שאולי השליח יעשה שליחותו ואף קיווה כך, אך הואיל ולא היה בטוח שיעשה יש חיסרון במינוי. יתכן שזו גם כוונת התוס' רא"ש והסמ"ע אף שפשט דבריהם שונה. על כל פנים מדברי שלושתם משמע שהחיסרון הוא מצד השולח, מצד המינוי.
בדברי התוס' יש להסתפק אם אומרים סברא זו לשתי הדעות, ולפי"ז גם הסברא של דברי הרב משמעותה שאין גמירות דעת במינוי, אלא שלמ"ד בר חיובא הסובר שהדין תלוי בסברת דברי הרב, הסברא של גמירות דעת מצומצמת יותר וכפופה לסברת דברי הרב, ולכן בכהן השולח ישראל לקדש לו גרושה ישלד"ע, כי הואיל ואינו בר חיובא לא אומרים שלא היה לו לבצע שליחותו מצד דברי הרב, ולפיכך גם השולח לא יכול לטעון שלא ידע אם יעשה השליחות. ואילו מ"ד אי בעי עביד סובר שבכל מקרה שהשליח בר בחירה הואיל ומדובר כאן במעשה שיגרום לעבירה לשולח יכול השולח לטעון שלא ידע אם יבצע השליחות. אפשרות נוספת בדברי התוס' היא שכתב כן רק למ"ד אי בעי עביד, אך למ"ד בר חיובא כלל לא התקשה משולח כהן לקחת בכור, כי במקרה שהשליח שוגג הוא לא בר חיובא. לפי"ז ניתן לומר שסברת דברי הרב שונה לגמרי ואינה מצד חיסרון בגמירות דעת של השולח אלא מצד שלשליח לא היה לבצע השליחות, כפי שיבואר בהמשך בדברי רש"י והתוס' בקידושין, ולפי"ז אפשר ליישב דברי התוס' כאן עם דברי התוס' בקידושין ששם עסק במ"ד בר חיובא וכאן במ"ד אי בעי עביד.
לפי סברתם במקרה שהשליח מומר אכן ישלד"ע שהרי היה ברור לשולח שהשליח יבצע שליחותו, וכן העלה רעק"א (בחי' לב"מ וכן בשו"ע) לסברת הסמ"ע, וכעין זה פסקו התשב"ץ והרמ"א (סי' שפח, טו) שאדם המוחזק למסור ושלחו אדם למסור חייב השולח הואיל והשליח הוחזק בכך. אך רעק"א עצמו חלק, וכתב שאמנם למ"ד אי בעי עביד אפשר לומר כך וכעין דברי התוס' בקידושין ששוגג נחשב כאינו בר בחירה, אך להלכה כמ"ד בר חיובא גם במומר אשלד"ע שלא כסמ"ע הסובר כן אף לשיטה זו. והקשה על הסמ"ע משניים שגנבו יחד, ששם אי אפשר לומר שלא ידע שחברו יגנוב, ובכל זאת ישלד"ע.
רש"י (ב"מ י ע"ב ד"ה בר חיובא) מנמק בדברי מ"ד בר חיובא "דאמרינן ליה דברי הרב וכו' ולא היה לו לעשות". משמע שהחיסרון בשליחות אינו מצד השולח אלא מצד השליח . בגלל שלא היה לשליח לשמוע לשולח אי אפשר להטיל את האחריות על השולח, גם אם היה ברור לו שהשליח יבצע את השליחות. כך משמע גם מתוס' בקידושין (מב ע"ב ד"ה אמאי) הכותבים שבמקרה שהשולח שוגג והשליח מזיד שייכת סברת דברי הרב. עוד כתבו התוס' בקידושין, שאם השליח שוגג לא שייכת סברת דברי הרב, ולכאורה חלוקים על התוס' בב"ק , שהרי בדבריהם בב"ק התקשו מדוע יש שליחות באומר לכהן לקחת בכור מחצר חברו, ותירצו שהואיל והשליח שוגג ידע השולח שהשליח יבצע שליחותו, ולא תירצו כמו בקידושין שבשליח שוגג לא שייכת סברת דברי הרב. כאמור למעלה (בדיון בדברי התוס' בב"ק), אם נבאר שדברי התוס' נאמרו שם רק כדי ליישב את מ"ד אי בעי עביד, אפשר ליישב דיבורי התוס' שבקידושין עסקו רק במ"ד בר חיובא שהרי דנו מצד סברת דברי הרב.
רעק"א (ב"מ י ע"ב) מבאר את היסוד שאין שליחות לדבר עבירה, שהואיל ולא היה לשליח לשמוע לשולח התורה לא חידשה שליחות בדבר עבירה. יש להדגיש, שאינו אומר שהתורה כלל לא חידשה שליחויות בעבירות, מעין "אי עביד לא מהני", אלא תלה זאת בכך שלא היה לשליח לשמוע, ולפי"ז נראה שיודה לתוס' שישלד"ע במקרה שהשליח שוגג, אך יש מקום לומר שהואיל ומצד האמת לא היה לו לשמוע (אלא שלא ידע המציאות) גם בכך לא חידשה התורה שליחות. בכל אופן, נראה מדבריו שעיקר הטעם הוא מצד התורה שלא רצתה לתת כח לעשיית דברים לא טובים, אלא שהגבילה זאת למקרים בהם ה'גברא' אינו נוהג כשורה, כלומר, לא מספיק שהמעשה מצד עצמו לא טוב אלא דווקא כשהשליח מצדו לא נוהג כדין. בדברי רש"י יש להסתפק אם לדעתו החלות חלה ורק אין אחריות על השולח לעניין העונש, ולפי זה רעק"א ורש"י צעדו בדרכים שונות לחלוטין, או שמא גם לדעתו היות ולא היה לו לשמוע לא חלה השליחות, ואם כן הלכו בדרכים דומות, אך עדיין נראה שלא צעדו באותה הדרך לגמרי, אלא לדעת רעק"א עיקר הטעם שלא חל הוא 'רוחני', שהתורה לא רצתה לתת כח לעשיית דברים לא טובים, ואילו לרש"י זו סברא משפטית שהיות ובפועל לא היה לו לעשות כן (תהיה הסיבה אשר תהיה) הדבר פוגם בהתקשרות ביניהם ומינוי השליחות אינו תופס.

הגדר של בר חיובא
:
כאמור, רבינא ורב סמא נחלקו בבבא מציעא י ע"ב. לדעת רב סמא אשלד"ע דווקא במקרים שהשליח "אי בעי עביד אי בעי לא עביד" ואילו לדעת רבינא אשלד"ע דווקא במקרים שהשליח בר חיובא. הגמרא מביאה נפק"מ בכהן שלח ישראל לקדש לו גרושה, שלדעת רבינא הואיל והישראל אינו בר חיובא ישלד"ע ומיוחסת לכהן עבירה.
קשה על כך, מדוע דווקא בשלח ישראל לא הוי בר חיובא, הרי גם אם שלח כהן אין בכך עבירה לשליח אלא לשולח, שהרי האשה מקודשת לשולח. עוד קשה, הרי השליח עובר על "לפני עיוור", ומדוע לא נחשב בר חיובא ולא שייכת כאן סברת "דברי הרב".
הרמב"ן עונה שאכן ישראל לאו דווקא ואף אם ישלח כהן אינו נחשב בר חיובא. וכתב ש"לפני עיוור" לא מחשיבו כבר חיובא, ולא ביאר מדוע.
הריטב"א כתב כרמב"ן שגם כהן אינו נחשב בר חיובא, ולגבי "לפני עיוור" סובר שהשליח כאן אינו עובר על כך משום שהשולח יעבור רק אם אח"כ יבעל, אך אם באמת היה עובר אכן היה נחשב בר חיובא.
התוס' והתוס' רא"ש כותבים שדווקא ישראל אינו נחשב בר חיובא, ולגבי "לפני עיוור" כותבים שלאו זה אינו מחשיבו בר חיובא, ולא מנמקים מדוע. מה הסברא לחלק בין ישראל לכהן? התוס' רא"ש מנמקים שכהן הואיל ומחוייב בדבר וגם לא אסור לשאת גרושה חמורה בעיניו עבירה זו ולכן סבר השולח שלא יבצע השליח את שליחותו. אם כן התוס' כאן יובנו אם הם הולכים לשיטת התוס' בב"ק שהחיסרון בשלד"ע הוא מצד השולח, אולם לפי הבנת התוס' בקידושין שהחיסרון מצד השליח, שאין להטיל האחריות על השולח הואיל ולא היה לשליח לשמוע לו, לא מובן מה הסברא לחלק בין שליח כהן לישראל, אלא או שבשניהם נאמר שאין אחריות על השולח הואיל והיה אסור לשליח לשמוע מצד "לפני עיוור" או מצד גרימת עבירה לשולח (אף שהשליח לא עובר עבירה ממש, ודאי עובר על רצון התורה) או שבשניהם נאמר שיש עליו אחריות הואיל ואין השליח עובר אלא על "לפני עיוור". גם לפי הבנת רעק"א באשלד"ע, שהתורה לא חידשה שליחויות במקרה שלא היה לשליח לשמוע לשולחו, קשה להבין החילוק בין ישראל לכהן, ומסתבר שיסבור כרמב"ן שאין חילוק 6 .

האם המעשה חל?
משמעות הדין שאשלד"ע היא שלא מיוחסת עבירה לשולח, אך יש לדון במקרים שהשליחות היא להחלת חלויות, אם המעשה חל או לא. התוס' בבבא מציעא דנים מה הנפק"מ אם ישלד"ע בכהן השולח ישראל לקדש לו גרושה. בתירוצם הראשון כותבים שנפק"מ לפי רבא שאם בעל לוקה למפרע גם על הקידושין. בתירוצם השני כותבים שנפק"מ אם הקידושין חלים. משמע שלתירוצם הראשון בשליחות לדבר עבירה המעשה חל ולתירוצם השני אינו חל.
הנו"ב (אה"ע סי' עה) מביא דעת ר' יצחק מהמבורג שהמעשה חל, וחולק וכותב שאף לתי' א בתוס' המעשה חל דווקא במקדש גרושה הואיל ואינו עובר כעת אלא רק אם יבעל יעבור למפרע גם על הקידושין, אך במקום שהעבירה נעשית מייד לשני התירוצים המעשה לא חל.
לפי סברת התוס' רא"ש והתוס' בב"ק, שיש חיסרון בגמירות דעת, מסתבר שהמעשה אינו חל, אך צ"ע כי התוס' רא"ש עצמו כותב כאן שהמעשה חל 7 . בדעת התוס' ניתן לומר שגמירות הדעת הנצרכת למינוי שליחות ולהחלת חלויות קטנה יותר מאשר זו הנצרכת כדי לשאת באחריות על עבירה, וא"כ אפשר לומר שהסברא שלא ידע אם השליח יבצע את השליחות מועילה רק כדי לפוטרו מהאחריות על העבירה אך בכל זאת המעשה חל, אך בדעת התוס' רא"ש והסמ"ע שהקצינו יותר וכתבו שחשב שהשליח לא יבצע את השליחות (ולא כתוס' שכתבו שלא ידע אם יבצע) דוחק גדול לומר כך, ואם כן צריך עיון בשיטת הרא"ש.
לפי סברת רש"י, שלא היה לשליח לבצע השליחות, אין הכרע. אפשר לומר שהואיל ולא היה לו לבצע הריהו כעושה מעצמו וממילא אין תוקף לשליחות, ואפשר לומר שנחשב כשליח אלא שאין עונש על השולח הואיל ולא היה לשליח להקשיב לו.
לפי הסבר רעק"א, שהתורה לא חידשה שליחות במקום שלא היה לשליח להקשיב, המעשה לא חל.



^ 1.התוס' בשבועות (כב ע"ב ד"ה איבעית) כותבים יסוד זה, שלפעמים יש סברא שאינה מוכרחת ולכן נכתב פסוק כדי ללמדנו שאומרים סברא זו.
^ 2.יסוד זה מבואר רבות בשיעורי הרב אשר וייס שליט"א, שאמנם לא דרשינן טעמא דקרא, אך יש מקום לדון מה הגדר של הדין, והחילוק ביניהם דק.
^ 3.יש לבארו ע"פ יסוד שמצאנו בכמה מקומות, כגון בשאלה בבעלים, שלשורש הדין יש סברא, אולם פרטי הדין אינם חייבים להתאים תמיד לסברא, משום שהתורה חתכה את הדין בצורה חדה ללא חילוקים בין הפרטים, מעין "לא פלוג" הנהוג לומר בתקנות וגזירות חז"ל.
^ 4.ברמ"ה (סנהדרין כט ע"א ד"ה ואמרינן) אכן מוכיח מהגמ' בסנהדרין שצריך לטעון מעצמו "דברי הרב", ונשאר בצ"ע לפי שלא משמע כן בכמה מקומות בש"ס. מ"מ משמע שם שאין כוונתו דווקא מצד השטאה, אלא פשוט איננו הולכים לקראתו וטוענים עבורו "דברי הרב" ולכן רק אם יטען מעצמו נקבל טענתו.
^ 5.יש להקשות, הרי גם השולח שליח לקדש עבורו אשה אינו יודע אם ימצא, וכפי שמצאנו באליעזר שלא היה ידוע אם ימצא אשה שתובא לבוא. אם נאמר שדין שליחות לדבר עבירה לא נאמר לגבי ביטול חלות המעשה אלא רק לעניין האחריות והענישה, לא יקשה, כי אף אם רמת גמירות דעת כזו מספיקה להחיל חלויות, מכל מקום אין עליו את האחריות לענייין קבלת העונש. אולם אם נאמר שנאמר גם לעניין שאין כלל חלות לכאורה קשה. ר' שהם שמילה הציע לחלק שלגבי השליח לקדש אשה ודאי רצה השליח לקבל את מינוי השליחות אלא שאולי לא יצליח לבצעה, ולכן ש גמירות דעת על המינוי, אולם בשליח לדבר עבירה, אין לשולח ודאות שהשליח אכן מתכוון לקבל על עצמו את השליחות.
^ 6.ואולי יש מקום לומר שהואיל וזהו דין שיסודו בפסוק ולא בסברא, התורה חידשה זאת רק במקרה הפשוט שהשליח עצמו שייך באותו איסור, וצ"ע.
^ 7.וכן התוס' לעיל חילקו בין כהן לישראל, וכפי שכתבנו למעלה חילוק זה מובן דווקא לפי סברתם בב"ק, וא"כ כיצד הביאו כאן אפשרות שהמעשה חל? מאידך, כפי שהבאנו למעלה, מהתוס' לעיל בד"ה אין משמע שיסוד הדין בפסוק ולא בסברא, ולפי"ז יש מקום לומר שגדר הדין הוא שאין חלות כלל ויש מקום לומר שרק אין יחוס העבירה לשולח אך המעשה חל.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il