- פרשת שבוע ותנ"ך
- משפטים
- הלכה מחשבה ומוסר
- שיעורים נוספים
על הפסוק, "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם..." 1 דרשו חז"ל:
"הדא הוא דכתיב- 'מגיד דבריו ליעקב' 2 - אלו הדיברות. 'חוקיו ומשפטיו לישראל' 3 - אלו המשפטים. לפי שאין מדותיו של הקדוש ברוך הוא כמידת בשר ודם. מידת בשר ודם, מורה לאחרים לעשות, והוא אינו עושה כלום. והקדוש ברוך הוא, מה שהוא עושה, אומר הוא לישראל לעשות ולשמור. מעשה ברבן גמליאל, ורבי יהושע, ורבי אלעזר בן עזריה, ורבי עקיבא, שהלכו לרומי, ודרשו שם: אין דרכיו של הקדוש ברוך הוא כבשר ודם, שהוא גוזר גזירה והוא אומר לאחרים לעשות, והוא אינו עושה כלום, והקדוש ברוך הוא אינו כן. היה שם מין אחד. אחר שיצאו, אמר להם- אין דבריכם אלא כזב. לא אמרתם אלקים עושה? למה אם-כן אינו משמר את השבת? אמרו לו- רשע שבעולם, אין אדם רשאי לטלטל בתוך חצירו בשבת? אמר להם הן, אמרו לו- העליונים והתחתונים חצרו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר-'מלא כל הארץ כבודו' 4 . ואפילו אדם עובר עבירה, אינו מטלטל מלא קומתו? אמר להם הן, אמרו לו- כתיב: 'הלא את השמים ואת הארץ אני מלא' 5 " 6 .
את דברי חז"ל נוכל להבין בשני פנים: במובן הפשוט ביותר, ישנה כאן הדרכה, כיצד ניתן להורות, ולחנך ציבור. רק כאשר המדריך, המחנך שלם במעשיו, כאשר הדרישות אותן הוא דורש מאחרים, מבוצעות על-ידו בשלמות, דבריו יוכלו להתקבל על שומעי לקחו. ומכאן, נוכל ללמוד הדרכה יסודית בדרך הנכונה לקרב רחוקים אל לימוד התורה וקיום מצוותיה. רק כאשר נהיה אנו שלמים במידותינו, באופן שלא יוכל אדם להתריס כנגדנו - "טול קורה מבין עיניך" 7 , רק אז, יישמעו דברינו ויתקבלו בציבור הרחב.
אולם נראה שבמדרש זה מבקשים חז"ל להעמידנו גם על מסר עמוק יותר. מן הפסוק "מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל", מדייקים חז"ל, שהחוקים והמשפטים שמגיד הקדוש ברוך הוא לישראל, הם חוקיו ומשפטיו של הקדוש ברוך הוא בעצמו. המצוות הן ביטוי כביכול למהות האלוקית. תרי"ג מצוות התורה, הן כנגד רמ"ח אברים שבאדם 8 , ושס"ה גידים שבו 9 . הן ממלאות תוכן רוחני עמוק בכל מציאות האדם. והאדם, בצלם אלוקים נוצר, ולכן, גם בעניין האלוקי, קיימת כביכול התפרטות לאברים וגידים, ועל-כן, הקדוש ברוך הוא בעצמו מקיים מצוות שציוה את ישראל לקיימן.
זהו המסר המרכזי, העמוק, שבדברי המדרש. לכן, לא אמרו חז"ל במדרש: "מה שהוא אומר לישראל לעשות הוא עושה", אלא "מה שהוא עושה, אומר הוא לישראל לעשות ולשמור".
המצווה הראשונה הנזכרת בתורה היא מצוות השבת 10 : "וביום השביעי שבת וינפש" 11 . מתחילתה של מצווה זו, מוצאים אנו שהראשון שקיימה הוא הקדוש ברוך הוא בעצמו. ובפרשתנו, מצוות שחרור עבד עברי בשנה השביעית, נובעת מהנהגת ה' בבריאה כפי שמעירים חכמינו במדרש 12 .
היום השביעי משמש בבריאה לשחרור העולם מן השעבוד לעולם החומרי, ולגילוי מהותו הפנימית, האלוקית של העולם, וכך גם באדם. השעבוד לזולת, מסכן לא רק את חירותו הגשמית של האדם, אלא גם את חירותו הרוחנית. אדם המשועבד לזולתו, עלול גם להיעשות כנוע, ולאבד את עצמיותו הייחודית. על-כן, משמשת השנה השביעית מפלט מסכנה זו, עת לשחרור משעבוד גשמי ורוחני, וגילוי מהותו העצמית הפנימית, של העבד העברי.
בגמרא, מוצאים אנו שהקדוש ברוך הוא מתפלל 13 , ותפילתו: "שיגולו רחמיי על מידותיי". ישנן תפילין מיוחדות לקדוש ברוך הוא 14 , ואל משה רבנו, הוא נגלה עטור בתפילין, ועטוף בטלית 15 .
המצוות אם-כן, הן רצון ה', לא רק משום שכך רוצה הקדוש ברוך הוא שישראל ינהגו, אלא משום שהן רצונו ממש, גילוי המהות האלוקית בעולם. עניינם של ישראל הוא להשוות רצונם לרצונו, להיות דומים לקדוש ברוך הוא, ובכך, להביא להופעת העניין האלוקי במציאות עולמנו.
העולם, נברא מתחילה במידת הדין 16 . מידה זו, ענינה סדר ומסגרת, תוכנית ברורה לקיומו של עולם, המכוונת לפי ערכי צדק ויושר אלוקיים, "כי המשפט לאלוקים הוא" 17 . על-כן, לימדונו חז"ל 18 שכל דיין שדן דין אמת לאמיתו, נעשה שותף להקדוש ברוך הוא בבריאת העולם, משום שמידת הדין היא מידת בריאתו של עולם, וקיום הדין מהוה המשך לשמירה ולקיום הסדר האלוקי הרצוי בעולם, סדר הטבוע בעולם מבריאתו. הקדוש ברוך הוא מטיל את האחריות על המשך קיום סדר בריאת העולם על ישראל: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם".
דיני ממונות 19
עיקר עיסוקה של הפרשה הוא בדיני ממונות. על העיסוק בדינים אלו אמרו חז"ל 20 : "הרוצה שיחכים, יעסוק בדיני ממונות. בעיסוק בדינים אלו, יש מקום רב לשכל האנושי להתגדר בו, כוחה של סברא רב בהם, ולכן, הרוצה לחדד את שכלו, ולהגדיל את חכמתו, יעסוק בדינים אלה.
מן הפסוק: "מי בעל דברים יגש אליהם" 21 , ביקשה הגמרא 22 ללמוד את הכלל הידוע בדיני ממונות - "המוציא מחברו עליו הראיה". אולם לבסוף נדחה לימוד זה בטיעון: "למה לי קרא, סברא הוא: דכאיב ליה כאיבא, אזיל לבי אסיא". בדברים אלה, לימדו חז"ל לימוד גדול וחשוב: סברא אנושית ישרה, ערכה שווה לערכו של פסוק מן התורה, והרי היא קובעת הלכות, שהן תורה. וכעין זה, החיוב להחזיר הלוואה שלא נשתעבד עליה הלווה בשטר.
במדרש לפרשתינו, מלמדים חז"ל 23 :
"ג' דברים נתן משה נפשו עליהם, ונקראו על שמו, ואלו הן: ישראל, והתורה, והדינים. ישראל, כמה נצטער עליהם, ונקראו על שמו, שנאמר - 'ויזכור ימות עולם, משה עמו '. התורה, שנאמר - 'זכרו תורת משה עבדי'. הדינים, שנאמר - 'ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם'".
ישאל השואל: הלא דינים הם חלק מן התורה, אם-כן, מדוע המדרש מפריד בין דינים לתורה? אולם, לאור המבואר עד כה, מבינים אנו שמעלה מיוחדת יש לדינים בהיותם תורה הצומחת מתוך הבריאות הטבעית, האנושית, של האומה. על קניין מעלה זו בעם ישראל, מסר משה נפשו, כשם שמסר נפשו על קיום תורה בישראל, ועל קיומו של העם.
אולם אף-על-פי כן, נכתבו דיני הממונות בתורה, להורותנו שגם בדיני הממונות, ישנן הדרכות אלוקיות אשר הן מעל ומעבר לסברא האנושית. וכבר באר רבנו נסים 24 , שההבדל בין דיני ישראל לדיני אומות העולם הוא בכך שדיני אומות העולם, ייעודם הוא קביעת סדר לקיומו של עולם, משום ש"אלולי מוראה של מלכות, איש את רעהו חיים בלעו" 25 . אך לעומתם, ייעודם של דיני ישראל הוא השראת שכינה בישראל, משום שדינים אלו ניתנו מאת ה', ויסודם בסברא אלוקית, גם אם הם מתקבלים על הדעת האנושית.
על כן, דרשו חז"ל:
"אלו מוסיפין על העליונים, מה עליונים מסיני אף תחתונים מסיני" 26 .
כלומר, גם המשפט בדיני הממונות, בסדרי החיים בין אדם לחברו, שהם סדרים המתקבלים על הדעת האנושית, בישראל, אלוקיים הם - "כי המשפט לאלוקים הוא". כאשר עם-ישראל מקיים דיני ממונות שבתורה, חלות כתוצאה מקיום זה, אותן תוצאות החלות מכוח קיום שאר מצוותיה של תורה, וכשם שקיום כל מצווה ממצוות התורה מקדש את מציאות העולם, ומביא להשראת שכינה בו, כך פועל גם קיום דיני הממונות שבתורה 27 .
אמנם, גם בני נח נצטוו על הדינים, בשבע מצוות בני נח. אלא שהפרש רב יש בין דיני בני נח לדיני ישראל. בני נח נצטוו לייסד סדר אנושי משפטי שיקבע את סדר ההתנהגות הראוי לקיומו של עולם, בעניינים שבין אדם לחברו. אולם דיני ישראל כאמור, אלוקיים הם, ושונים תכלית השוני מדיני בני נח (הגם שהרמ"א בתשובותיו 28 הסתפק בדבר) - "מגיד דברי ליעקב, חוקיו ומשפטיו לישראל, לא עשה כן לכל גוי, ומשפטים בל ידעום" 29 .
דוגמא להבדל שבין סברא אנושית לסברא אלוקית, יכולים אנו למצוא בדיני הנזיקין. התורה קובעת שהחופר בור ברשות הרבים, חייב לשלם את הנזק הנגרם לנופל בבורו. חיוב זה, חידוש יש בו, מאחר שבניגוד לשאר נזקים שבהם, הלך האדם או רכושו והזיקו באופן פעיל, הבור במקומו עומד. לכאורה, יכול המזיק לטעון שהניזק גרם לנזק, מאחר ולא נזהר בדרכו! אולם חידשה תורה הדרכה מוסרית אלוקית, הקובעת שעל האדם להיזהר לא רק מגרימת נזק בפועל, אלא עליו גם לדאוג שגם באופן עקיף, לא ייגרם נזק כתוצאה מפעולותיו. על האדם מישראל לא רק להיזהר מגרימת נזק לממון חברו, אלא עליו גם לשמור על ממון הזולת, לא רק לא להזיק, אלא גם לדאוג שלא יהיו מצויים בעולם מזיקים.
מצוות שבין אדם לחברו
הצורך בהדרכה אלוקית ביחס למצוות שבין אדם לחברו, נובע מכך שבישראל, גם מצוות שבין אדם לחברו הן כלי שמכוחו מגיע האדם אל השלמות. גם בעניינים שבין אדם למקום, לא יוכל האדם להיות שלם, ללא שתהיה בו קודם שלמות אנושית בריאה. רק מתוך שלמות בעניינים שבין אדם לחברו, מתוך בריאות טבעית בחיים הארציים, הטבעיים, ועל גביה, יוכל האדם להשיג שלמות גבוהה יותר, בעניינים שבין אדם למקום. אי אפשר לו לאדם להיות עובד ה' באמת, ללא הבסיס הבריא בעניינים שבין אדם לחברו.
אמנם, מצד המבט האלוקי, סדר הדברים הפוך - מתוך הפגישה הישירה עם דבר ה' באמצעות המצוות שבין אדם למקום, מתרחבת השפעת המפגש, ומאירה גם את חיי המעשה לכל פרטיהם, עד לעניינים הקשורים לבין אדם לחברו. אולם מצד המבט האנושי, סדר הדברים שונה. הננו עולים בקודש, ורק מתוך הבסיס הבריא והאיתן של בריאות אנושית בעניינים שבין אדם לחברו, יכולים אנו לעלות בקודש, אל השגת השלמות אף בעניינים שבין האדם למקום. בתפילה אנו אומרים - "לעולם יהא אדם ירא שמים..." כלומר- ראשית לכל התעלות, "יהא אדם " על כל הבריאות האנושית המשתמעת מן הביטוי. רק אחרי שהשיג מעלה זו, יוכל להיות ירא שמים.
וכך אומרים חז"ל במדרש לפרשתנו 30 :
"ואלה המשפטים. הרבה הוא דינן של רשעים, מה שמוכן להם. מה כתיב בהם? 'ימטר על רשעים פחים' (תהלים יא) וגו'. לפי שהם עוברים על המצוות, ועל הדין שבתורה, שלא ניתנו אלא אחר הדברות, לכך עונשן חמור ממי שהוא מבטל את הדברות. כיצד? בטלו ישראל 'לא יהיה לך', ומחל להם, שאין בעבודה זרה ממש, אלא קנאה שנאמר - 'יקניאוהו בזרים בתועבות יכעיסוהו' (דברים לב). וכן כתיב: 'וימירו את כבודם בתבנית שור' (תהלים קו). וכשחטאו ישראל בשיטים בזנות נפלו מהם כ"ד אלף. משל לבת מלכים ששחקה לסריס, כעס עליה המלך. אמרו לו - והלא לסריס שחקה! אמר - לא כעסתי אלא על שהרגילה עצמה לשחוק ולזנות, וכך שנו רבותנו: 'שחוק וקלות ראש מרגילים את האדם לערוה'. כיון שזנתה, אמרו לאביה - לקתה כד קטפרוס(מלקות), ןשתק. כך ישראל, מה נהנו מעבודה זרה שלא רואה, ולא שומעת, ולא מדברת, שנאמר: 'כמוהם יהיו עושיהם' (תהלים קטו). אבל הזנות, שהוא דבר של ממש לקו עליו, ונמחל להם על עבודה-זרה. אבל על הדינין ועל המצוות האלו הזהירן הקדוש ברוך הוא שנאמר 'שמור מצותי וחיה' (משלי ז). וכן: 'כתבם על לוח לבך' (שם) ".
העובדה שחמור עונשו של העובר על הדינים שבין אדם לחברו, מעונש העובר על אחת מעשר הדברות, מעידה שמבחינה מסוימת, חמורים עניינים שבין אדם לחברו מעניינים שבין אדם למקום. חכמינו מבארים את הסיבה לדבר. עבודה זרה איננה מהווה תחליף לקדוש ברוך הוא, היא דמיון שווא. עובדיה מדמים בנפשם שיש משמעות לעבודתם, והם מאמינים שהאלוהות שבה ממשית וקיימת, אך באמת, אין אלוהות ואין כוח בעולם, שאינו מכוח הקדוש ברוך הוא. על כן, חומרת העונש על עבודה-זרה קלה. אולם, קלקול בעניינים שבין אדם לחברו, מהווה הרס ממשי של יסודות עולמו של הקדוש ברוך הוא. לכן, ישנה חומרה מיוחדת, והקפדה אלוקית רבה על קלקולים בעניינים אלה.
אמנם, מבחינות רבות אחרות, חמור עונש עבודה-זרה מעונש על עניינים שבין אדם לחברו, ובכל אופן, למדנו שמבחינת קיומו של עולם, חמורה עבירה בעניינים שבין אדם לחברו, מבענינים שבין אדם למקום 31 .
אכן, גם אדם השלם בעניינים שבין אדם לחברו, אך יש בו חיסרון באמונה, הוא אדם מקולקל. אולם, יודעים אנו שהאהבה לזולת יש בכוחה לגלות את האחדות האלוקית שבהויה כולה, והיא מביאה בסופו של דבר גם לאמונה. על-כן לימדו חז"ל 32 ש"ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה", ו"דעלך סני לחברך לא תעביד - זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושה הוא, זיל גמור" 33 .
בני תורה העוסקים בלימוד התורה וספונים באוהלי תורה, אינם מכירים בדרך כלל את ההתמודדות התמידית בעניינים שבין אדם לחברו. חז"ל 34 לימדו שרב בני האדם נכשלים בגזל, כיצד ייתכן הדבר? וכי רוב העולם כייסים, גנבים או גזלנים? הרמח"ל 35 משיב על כך, שגם אי דקדוק בזמני העבודה, ירידה לאומנות חברו, משיכת קונים בדרכים מתוחכמות שאינן כשרות, מהווה גזל, ובעניינים אלו נכשלים רבים.
הדרך היחידה להשתחרר מן הגזל היא שירגיל האדם את עצמו לאהוב את מה ששלו הוא, ולשנוא את מה שאינו שלו, לאהוב את הממון הבא בעמל, ולשנוא, להירתע ולמאוס בממון הבא בנקל, ללא עמל בו. אדם שזוכה ומרגיל את עצמו לכך, נהיה שונא בצע, ומכוח הרגל זה יכול הוא להתרחק מן הגזל - "שונא מתנת יחיה" 36 .
צדקה וגמילות חסד
החלק השני של הפרשה, עוסק בחיובים שעניינם צדקה וחסד: "אם כסף תלוה את עמי..." 37 . מתחילת בריאתו של עולם, עלתה מחשבה לפני הבורא לבוראו במידת הדין. אלא שראה הקדוש ברוך הוא שאי אפשר לו לעולם להתקיים במידת הדין, וצירף לה את מידת הרחמים 38 . מידת הדין מבטאת את עמידת האדם, כנשפט בפני הקדוש ברוך הוא. זוהי מידה המדגישה את הפער הקיים בין האדם לבוראו. פער זה, אינו ניתן לגישור, ועל-כן, לעולם לא יוכל האדם להידמות לבוראו ולהידבק בו, במידה זו. אולם, מידת הרחמים היא מידה אנושית יותר, האדם שייך אליה יותר, ובמידה זו, יוכל האדם להידבק בבוראו, ולהידמות לו 39 .
"אם כסף תלוה את עמי" 40 . לשון הפסוק היא לשון שאינה מחייבת, אולם בכל אופן מלמדנו רש"י 41 שזהו אחד משלושה מקומות בתורה, שבהם "אם" מהוה לשון מחייבת. אולם, עדיין עלינו להבין- מדוע בכל אופן בחרה התורה בלשון זו?
נדמה שתשובה לשאלה זו, נוכל למצוא בסיפא של הפסוק: "לא תהיה לו כנושה", העוסקת באיסור ריבית. לגויים, מותר להלוות בריבית זה לזה. יהודי רשאי להלוות בריבית לגוי, אף שגזל הגוי אסור אף בפחות משוה פרוטה 42 . מכאן למדים אנו שענינו של ריבית אינו קשור בגזל. ההגיון האנושי הפשוט, אינו מקבל את איסור ההלוואה בריבית. ואכן, ישאל השואל - מה רע בהלוואה בריבית? הלא הצדדים הסכימו ביניהם על הלוואה בתנאי כזה, גם המלווה וגם הלווה מעונינים בהלוואה בריבית, אם-כן, מדוע מבקשת התורה להתערב, ולאסור מעשה זה? ובכל אופן, התורה אוסרת את ההלוואה בריבית, וחוזרת ומדגישה איסור זה כמה פעמים בתורה. מכאן שיש באיסור הריבית עניין עמוק, שעלינו להבינו על בוריו.
בעם-ישראל, ההלוואה נועדה לבטא את אחדות האומה. עם-ישראל אינו אוסף של יחידים פרטיים, אלא מציאות חיה אחת 43 , שבין חלקיה השונים והמגוונים חייבים להתקיים יחסי הרמוניה. כאשר עם-ישראל מופיע בעולם כעם אחד ומאוחד, יש באחדות זו אות ועדות לבורא עולם האחד. כשם שמזכירים אנו בתפילה של שבת: "אתה אחד ושמך אחד, ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ".
הזהר הקדוש 44 דורש על פסוק זה: "עימיה איקרון אחד, ולא אינון בלחודייהו". כלומר- דווקא בארץ ישראל יש באפשרות האומה לגלות את אחדותה. ואכן, איסור ריבית קשור קשר איתן בירושת ארץ ישראל, כפי שמעיד הכתוב: "את כספך לא תתן לו בנשך...אני ה' אלוקיכם המוציא אתכם מארץ מצרים...לתת לכם את ארץ כנען, להיות לכם לאלוקים" 45 .
מסביר המהר"ל שרק אחר כניסת עם ישראל לארץ-ישראל, נהיה לעם אחד, וזו הסיבה שרק אחר הכניסה לארץ, מקבלים ישראל על עצמם את ברית הערבות ההדדית גם על עבירות נסתרות של כל יחיד מישראל - "הנסתרות לה' אלוקינו, והנגלות לנו ולבנינו לשמור את כל דברי התורה הזאת עד עולם" 46 .
איסור ריבית, מכונה בתורה בלשון "נשך". לשון זו מעידה על נשיכה שנושך המלווה בריבית בזולתו. נשיכה זו היא יסוד הפירוד באומה, והיא מהווה סתירה לכוונת ה' בהוציאו אותנו ממצריים להיותנו גוי אחד בארץ, המעיד בעצם מציאותו המאוחדת, על אחדות הבורא. לכן, כל מי שהוא עובר בריבית, הרי הוא עובר על כל עבירות שבתורה 47 , ואין מי שמלמד עליו זכות 48 , שנאמר: "בנשך נתן ותרבית לקח, וחי לא יחיה" 49 . לעומת חומרת עוון ההלוואה בריבית, יכולים אנו ללמוד את ערכה הרב של ההלוואה ללא ריבית. מעשה ההלוואה יוצר אחדות באומה, ומגלה את האחדות הטבועה באומה.
חלקה השני של הפרשה, משלים את חלקה הראשון. החלק הראשון, העוסק ביסודות הדין ומשפט הצדק באומה, מהוה את היסוד הבריא של "סור מרע" בעניינים שבין אדם לחברו. החלק השני, העוסק בחסד וצדקה, מגלה את בחינת "עשה טוב" בעניינים שבין אדם לחברו באומה הישראלית. בישראל, עצם העמידה על "סור מרע" בלבד, השמירה על שורת הדין, ללא "עשה טוב", היא קלקול, ועל כך חרבה ירושלים 50 .
חכמינו לימדונו ש"כופין על מידת סדום" 51 . מידת סדום היא מידת הדין, הגורסת "שלי שלי, שלך שלך" 52 . ההתגדרות של כל יחיד בגבולו הפרטי, ללא עזרה לזולתו, כל עוד אין הוא מפסיד מכך, היא קלקול שאין ההלכה סובלת אותו. על כן, אנו מחייבים אדם הרוצה למכור שדהו למוכרה דווקא לבעל השדה הסמוכה כשהלה מעוניין לקנותה 53 . כאן, ישאל השואל - מדוע איני רשאי למכור את השדה שלי למי שאחפוץ למכור לו? הלא השדה רכושי היא, אם-כן מדוע מגבילה התורה את זכויותיי במכירתה?! והתשובה לשאלתו - אכן, מידת הדין מסכימה עם עמדתך, אולם זוהי "מידת סדום", שאין בה חפץ הטבה לזולת, וישראל מצווים להיטיב זה לזה, ולכן - "כופין על מידת סדום".
הקביעה ש"כופין על מידת סדום", באה להרחיק את האדם ממידת הדין. הרחקה כזו, לא מצאנו ביחס למידת החסד, לא קבעו חז"ל - "כופין על החסד". זאת משום שאנשים המבקשים תמיד להעמיד את התנהגותם בעניינים שבין אדם לחברו על-פי מידת הדין, עלולים לנטות אל הרשעות על-מנת שלא לפגוע במידת הדין. זהו שורש הקלקול של אנשי סדום. על-כן, קיים צורך להגביל את מידת הדין. אולם במידת החסד אין לחשוש מן ההפרזה, ריבוי חסד הוא הידבקות במידותיו של הקדוש ברוך הוא, הוא חיובי ורצוי.
מאידך, עולם שיש בו חסד ללא דין הוא עולם של תוהו ובהו, עולם שלא קיימת בו מסגרת וסדר. חסד ללא דין הוא יסוד רשעת המינות כפי שמבאר מרן הרב זצ"ל בספר אורות 54 . העולם יכול לעמוד ולהתקיים, רק כאשר הוא ניצב על שלושת עמודיו - חסד, דין, ועמוד האמת המרכזי, המקשר ומאחד את עמודי החסד והדין 55 .
הציפיה לישועה
הנביא אומר: "שמרו משפט ועשו צדקה, כי קרובה ישועתי לבוא" 56 . על כך דרשו חז"ל:
"אלולי שהדבר כתוב, אי אפשר לאמרו, אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: אם אין לכם זכות, בשבילי אני עושה. כביכול, כל ימים שאתם שם בצרה אני עמכם, שנאמר 'עמו אנכי בצרה', ואני גואל לעצמי... אפילו אין בידכם מעשים עושה הקדוש ברוך הוא בשבילו שנאמר: 'כי קרובה ישועתי לבא'" 57 .
למדנו, שכשם שעשיית המשפט והצדקה, אינם רק סדר אנושי בריא לתיקונו של עולם, אלא רצון ה' ממש, כך גם הישועה, אינה רק ישועתו של עם-ישראל, אלא היא גם ישועתו של הקדוש ברוך הוא כביכול.
ועוד לימדו חז"ל במדרש לפרשה:
"משל לאדם שנכנס למדינה, ושמע שפלוטמיא (=ום הדין של המלך) נעשית. הלך ושאל ללודר (=איש רע ובליעל), אמר: מתי פלוטמיא נעשית? אמר לו: רחוקה היא. הלך ושאל לאותו שעושה פלוטמיא, ואמר: קרובה היא. אמר זה: לא שאלתי ללודר ואמר לי רחוקה היא? אמר לו: זוהי דעתך, שהיית שואל ללודר? וכי רוצה הוא שאעשה פלוטמיא? אינו יודע שהוא יורד ונהרג? כך שאלו ישראל לבלעם, אימתי תהיה ישועה? אמר להם: 'אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב'. אמר להם הקדוש ברוך הוא: זו היא דעתכם? אין אתם יודעים שסוף בלעם יורד לגיהנם, ואינו רוצה שתבוא ישועתי? אלא היו דומים לאביכם שאמר: 'לישועתך קיויתי ה', צפה לישועה, שהיא קרובה לך. לכך נאמר: 'כי קרובה ישועתי לבוא'" 58 .
לקח חשוב לימודו אותנו חז"ל במדרש זה. המצפה לישועה, נדמית לו הישועה כקרובה. רק החושש מפניה משום שאין הוא בטוח בצדקת דרכו ומעשיו, מרחיק את מועד הישועה. הבטוח ביושר דרכו ובצדקת מעשיו, הרי הוא מצפה לישועה, שתבוא בכל עת.
^ 1 שמות, כא,א.
^ 2 תהלים קמז, יט.
^ 3 שם.
^ 4 ישעיהו ו, ג.
^ 5 ירמיהו כג, כד.
^ 6 שמות רבה, ל, ט.
^ 7 בבא בתרא, טו ע"ב.
^ 8 ראה: מדרש תנחומא, כי תצא, סימן ב
^ 9 ראה: זהר וישלח, דף קע ע"ב.
^ 10 אמנם, המצווה הראשונה הנזכרת בתורה כציווי מפורש היא "החדש הזה לכם ראש חדשים" (שמות יב, ב) אולם, הכוונה כאן היא ליסוד למצוות השבת, הקדום לכל שאר מצוותיה של תורה.
^ 11 שמות לא, יז.
^ 12 שמות רבה, ל, טו.
^ 13 ברכות, ז ע"א.
^ 14 שם, ו ע"א.
^ 15 שם, ז ע"א.
^ 16 ע"פ בראשית רבה, יב, טו.
^ 17 דברים א, יז.
^ 18 שבת, י ע"א.
^ 19 ראה גם: יש שואלים, עמ' רל"ו-רל"ז.
^ 20 בבא בתרא, קעה ע"ב.
^ 21 שמות כעד, יד.
^ 22 בבא קמא, מו ע"ב.
^ 23 שמות רבה, ל, ד.
^ 24 דרשות הר"ן, דרוש יא, עמ' קצ-קצא.
^ 25 עבודה זרה, ד ע"א.
^ 26 מכילתא דר' ישמעאל, משפטים, פרשה א.
^ 27 ראה גם: אורות, ישראל ותחייתו, ג; אור לנתיבתי, ז (עמ' לד).
^ 28 שו"ת הרמ"א, סימן י.
^ 29 תהלים קמז, כ.
^ 30 שמות רבה, ל, כא.
^ 31 ייתכן, לומר שעבירות שבין אדם לחברו, כאשר הן מעידות על קלקול ציבורי הן חמורות מעבירות ציבוריות בעניינים שבין אדם למקום, מאחר והן הורסות את העולם. אולם מן ההיבט הפרטי, של היחיד העומד מול בוראו, קלקול בעניינים שבין אדם למקום חמור יותר מקלקול בעניינים שבין אדם לחברו, מאחר והעולם אינו נחרב מחמת קלקול של הפרט בעניינים שבין אדם לחברו, אלא האדם מקלקל את עצמו. אך כאשר הקלקול הוא בעניינים שבין האדם למקום, מנתק האדם את עצמו משורשו, ממקור חיותו, ועל-כן זהו קלקול חמור יותר. ראה גם: משך חכמה, ...
^ 32 ירושלמי נדרים, פרק ט, הלכה ד.
^ 33 שבת, לא ע"א.
^ 34 בבא בתרא, קסה ע"א.
^ 35 מסילת ישרים, פרק י.
^ 36 משלי טו, כז.
^ 37 שמות כב, כד.
^ 38 בראשית רבה, יב, טו.
^ 39 ראה גם: מהר"ל, נתיבות עולם, א, נתיב גמילות חסדים, פרק א, ד"ה ועוד.
^ 40 שמות כב, כד.
^ 41 רש"י, שם.
^ 42 ראה: סנהדרין, נט ע"א, ורש"י שם, ד"ה משום דלאו בני מחילה נינהו.
^ 43 ראה: ירושלמי בנדרים פרק ט, הלכה ד: "כתיב לא תקום ולא תיטור את בני עמך-היך עביד, הוה מקטע קופד ומחת סכינא לידוי, תחזור ותמחי לידוי?!", ובפירוש קרבן העדה שם; רלב"ג, יהושע ז, א; אברבאנל שם; נתיבות עולם, חלק ב, נתיב התוכחה, פרק ב, עמוד קצ"ד; תניא, חלק א', פרק לב.
^ 44 זהר ויקרא, פרשת אמור, דף צג ע"ב.
^ 45 ויקרא כה, לז.
^ 46 דברים כט, כח.
^ 47 שמות רבה, לא, יד.
^ 48 שם.
^ 49 יחזקאל יח, יג.
^ 50 ראה: בבא מציעא, פח ע"א (אם כי שם, לא נאמר שבשל כך חרבה ירושלים אלא שבשל כך "חרבו חנויות של בית הינו שלש שנים קודם ירושלים").
^ 51 בבא בתרא, יב ע"ב.
^ 52 ראה: אבות ב, י. (שם, מובא שכך היא מידת סדום לדעת "יש אומרים", אך תנא קמא סובר ש"זו מידה בינונית").
^ 53 ראה: בבא בתרא, יב ע"ב.
^ 54 ראה: אורות, אורות ישראל, פרק ה, פיסקא ד' קנג).
^ 55 ע"פ אבות א, יח.
^ 56 ישעיהו נו, א.
^ 57 שמות רבה, ל, כד.
^ 58 שם.
^ 2 תהלים קמז, יט.
^ 3 שם.
^ 4 ישעיהו ו, ג.
^ 5 ירמיהו כג, כד.
^ 6 שמות רבה, ל, ט.
^ 7 בבא בתרא, טו ע"ב.
^ 8 ראה: מדרש תנחומא, כי תצא, סימן ב
^ 9 ראה: זהר וישלח, דף קע ע"ב.
^ 10 אמנם, המצווה הראשונה הנזכרת בתורה כציווי מפורש היא "החדש הזה לכם ראש חדשים" (שמות יב, ב) אולם, הכוונה כאן היא ליסוד למצוות השבת, הקדום לכל שאר מצוותיה של תורה.
^ 11 שמות לא, יז.
^ 12 שמות רבה, ל, טו.
^ 13 ברכות, ז ע"א.
^ 14 שם, ו ע"א.
^ 15 שם, ז ע"א.
^ 16 ע"פ בראשית רבה, יב, טו.
^ 17 דברים א, יז.
^ 18 שבת, י ע"א.
^ 19 ראה גם: יש שואלים, עמ' רל"ו-רל"ז.
^ 20 בבא בתרא, קעה ע"ב.
^ 21 שמות כעד, יד.
^ 22 בבא קמא, מו ע"ב.
^ 23 שמות רבה, ל, ד.
^ 24 דרשות הר"ן, דרוש יא, עמ' קצ-קצא.
^ 25 עבודה זרה, ד ע"א.
^ 26 מכילתא דר' ישמעאל, משפטים, פרשה א.
^ 27 ראה גם: אורות, ישראל ותחייתו, ג; אור לנתיבתי, ז (עמ' לד).
^ 28 שו"ת הרמ"א, סימן י.
^ 29 תהלים קמז, כ.
^ 30 שמות רבה, ל, כא.
^ 31 ייתכן, לומר שעבירות שבין אדם לחברו, כאשר הן מעידות על קלקול ציבורי הן חמורות מעבירות ציבוריות בעניינים שבין אדם למקום, מאחר והן הורסות את העולם. אולם מן ההיבט הפרטי, של היחיד העומד מול בוראו, קלקול בעניינים שבין אדם למקום חמור יותר מקלקול בעניינים שבין אדם לחברו, מאחר והעולם אינו נחרב מחמת קלקול של הפרט בעניינים שבין אדם לחברו, אלא האדם מקלקל את עצמו. אך כאשר הקלקול הוא בעניינים שבין האדם למקום, מנתק האדם את עצמו משורשו, ממקור חיותו, ועל-כן זהו קלקול חמור יותר. ראה גם: משך חכמה, ...
^ 32 ירושלמי נדרים, פרק ט, הלכה ד.
^ 33 שבת, לא ע"א.
^ 34 בבא בתרא, קסה ע"א.
^ 35 מסילת ישרים, פרק י.
^ 36 משלי טו, כז.
^ 37 שמות כב, כד.
^ 38 בראשית רבה, יב, טו.
^ 39 ראה גם: מהר"ל, נתיבות עולם, א, נתיב גמילות חסדים, פרק א, ד"ה ועוד.
^ 40 שמות כב, כד.
^ 41 רש"י, שם.
^ 42 ראה: סנהדרין, נט ע"א, ורש"י שם, ד"ה משום דלאו בני מחילה נינהו.
^ 43 ראה: ירושלמי בנדרים פרק ט, הלכה ד: "כתיב לא תקום ולא תיטור את בני עמך-היך עביד, הוה מקטע קופד ומחת סכינא לידוי, תחזור ותמחי לידוי?!", ובפירוש קרבן העדה שם; רלב"ג, יהושע ז, א; אברבאנל שם; נתיבות עולם, חלק ב, נתיב התוכחה, פרק ב, עמוד קצ"ד; תניא, חלק א', פרק לב.
^ 44 זהר ויקרא, פרשת אמור, דף צג ע"ב.
^ 45 ויקרא כה, לז.
^ 46 דברים כט, כח.
^ 47 שמות רבה, לא, יד.
^ 48 שם.
^ 49 יחזקאל יח, יג.
^ 50 ראה: בבא מציעא, פח ע"א (אם כי שם, לא נאמר שבשל כך חרבה ירושלים אלא שבשל כך "חרבו חנויות של בית הינו שלש שנים קודם ירושלים").
^ 51 בבא בתרא, יב ע"ב.
^ 52 ראה: אבות ב, י. (שם, מובא שכך היא מידת סדום לדעת "יש אומרים", אך תנא קמא סובר ש"זו מידה בינונית").
^ 53 ראה: בבא בתרא, יב ע"ב.
^ 54 ראה: אורות, אורות ישראל, פרק ה, פיסקא ד' קנג).
^ 55 ע"פ אבות א, יח.
^ 56 ישעיהו נו, א.
^ 57 שמות רבה, ל, כד.
^ 58 שם.
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
ראש מוסדות ישיבת בית אל, לשעבר רב הישוב בית אל, מייסד ערוץ 7. מתלמידיו הקרובים של מרן הרצי"ה זצ"ל לקורות חייו המלאים לחץ כאן.
נתיבות עולם - נתיב העבודה – סיכום פרק ז (4)
שיעור מס' 93
י"ח סיון תשפ"ג
נתיבות עולם - נתיב העבודה – סיכום פרק ח - ט(1)
שיעור מס' 95
כ"ב סיון תשפ"ג
מהו התוכן האמיתי של העולם?
לנתיבות ישראל - סיום מאמר "והנצח זו ירושלים"
ג' אב תשפ"ג
נתיב העבודה - המשך פרק י"ח (11)
שיעור מס' 75
כ' אייר תשפ"ג
"איזהו העשיר השמח בחלקו!"
הלכות שטיפת כלים בשבת
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
האם מותר לפנות למקובלים?
הזיכרון המשותף לראש השנה ושבת
מהו הדבר המרכזי של ארץ ישראל?
סינון פסולת בשבת
איך הפרה אדומה מכפרת על חטא העגל?
אנחנו בצד של החזקים!
מה עושים בערב פסח שחל בשבת?
איך ללמוד אמונה?