ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

נאמנות עד אחד באיסורים

בית מדרש גמרא גיטין Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

סיון תשע"ג

נאמנות עד אחד באיסורים

דף ב



נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת
שחר מיכאל בן רעות

הגמרא בסוגייתנו רצתה ליישב את דעת רבה שהשליח נאמן לומר בפני נכתב ובפני נחתם משום שעד אחד נאמן באיסורים, ובעקבות כך דנים הראשונים והאחרונים כאן מהו המקור לדין זה.
רש"י (ד"ה ומשני) מבאר שנלמד מסברא, שהרי האמינה תורה כל אחד ואחד מישראל על הפרשת תרומה ועל השחיטה ועל ניקור הגיד והחלב. וביבמות (פח ע"א ד"ה ואמר) משלים דבריו וכותב שפשוט שיש לסמוך עליו כל זמן שלא נחשד שאם לא כן אין לך אדם אוכל משל חברו ואין לך אדם סומך על בני ביתו. וכן פשט לשון הגמרא ביבמות שם "סברא היא, מידי דהוה אחתיכה ספק של חלב ספק של שומן, ואתא עד אחד ואמר ברי לי דשומן הוא, דמהימן". והגמרא מסייגת שהסברא קיימת דווקא במקום שיש ספק אך לא במקום שאיתחזק איסורא. התוס' ישנים שם לא מקבלים סברא זו, ודוחים שאכן מניין שצריך לאכול אצל חברו כשאינו יודע בעצמו שהאוכל כשר, יזהר ולא יאכל. בחולין (י ע"ב ד"ה ע"א) רש"י כן הביאו לכך מקור מהתורה וכתבו שנלמד מהנאמר "וזבחת מבקרך ומצאנך ושחט את בן הבקר", הרי שהכהנים אוכלים על ידו ולא הזקיקה התורה להעמיד עדים בדבר. אמנם יש להעיר שגם מקור זה אינו מוחלט, שהרי יש לומר שאכן צריך להביא עדים, אלא שמכיוון שלא נאמר כן במפורש מסתבר שלא צריך.
התוס' (ד"ה ע"א) כותבים שהמקור הוא מ"וספרה לה", כדברי הגמרא בכתובות עב ע"א שמכאן לומדים שהאשה נאמנת לומר שהיא טהורה, ועפ"י גמרא זו יש לומר שזהו המקור לע"א בכל התורה. ומעירים שאין ללמוד מכאן שנאמנת אף כשאיתחזק איסורא משום שאינה בחזקת שתהא רואה כל שעה וגם בידה לטבול. משמעות דבריו היא שיש כאן שני חלקים. לאחר שנטמאת והיא בחזקת איסור נאמנת לומר שנטהרה משום שבידה לטבול, אמנם עדיין יש חשש שלא פסקה מלראות ולא תועיל לה טבילה וזה כבר לא בידה, ועל כך נאמנת מדין ע"א באיסורים שהרי אינה בחזקת שכל הזמן תהא רואה ולכן נחשב הדבר כלא איתחזק איסורא (כלומר, הראייה אינה מצב סטטי שנשאר אלא דבר שכל הזמן מתחדש, ולכן אף אם ראתה אתמול אינה בחזקה שתראה גם היום), ומחלק זה יש ללמוד לע"א בכל התורה. כאמור, יש לתמוה על כך מפשט הגמרא ביבמות האומרת שסברא היא. הרמב"ן דוחה מקור זה ששם מתוך שנאמנת לעצמה נאמנת גם לבעלה, ועוד ששם אין אפשרות להביא עדים מתי רואה ומתי לא ויתכן שלכן הורתה התורה לסמוך עליה, ואין דנים אפשר משאי אפשר.
הברכת אברהם מביא שתי נפקותות בין דעת רש"י לדעת התוס'. הראשונה היא לגבי הכלל "כל מקום שהאמינה תורה ע"א הרי כאן שניים", כלומר לאחר שמעיד מקבלים דבריו ויש לכך תוקף כשני עדים ושוב אם יבוא ע"א ויכחיש לא יהא נאמן. ונחלקו הראשונים אם כלל זה נאמר דווקא לגבי דבר שבערווה או אף לגבי כל עדות באיסורים. לדעת התוס' שיש מקור לנאמנותו מהתורה יתכן מאוד שגם באיסורים נאמר שיש לו תוקף כשניים, ואילו לדעת רש"י שמסברא יש לסמוך עליו כי אחרת לא יאכל אדם לאכול אצל חברו, התורה לא חידשה לו כח נאמנות של עדות, וא"כ ודאי אין לו תוקף כשני עדים, וכדעת הריטב"א .
הנפק"מ השנייה היא לגבי איתחזק איסורא שצריך שני עדים, האם צריך ממש גדר של עדות ועליהם להעיד בבי"ד או לא, ונחלקו בכך האחרונים. לדעת הקצות (לח ס"ק ד) צריך ואילו לדעת הנתיבות (לח ס"ק ב) לא צריך משום שאף שצריך שני עדים אין צריך גדרי עדות. יתכן שיחלקו בכך גם רש"י והתוס'. לדעת רש"י שמסברא נאמן ואין צורך בעדות, אמנם באיתחזק צריך נאמנות יותר גדולה אך יש לומר מספיק שניים אף בלא גדרי עדות, ואילו לדעת התוס' שנקודת המוצא היא שצריך עדות אלא שהתורה חידשה ב"וספרה לו" שכשלא איתחזק נאמן ע"א, היכן שלא חידשה נותר הדין הבסיסי שצריך שני עדים. הברכ"א כותב שהתלייה בתוס' אינה הכרחית משום שיתכן שמודה שמסברא אנו יודעים שאין צורך בגדרי עדות באיסורים אלא שעדיין היינו סוברים שעד אחד לא מספיק אלא צריך שניים ואפילו פסולים, וחידשה התורה שמספיק אחד, וא"כ באיתחזק איסורא שלא חוד צריך שניים אך אין צורך בגדרי עדות. לענ"ד נראה שדווקא התלייה בתוס' מסתברת יותר, שהרי אם אין לו את סברת רש"י, וכדברי התוס' ישנים אכן "יזהר ולא יאכל" אצל חברו, אין בסיס לומר שמסתבר שאין צורך בגדרי עדות. אמנם דווקא ברש"י אין התלייה הכרחית, שהרי הידיעה מסברא שע"א נאמן היא רק בלא איתחזק, וא"כ באיתחזק יש לומר שזקוקים לגדרי עדות כבכל מקום אחר.
בהמשך, כשנעיין בטעם שעד אחד לא נאמן כשאיתחזק איסורא, נעמוד מתוך כך גם על מהות הנאמנות של עד אחד. ובפרט לדעת רש"י שאין מקור מהתורה הנותן לו נאמנות אלא מקורו מסברא, יש לברר מהיכן שואב נאמנותו ומה כוחה.
איתחזק
בסוגיא ביבמות שואלת הגמרא מדוע ע"א נאמן בעדות אשה, ועונה שנלמד מסברא כמו בחתיכה ספק חלב שנאמן להעיד שהיא כשרה, ודוחה ששם לא איתחזק איסורא אך מנ"ל שנאמן אף כשאיתחזק איסורא, ואף מטבל לא ניתן ללמוד משום ששם בידו לתקנו, ומסיקה שבעדות אשה משום עיגונא החמירו בסופה כדי שיוכלו להקל בתחילתה.
להלכה נחלקו הראשונים אם עד נאמן אף במקום שאיתחזק איסורא. הרא"ש בגיטין נד ע"ב בכללי נאמנות עד אחד כותב שאינו נאמן, וכן פסק הרמ"א (יו"ד קכז, ג); הרמב"ן סובר שנאמן, ומבאר שגם לגמ' ביבמות היה פשוט שנאמן, אלא שחיפשה לכך מקור מהתורה ובגלל שלא מצאה כתבה לרווחא דמילתא שבעדות אשה בכל מקרה יש להקל, אך לדינא בכל האיסורים נאמן אפילו במקום דאיתחזק; התוס' אצלנו (ד"ה הוי) מבין שזהו ספק שלא הוכרע. במקרה שבידו לשנות את המציאות המוחזקת ודאי נאמן, כמבואר ביבמות.
חילוק זה בין איתחזק ללא איתחזק תמוה הוא, שהרי בחזקה קמייתא אין שום הסתברות מציאותית אלא זו הנהגה שהתורה אמרה לנהוג בה במקום ספק, ולכן לא מובן, אם יש נאמנות לעד במקום ספק כשאין חזקה מדוע לא יהא נאמן כשיש חזקה?
הברכת אברהם עוסק בדעת רש"י שמקור הנאמנות של עד הוא מסברא, ומבאר שאין כאן כח נאמנות של עדות אלא שגם באיסורים שייך המושג "ברי ושמא", וכאשר יש לי מציאות שאני מסופק בה אך יש אדם האומר שידועה לו המציאות, אין סיבה להסתפק, וברי ושמא ברי עדיף. לדבריו מובן מאוד החילוק בין איתחזק ללא איתחזק, משום שבאיתחזק הוי כברי וברי, ואין העד נאמן לחדש דברים, אולם כאשר יש ספק והעד ברי, אין סיבה לא לקבל את דברי העד ואין צורך בכח נאמנות של עדות.
כפי שנראה בהמשך לגבי "בידו", הרב אשר אריאלי שליט"א (שיעור מוקלט) מבאר, ע"פ דרכו של הר"ן ברש"י, שעדות עד אחד אינה גורמת לנאמנות ודאית אלא לנאמנות מועטת שיש בכוחה לערער את הספק, ולכן במקום שאיתחזק אינו נאמן, אך במקום שיש רק ספק, העד מערער ומקטין את הספק עד שאיננו זקוקים לחשוש לספק זה, כמו שאיננו חוששים לספק ספיקא.
המנחת אשר מבאר שההליכה אחר עד אחד אינה מצד נאמנות ובירור אלא זוהי הנהגה שהתורה אמרה ללכת אחר דבריו, כפי שהורתה ללכת אחר חזקה קמייתא, ולכן אין קושי לומר שהתורה אמרה הנהגה זו דווקא במקום שלא איתחזק איסורא. הטעם להנהגה זו הוא כדברי רש"י, שאחרת שום אדם לא יוכל לאכול אצל חברו ואצל בני ביתו. עפי"ז מיישב גם את התוס' בקידושין (סה ע"ב סוד"ה נטמאו) המביא את ר"ת שסובר שעד אחד נאמן רק להתיר ולא לאסור. וכן מסביר בכך את הרמב"ם בהלכות עדות (ה, ב) הכותב שבשני מקומות האמינה התורה עד אחד, בסוטה ובעגלה ערופה. והקשה הרי"ט אלגאזי (קדושת יו"ט סי' טו) מדוע השמיט שאר איסורים שבתורה, ולפי היסוד הנ"ל מובן, משום שבשני עניינים אלו נתנה התורה נאמנות לעד ואילו בשאר איסורים רק הולכים אחריו בתורת הנהגה.
בידו
רש"י , כאמור, הביא כמקור לע"א באיסורים את המקרים של הפרשת תרומה, שחיטה, ניקור הגיד והחלב, שרואים שסמכה התורה על כל אחד מישראל, שהרי לא מסתבר ולא מצאנו שהצריכה עדות על כך, אלא יכול אחד להתארח אצל חברו ובני ביתו. ובהמשך לגבי קושיית הגמ' שכאן איתחזק איסורא מביא את הגמ' ביבמות שלא ניתן ללמוד משחיטה ושאר המקרים הנ"ל שנאמן אף כשאיתחזק איסורא משום ששם בידו לתקנו. התוס' מקשים, אם כן כיצד ניתן ללמוד משם את עיקר הדין של ע"א שנאמן כשלא איתחזק איסורא, הרי שם איתחזק איסורא ונאמן בגלל שהווי בידו 1 , ולכן התוס' כותבים שאין ללמוד מכך אלא המקור הוא מ"וספרה לה". הראשונים והאחרונים עמדו על כך, ובאו ליישב את רש"י.
הר"ן (ד"ה ע"א) כתב על דברי רש"י: "אינו נח לי... אלא אם כן תאמר איתחזק אסורא ובידו לתקן שזה כלא איתחזק איסורא ואין בידו לתקן", אך עדיין לא נוחים דבריו לר"ן וכותב על כך "ופשרה היא זו". בפשטות משמעות הר"ן היא שבידו מהווה כח נאמנות עצמי אך אינו נאמנות מוחלטת אלא שקול כוחו לכח של חזקה קמייתא, והואיל ושקולים הם הריהם מתקזזים, ולכן אם ע"א ובידו נאמנים יחדיו כנגד חזקה, יש להוכיח מכך שע"א לבדו נאמן כשאין חזקה כנגדו. וכן ביארו המנחת אשר והרב אשר אריאלי את דברי הר"ן בהבנת רש"י. לפי הבנה זו מובנת מאוד קושייתו של הר"ן ש"פשרה היא זו", כלומר, מניין לנו שכח "בידו" זהה בדיוק כמו כוחה של חזקה קמייתא ומתקזז עימו, ונותר הכח של ע"א המספיק בפני עצמו כשאין כנגדו חזקה, הרי יתכן שכוחו רב יותר ואילו כח הנאמנות של ע"א מועט ביותר ואינו מספיק אפילו כשאין כנגדו חזקה. הרב אשר אריאלי יישב את הקושי שהעלה הר"ן, שאיננו מקבלים את דברי העד כנאמנות ודאית הפושטת את הספק שמוטל לפנינו, אלא שמספיק נאמנות מועטה כדי לערער את הספק, ושוב איננו זקוקים להתחשב בספק. לכן די להוכיח שיש לע"א כלשהו, וזאת ניתן להוכיח מכך שבצירוף בידו מתגבר אפילו כנגד חזקה 2 . לעומתם, השב שמעתתא (ו, ו) ובית הלוי (ח"ב לז) הבינו את דברי הר"ן כדברי המהרי"ק שנביא מיד, אולם, כאמור, פשט לשון הר"ן אינה כן.
המהרי"ק בתשובה (סי' עב) סובר שהמקור הוא מנידה כדעת התוס', אולם מבין שנידה נחשב בידו הואיל ובידה לטבול ונאמנת אפילו כנגד איתחזק איסורא אלא שניתן ללמוד משם לע"א כשאין בידו במקרה שלא איתחזק. ומנמק "דודאי כל שכן הוא, דכיון דשמעינן מנדה דאפילו איתחזק איסורא כדפירש לעיל דמהימנא כיון שבידה לטבול, כל שכן היכא דלא איתחזק איסורא אפילו אין בידו, דהא טעמא דבידה לטבול לא מהני אלא לגרוע חזקת איסור שהיה לה. וכל שכן כשאין חזקת איסור כלל דעד אחד נאמן". כלומר, "בידו" אינו כח נאמנות אלא שהוא גורע את החזקה קמייתא וכך מועילה הנאמנות הרגילה של ע"א. לכן ודאי יש להוכיח מע"א כשבידו ואיתחזק לע"א שאין בידו ולא איתחזק.
אולם האחרונים התקשו בדברי המהרי"ק, מדוע וכיצד מגרע ה"בידו" את החזקה, הרי גם אם יש באפשרותו לשנות סוף סוף כל שלא ידוע ששינה החזקה עומדת על תילה. הקובץ הערות (סז, ו-ז) מיישב ע"פ דברי רעק"א (כתובות יג ע"ב) שעד אחד אינו נאמן באיתחזק איסורא דווקא כשהחזקה לא הורעה, אך אם הורעה (כגון אשת איש שזרק לה גט וספק למי קרוב) אע"פ שעדיין הולכים אחר החזקה מכל מקום נאמן עד אחד כנגדה. עפי"ז תירץ הקובץ הערות, שהעובדה שבידו לשנות אמנם אינה מבטלת את החזקה אך היא מרעה אותה, ודי בכך כדי שהעד יהיה נאמן.
הברכת אברהם והמנחת אשר הקשו על הסברו שתי קושיות. ראשית, מדוע צריך שיהא דווקא ביד העד, הרי גם אם יש ביד אחר – החזקה עשויה להשתנות. שנית, בגיטין נד ע"ב נאמר שנאמן לומר שטהרות חברו טמאים הואיל ובידו לטמאם, והרי במקרה זה אם יטמא יתחייב לשלם, ואם כן למרות שתיאורטית בידו לטמא, למעשה ודאי לא מסתבר שטימא, ולפיכך ודאי לא הורעה החזקה.
לכן מסביר הברכת אברהם את רש"י באופן אחר מהמהרי"ק, ומבאר שגם לדעת רש"י "בידו" גורם לנאמנות ולא רק מרע את החזקה, אמנם לרש"י בשונה מהתוס' אין זו נאמנות היכולה לעמוד בפני עצמה, אלא הבידו מאלם את כוחו של העד, ורק בגלל שיש בסיס של נאמנות ע"א ניתן להרכיב על גביו את הבידו. לכן יכול רש"י להביא ראיה מע"א כשבידו הנאמן כנגד חזקה, שודאי ישנה נאמנות לע"א גם כשאין בידו, במקרה שאין חזקה.
והמנחת אשר ביאר את עניין ה"בידו" בהמשך לדבריו שהובאו למעלה, שכל דין הליכה אחר ע"א אינה מצד נאמנות ובירור אלא הנהגה, ובמקום שאיתחזק איסורא לא נאמרה הנהגה זו, ועל כך יש להוסיף ולומר שכאשר בידו ההנהגה היא ללכת אחריו אף כשאיתחזק. השורש והטעם להנהגה זו אינו הסתברות של נאמנות אלא כדי שיוכל אדם להתארח אצל חברו, ולכן מסתבר שהתורה האמינה כל אדם שהדבר מסור בידו. אפשר לדמות זאת לדברי הגמרא בקידושין עג ע"ב שחיה נאמנת לומר איזה תינוק יצא ראשון והוא הבכור ואיזה השני, שנתנו לה נאמנות מיוחדת זו משום שהיא הכי קרובה לעניין ופעמים רבות רק היא מצויה. אם כן, נאמנות זו מבוססת על גבי נאמנות ע"א, ויובנו דברי רש"י.
ובמהרי"ק מסביר המנחת אשר, שההנהגה היא ללכת אחר העד אלא אם איתחזק איסורא, אך כשביד העד לשנות – כלפי העד נחשב כאילו אין כאן חזקה שהרי בידו לשנותה. אך צ"ע על דבריו, מה אכפת לי שכלפי העד לא איתחזק, הרי כלפי האדם הרוצה לסמוך על העד ולאכול את המאכל כן איתחזק, ומדוע דווקא "בידו" של העד מועיל.
עד כה עסקנו בדעת רש"י, וכעת נפנה לעסוק בדעתם של התוס' המבינים ש"בידו" מהווה כח נאמנות עצמאי, ויש לברר מה הסברא בכך, מדוע העובדה שביד אדם לשנות נותנת לו נאמנות לומר שהדבר נשתנה. בירור זה נצרך גם לדעות שביארו ברש"י שה"בידו" מהווה כח נאמנות המאלם את כח העד, כדעת הברכ"א והרב אשר אריאלי, ואינו רק הנהגה או רק ביטול החזקה.
אנו מכירים מקור ידוע של נאמנות הנקרא "מיגו דבידו", כלומר, מוכח שהוא דובר אמת הואיל ובידו לשנות המצב ולתקנו, ואם כן אין לו סיבה לשקר ולטעון שמתוקן בלא שיתקן בפועל. האם לכך הכוונה גם בסוגייתנו? הראשונים נחלקו אם צריך שה"בידו" יהא קיים ברגע עדותו או שמועיל גם אם היה בידו בעבר. התוס' כאן כותבים שמועיל גם מיגו שהיה בידו בעבר, כמו בעדות של שחיטה, שכעת כבר לא ניתן לשחוט ובכל זאת נאמן כי בעת שהיתה הבהמה חיה יכול היה לשחוטה. וקשה, הרי מיגו למפרע לא אמרינן, ומדוע יכולתו בעבר תועיל לנאמנותו כעת. לכן נראה שלשיטתם ה"בידו" כאן אינו מצד מיגו דבידו, וצריך לתור אחר טעם שונה. אולם לעומתם, רש"י (נד ע"ב ד"ה וד"ה נאמן), הרמב"ן , הרשב"א (שם) וראשונים נוספים סוברים שנאמן רק במקרה שבידו בשעת העדות, ולשיטתם משמע שהנאמנות כאן היא מטעם מיגו דבידו, וכן ביארם הש"ך (יו"ד קכז ס"ק א). אך יש להקשות מהגמרא בגיטין נד ע"ב האומרת שאם היה עושה עימו בטהרות נאמן לומר שנטמאו משום שבידו לטמאן, ואכן הרא"ש שם (כלל יא) כותב בפירוש שודאי אין נאמנותו מצד מיגו דבידו שהרי אם יטמא יהיה חייב לשלם. בדעת רש"י צ"ע גם מדבריו בסוגייתנו שבשחיטה נחשב בידו, והרי בשחיטה היה בידו בעבר ולא בזמן העדות.
אפשר לבאר את המושג כאן באופן שונה, על-פי הגמרא בגיטין לז לגבי פרוזבול ש"לא שביק היתרא ואכל איסורא", ולכן בכל מקום שביד אדם לתקן ולהכשיר, חזקה שאכן תיקן ואינו מכשיל בכוונה ולא מסתבר שלא תיקן ומשקר כעת ומכשיל את חברו. לפי טעם זה יובנו דברי התוס' לגבי מיגו דהיה בידו משום שגם על העבר שייכת חזקה שבעבר שחט כדי לאכול ולהאכיל כעת בהכשר. אמנם יש להקשות על טעם זה שלפיו צריך להיות "בידו" מציאותי ולא פוטנציאלי, והרי בתוס' נקטו ששחיטה באשה נחשב בידו כי יכולה ללמוד או לתת לאחר, והנה הטעם הראשון, שיכולה ללמוד, לא נראה מציאותי ומעשי שהרי לוקח זמן ללמוד שחיטה ולא מסתבר שאכן למדה. ואולי הסתפקו התוס' אם צריך "בידו" מציאותי ולפיכך בתחילה כתבו בידו פוטנציאלי והוסיפו שיש גם בידו מציאותי ומעשי, ומכל מקום קשה על הצד שמספיק פוטנציאלי. כמו כן יש להקשות מהגמרא הנ"ל בגיטין נד ע"ב שנאמן לומר שטהרות חברו נטמאו משום שבידו לטמאן, והרי כאן ודאי לא שייך לומר "לא שביק איסורא ואכל היתרא" וחזקה שהדבר מתוקן, שהרי כאן מעיד שהדבר אסור.
הרא"ש על גיטין נד ע"ב מביא ארבעה עשר כללים בנאמנות עד אחד, ובכלל יא עוסק באומר שנטמאו טהרות חברו, ומנמק שנאמן "הואיל וברשותו הן הרי הן כשלו", ומוסיף שודאי אין זה מטעם מיגו דבידו שהרי אם יטמא יתחייב לשלם. משמע מדבריו שלבעלים יש נאמנות, ואדם שבידו לשנות נחשב כבעלים ולכן גם הוא נאמן.
השב שמעתתא (ו, ו), השערי יושר (ו, ד) והברכת אברהם הבינו ברא"ש שכוונתו לבעלות קניינית, כלומר, התורה נתנה לבעלים נאמנות על חפציהם. אך האחרונים מקשים מהגמרא ביבמות פח ע"א שאדם נאמן על טבל שלו הואיל ובידו לתקנו. משמע שהבעלות עצמה אינה מקור נאמנות אלא נאמן מטעם "בידו" ואם כן כיצד ניתן לומר שהטעם שבידו נאמן הוא שנחשב כבעלים. יתירה מזו, הרא"ש עצמו בכלל ד כתב דברי גמרא זו?! השערי יושר מיישב שיש לחלק בין עדות לאסור לבין עדות להתיר. הנאמנות של בעלים היא לאסור אך כדי להתיר הם זקוקים לנאמנות של "בידו", ומאידך "בידו" מועיל להתיר אך לא לאסור. נראה שנאמנות "בידו" לדעת הרא"ש היא מטעם מיגו, ולכן הקשה שלגבי לאסור לא שייך בידו הואיל ואם היה מטמא היה חייב לשלם. לפי זה נראה שלדעת הרא"ש מיגו דהווה בידו לא מועיל. ולגבי לאסור מפורש ברא"ש (כלל יב וכלל יד) שמועיל, והדבר מובן, לפי שבכך נאמנות היא מצד בעלות ולא מצד מיגו.
המנחת אשר , לעומתם, מבאר שאין כוונת הרא"ש לבעלות קניינית, ואין כאן שני סוגי נאמנויות, אלא הכוונה היא שמסור בידו, ואם כן גם הבעלות וגם ה"בידו" משמעותם שהדבר מסור בידו, והתורה נתנה נאמנות למי שהדבר מסור בידו מהטעם המובא ברש"י, כי אחרת לא יוכל אדם לאכול אצל חברו ובני ביתו. גם לסוברים שצריך בעלות ממונית ניתן לומר שטעם הנאמנות הוא שהתורה האמינה אותו כדי שיוכל אדם לאכול אצל חברו.
דבר שבערווה כשלא איתחזק
רבה מסביר שטעם התקנה שצריך השליח לומר בפני נכתב ובפני נחתם הוא שמא לא נכתב לשמה. הגמרא מקשה מדוע נאמן ולא צריך עדות של שני עדים ועונה שנאמן ככל עד אחד הנאמן באיסורים, ומקשה שנאמן דווקא כשלא איתחזק איסורא אך כאן שאיתחזק איסור אשת איש הווי דבר שבערווה וצריך שני עדים.
הרמב"ן מסביר שיש כאן שתי קושיות שכל אחת עומדת בפני עצמה: ראשית, כאן איתחזק איסורא. שנית, כאן הוי דבר שבערווה. ומוסיף שהקושיא השניה היא העיקרית משום שלהלכה ע"א נאמן באיסורים אף כשאיתחזק איסורא.
לעומתו, התוס' שואלים מדוע הגמרא נצרכה להזכיר בקושייתה שהווי דבר שבערווה הרי באיתחזק איסורא כבר אינו נאמן, ועונים שכתבה כן על צד הספק בגמרא ביבמות שנאמן אף באיתחזק איסורא. רעק"א (בשו"ת סי' קכד) מדייק מכך שלדעתם יש כאן רק קושיא אחת וזקוקים לשני התנאים כדי שלא יהא נאמן, גם איתחזק איסורא וגם דבר שבערווה, ואם כן מוכח שלדעתם במקום שלא איתחזק איסורא ע"א נאמן אף בדבר שבערווה 3 . אמנם רעק"א מעיר שישנה סתירה מדברי התוס' בהמשך (ד"ה הוי), המקשים על הצד שע"א נאמן אף במקום שאיתחזק איסורא (וא"כ מסתמא יש מקור אחר מלבד "וספרה"), מדוע נצרך הלימוד מ"וספרה לה", ועונים שהיינו חושבים שנידה נחשב כדבר שבערווה שצריך שני עדים ולא תהא נאמנת. משמע שבדבר שבערווה עד אחד אינו נאמן אף אם לא איתחזק איסורא. וכן מביא שיש סתירה בדברי הר"ן , שבקידושין סג ע"ב כתב שצריכים שני עדים בערווה רק במקום שאיתחזק איסורא, ולכן כשאדם אומר שאירס ביתו ואינו זוכר למי, נאמן אדם לומר שהוא המאורס לה, ומאידך בגיטין סד ע"א כותב שעד אחד אינו נאמן בערווה אפילו כשלא איתחזק איסורא. רעק"א עצמו נשאר מסופק להלכה אם נאמן כשלא איתחזק איסורא.
השב שמעתתא (ו, ג) מקשה למ"ד שע"א מועיל בערווה כשלא איתחזק, מה החילוק מממון שלא מועיל כמוכח מב"מ כח,א, שכאשר ישנה מציאה ואחד מביא סימנים ושכנגדו מביא סימנים וע"א הדין הוא שיהא מונח, ולא אומרים שהסימנים מתקזזים והולכים אחר העד, והרי יש היקש "דבר דבר" בין ערווה לממונות. ועיין שם בתירוצו.
עוד מקשים האחרונים למ"ד שמועיל כשלא איתחזק, שאם כן אין חילוק בין ערווה לשאר איסורים לסוברים שגם באיסורים נאמן רק כשלא איתחזק, ויש מתרצים שהחילוק ביניהם הוא בדבר שבידו, שבאיסורים נאמן אף כשאיתחזק ואילו בערווה לא. רבי שלמה היימן זצ"ל תירץ באופן אחר. הוא ביאר שהטעם לחילוק בין איתחזק ללא איתחזק בדבר שבערווה אינו שצריך יותר נאמנות כשאיתחזק, אלא שעקרונית צריך שני עדים בדבר שבערווה, אמנם כשלא איתחזק איסורא של אשת איש והעד מעיד שאינה אשת איש, הרי מעיד שאין כאן דבר שבערווה ולכן נאמן. וכן מדוייק מלשון הגמרא "אבל הכא איתחזק איסורא דאשת איש – הוי דבר שבערווה". לפי יסוד זה יובנו דברי התוס' לגבי נידה, כי בנידה אם עניין זה מוגדר כדבר שבערווה, בין אם יעיד שהיא טהורה בין אם יעיד שאינה טהורה הרי הוא מעיד על דבר שבערווה, ולכן לא יהא נאמן אף כשלא איתחזק איסורא.




^ 1.התוס' מקשים משחיטה ותרומה ולא מניקור הגיד והחלב. המהר"ם שי"ף מסביר שקיצרו אך כוונתם אכן להקשות מכל המקרים, אמנם בתוס' רא"ש בפירוש מקשה רק ממקרים אלו. מדוע? הט"ז והש"ך נחלקו ביו"ד סי' קכז אם ניקור הגיד נחשב כאיתחזק איסורא וזקוק לעדות שני עדים או לא. הש"ך סובר שכן אולם הט"ז חולק ומבאר שהואיל והחלב היה אסור גם קודם וגם כעת ואילו שאר החתיכות היו מותרות גם קודם וגם עכשיו וא"כ העדות היא רק מהי כל חתיכה אך אין כאן חתיכה שהוחזקה באיסור וכעת מעיד עליה שמותרת. אם כן, התוס' סברו כט"ז שאינו נחשב איתחזק איסורא.
^ 2.לכאורה עדיין יש להקשות מניין שיש לע"א נאמנות כלשהי, הרי יתכן שבידו מהווה כח נאמנות גדול המספיק לבדו כנגד איתחזק איסורא, ואילו לע"א אין שום כח נאמנות, וצ"ע.
^ 3.לכאורה ניתן לבאר התוס' גם באופן אחר – שהגמרא מקשה שאיתחזק איסורא, ומוסיפה שגם על הצד שע"א נאמן באיתחזק מ"מ כאן הווי דבר שבערווה (ואינו נאמן אף אם לא איתחזק איסורא).
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il