כד אָמַר הַכּוּזָרִי: הָיִיתִי רָגִיל לִרְאוֹתְךָ אוֹהֵב חֵרוּת, וַאֲנִי רוֹאֶה אוֹתְךָ עַתָּה מְבַקֵּשׁ לְהוֹסִיף עַבְדוּת, בְּחִיּוּבֵי מִצְווֹת שֶׁתִּתְחַיֵּב בָּהֶן כַּאֲשֶׁר תָּדוּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְאֵין אַתָּה חַיָּב בָּהֶן כָּאן.
כה אָמַר הֶחָבֵר: אָמְנָם אֲנִי מְבַקֵּשׁ חֵרוּת, מֵעַבְדוּת הָרַבִּים, אֲשֶׁר אֲנִי מְבַקֵּשׁ רְצוֹנָם וְאֵינִי מַשִּׂיגוֹ, וַאֲפִלּוּ אֶשְׁתַּדֶּל בּוֹ כֹּל יְמֵי חַיַּי, וְאִלּוּ הִשַּׂגְתִּיו לֹא הָיָה מוֹעִיל לִי, רְצוֹנִי לוֹמַר: עַבְדוּת בְּנֵי אָדָם וּבַקָּשַׁת רְצוֹנָם, וַאֲבַקֵּשׁ עַבְדוּת אֶחָד, יֻשַּׂג רְצוֹנוֹ בְּטֹרַח מֻעָט, וְהוּא מוֹעִיל בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלָעוֹלָם הַבָּא, וְהוּא רְצוֹן ה' יִתְעַלֶּה, וַעֲבוֹדָתוֹ הִיא הַחֵרוּת, וְהַכְּנִיעָה לוֹ הִיא הַכָּבוֹד הָאֲמִתִּי.
כו אָמַר הַכּוּזָרִי: אִם אַתָּה מַאֲמִין בְּכֹל מַה שֶּׁהִזְכַּרְתָּ, יוֹדֵעַ ה' כַּוָּנָתְךָ, וְהַכַּוָּנָה מְיֻחֶדֶת לה', יוֹדֵעַ הַכַּוָּנוֹת וּמְגַלֶּה הַנִּסְתָּרוֹת.
כז אָמַר הֶחָבֵר: זֶה אֱמֶת אִם נִבְצָר מֵאָדָם הַמַּעֲשֶׂה, אֲבָל הָאָדָם חָפְשִׁי לְגַבֵּי תּוֹחַלְתּוֹ וּמַעֲשֵׂהוּ, וּלְפִיכָך הוּא נֶאֱשָׁם אִם אֵינֶנּוּ מֵבִיא הַשָּׂכָר הַגָּלוּי אֶל הַמַּעֲשֶׂה הַגָּלוּי. וְעַל כֵּן נֶאֱמַר: "וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם", "וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן", "זִכְרוֹן תְּרוּעָה", לֹא שֶׁה' צָרִיך לְהַזְכָּרָה וְהֶעָרָה, אֶלָּא לְפִי שֶׁהַמַּעֲשִׂים צְרִיכִים לִשְׁלֵמוּת וְאָז יִהְיוּ רְאוּיִים לִגְמוּל, כְּמוֹ שֶׁצְּרִיכִים עִנְיְנֵי הַתְּפִלָּה לְדַבֵּר בָּהֶם בָּאֹפֶן הַשָּׁלֵם בְּיוֹתֵר בְּרַחֲמִים וּבְתַחֲנוּנִים, וְכַאֲשֶׁר יִשְׁלְמוּ הַכַּוָּנָה וְהַמַּעֲשֶׂה כָּרָאוּי, יִהְיֶה עֲלֵיהֶם הַגְּמוּל, וְיִהְיֶה זֶה, לְפִי הָרָגִיל אֵצֶל בְּנֵי אָדָם, כְּאִלּוּ הוּא הַזְכָּרָה, וְדִבְּרָה תּוֹרָה כִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם. וְאִם הָיָה הַמַּעֲשֶׂה לְלֹא כַּוָּנָה, אוֹ הַכַּוָּנָה לְלֹא מַעֲשֶׂה, תְּאַכְזֵב הַהִשְׁתַּדְּלוּת, אֶלָּא אִם כֵּן אִי אֶפְשָׁר, שֶׁאָז הֲכָנַת הַלֵּב וְהַהִתְנַצְּלוּת עַל הַמַּעֲשֶׂה מוֹעִילוֹת קְצָת תּוֹעֶלֶת, כְּהִתְנַצְּלוּתֵנוּ בִּתְפִלָּתֵנוּ: "וּמִפְּנֵי חֲטָאֵינוּ גָּלִינוּ מֵאַרְצֵנוּ", וּמַה שֶׁדּוֹמֶה לָזֶה. וּבְהֶעָרַת בְּנֵי אָדָם וַהֲנָעָתָם אֶל חִבַּת הַמָּקוֹם הַקָּדוֹשׁ הַהוּא יֵשׁ שָׂכָר, וְחִזּוּק הָעִנְיָן הַמְיֻחָל, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי בָא מוֹעֵד, כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ". רְצוֹנוֹ לוֹמַר שֶׁיְּרוּשָׁלַיִם אָמְנָם תִּבָּנֶה כַּאֲשֶׁר יִכָּסְפוּ יִשְׂרָאֵל אֵלֶיהָ תַּכְלִית הַכֹּסֶף עַד שֶׁיָּחֹנּוּ אֲבָנֶיהָ וַעֲפָרָהּ.
כח אָמַר הַכּוּזָרִי: אִם כָּך הוּא — הֲרֵי מְנִיעָתְךָ חֵטְא, וְעֶזְרָתְךָ מִצְוָה. יַעֲזָרְךָ ה', וְיִהְיֶה לְךָ מָגֵן וְשׁוֹמֵר, וְיִנְהָגְךָ בְּרָצוֹן בְּחַסְדּוֹ, וְשָׁלוֹם.
___________________________
מעבדות הרבים – השתעבדות לבני אדם. מבקש רצונם – לעשות את רצונם, ולמצוא חן בעיניהם. יודע ה' כונתך – ודי בכוונה ואין צורך שתעלה בפועל לארץ. תוחלתו – רצונו. מביא השכר הגלוי וכו' – האדם זוכה בשכר לפי מעשיו. הערת – התעוררות.



ביאורים
במסגרת העיסוק בקיום המצווה המעשית לעלות לארץ ישראל דנים המלך והחבר בשתי טענות ביחס לקיום מצוות.
א. חירות ושעבוד: המלך טוען שהמצוות משעבדות את האדם לרצון האל, הכופה אותו למלא את דרישותיו ושולל ממנו את החירות העצמית. החבר משיב לו שהחירות אינה נמדדת בחופש לעשות ככל העולה על הדעת אלא בנאמנות לאמת ובבחירה לרתום את החיים למען אידיאל נעלה. השעבוד לבני אדם אחרים מחייב את האדם להתחשב במערכת שיקולים זרים, ובניסיון למצוא חן, על חשבון האמונה האישית שלו. אך השעבוד לה', מכוון את האדם לתעל את כוחותיו ואת רצונו בדרך הטובה ביותר, ובכך למצות את הפוטנציאל הרוחני הגלום בו. 'עבד ה' הוא לבד חופשי'.
ב. כוונה ומעשה: המלך טוען שמספיק להיות 'דתי בלב', אין צורך בקיום מעשי של המצוות, ודי בכך שה' מכיר את רצונו הכן הפנימי של האדם. לדידו של המלך, המצוות נועדו רק לבטא את כוונת האדם, והיות שה' יודע את כוונתו גם בלי הביטוי החיצוני אין בהן צורך. החבר מסביר למלך, שהמצוות הן לא רק ביטוי של מעלת הנפש, אלא גם משפיעות על האדם העושה אותם ומעצבות אותו, כי 'אחרי המעשים נמשכים הלבבות'. רצון טוב שאינו יוצא אל הפועל מעיד על חולשתו. לכן הכוונה מספיקה רק במקום של אונס, כשהאדם מנוע בעל כורחו מקיום מצווה. המצוות לא נועדו בשביל שה' יכיר את האדם אלא לתועלת האדם עצמו.
ביחס לארץ ישראל מוסיף החבר, שההשתוקקות המביאה לעלייה בפועל ולבניין הארץ איננה רק משלימה את האדם, כשאר המצוות, אלא היא גם תנאי לסייעתא דשמיא בבניין ירושלים. גאולת הארץ לא תתרחש כשעם ישראל ישב בחיבוק ידיים בגלות וימתין למעשי ה'. אדרבה, ה' ממתין לכיסופים והמעשים של עם ישראל כדי שהוא יוכל לסייע לו.
חתימת הספר בעליית החבר לארץ ישראל מלמדת על המרכזיות של ארץ ישראל בעיני ריה"ל, ועל המגמה של הספר כולו. עתידו של עם ישראל תלוי בארץ ישראל, ועליו להתאמץ לשוב לארצו כדי לקדם את תהליך הגאולה שלו, ושל העולם כולו יחד עמו.

הרחבות
* אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה
וַעֲבוֹדָתוֹ הִיא הַחֵרוּת. דברים אלה מבוססים על המשנה " 'והמכתב מכתב אלוהים הוא חָרוּת על הלוחות' אל תקרא חָרוּת אלא חֵרות שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה" [אבות ו, ב]. הרב קוק מבאר שבן חורין אמיתי הוא מי שחופשי משעבודם של כוחות המסירים את האדם מדרך הישר הטבועה בנשמתו של היהודי: "החירות העצמית, חירות הגוף מכל שיעבוד זר, מכל שיעבוד הכופה את צלם אלוהים אשר באדם להיות משועבד לכל אשר הוא מוריד את ערכו, את תפארת גדולתו והדרת קדשו, והחירות הזאת אינה נקנית כי אם על ידי חירותה של הנשמה, חירות הרוח מכל מה שהוא מטה אותה ממסילתה הישרה והאיתנה היצוקה במהותו העצמית... ואנחנו לאורה הפנימי של החירות העצמית הזאת... ניסע ונלך להבליט יותר ויותר את עצמאותנו הרעננה הפנימית שקנינו על ידי גילוי שכינה..." [עולת ראיה ב, עמוד רמה].
לעומת עובד ה', אדם הרדוף אחרי תאוותיו הוא עבד – "מה שאין כן מי שמבלה ימיו בהשתדלות להרבות הון וברדיפת התאווה, הנה הוא עבד משועבד לכסף וזהב ולתאוות שונות וירדוף אחריהם ביום ובלילה בצינים (בקור) ופחים ובסכנות באין מנוחה... הנה איש כזה יצא ממצרים מתחת שעבודן ונכנס תחת שעבודים שונים, בלילה לא יישן וביום לא ינוח ואכתי (עדיין) מעבדי פרעה הוא" [ בני יששכר מאמרי חודש ניסן מאמר ד – טיול בפרדס, דרוש ד].

שאלות לדיון
מדוע בחר ריה"ל לסיים ככה את ספרו?
מה למדת מספר הכוזרי?