הלל בליל פסח | הרב דוד דב לבנון | בית המדרש

ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש

בית המדרש

שבת ומועדים
ליל הסדר
הלל

קטגוריה משנית

12441

9 דק' קריאה

לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

חנה בת חיים

שיעורים לנשים פרשת השבוע סדרות ספריה פסקי דין בחן את עצמך

נפסק בשו"ע או"ח סי' תפ"ז ס"ד "בליל ראשון של פסח גומרין ההלל בצבור בנעימה בברכה תחלה וסוף, וכן בליל שני של שני ימים טובים של גליות. הגה: וכל זה אין אנו נוהגים כן, כי אין אנו אומרים בלילה בבית הכנסת ההלל כלל".

המחלוקת בין המחבר והרמ"א מבוססת לכאורה על המשתמע מהתוספתא וממסכת סופרים (עיין בביאור הגר"א שם). במסכת סופרים (פרק כ' הל' ט) נאמר "דתני ר"ש בן יהוצדק ימים שמונה עשרה ולילה א' יחיד גומר בהן את ההלל ואלו הן וכו' ויו"ט הראשון של פסח ולילו וכו' מצוה מן המובחר לקרות הלל בשני לילות של פסח בביהכנ"ס [כ"ה גי' הגר"א עפי"ד הר"ן בפ' ע"פ] ולברך עליהן ולאומרן בנעימה לקיים מה שנאמר ונרוממה שמו יחדיו וכשהוא קורא אותו בביתו אינו צריך לברך שכבר בירך ברבים".

משמע מכאן, שקריאת ההלל בביה"כ היא לכתחילה, ומצוה מן המובחר. יחד עם זאת משמע שצריך לחזור ולקרוא הלל בביתו, אלא שאינו מברך עליו, מפני שכבר יצא ידי חובת הברכה כשקרא הלל ברבים בביה"כ. ונראה שזה היה המקור לדברי המחבר, שנקט בסגנון מסכת סופרים "גומרין ההלל בצבור בנעימה בברכה". אמנם עלינו להבין אם עיקר ההלל הוא זה הנאמר בביה"כ, לשם מה חוזר ואומר הלל בביתו?

לעומת זאת נאמר בתוספתא פסחים (פ"י הל' ה') "בני העיר שאין להם מי שיקריא את ההלל הולך לביהכנ"ס וקורא פ' ראשון והולכין [לביתם] ואוכלין ושותין וחוזרין וגומרין את כולו, ואם א"א להם כן גומרין את כל ההלל". ומבואר דדין קריאת ההלל בביהכנ"ס הוא רק בדיעבד למי שאינו בקי, [וגם בזה הוא על סדר ההגדה], ואילו במס' סופרים איתא והוא מצוה מן המובחר וצ"ע.

בכל אופן, נראה שזה היה המקור לדברי הרמ"א, שאנו לא נוהגין לומר הלל בביה"כ, וצריך לומר, שזה מפני שאנו בקיאין באמירת הלל, ואין צורך לאומרו בביה"כ שנתקן להוציא את שאינו בקי (עיין בביאור הגר"א).

ביארנו לעיל את מקורות הפסק לפי המחבר ולפי הרמ"א. אולם עלינו לתרץ את הסתירה בין התוספתא ומסכת סופרים. ולענ"ד נראה לומר, שעיקר אמירת ההלל בליל הפסח הוא ההלל שאומרים בזמן האכילה, כפי שנראה מדברי התוספתא, וההלל הנאמר בביה"כ הוא עבור אלה שאינם בקיאים להוציאם ידי חובתם, ולכן אמירת ההל בביה"כ היא במסגרת העבודה, היינו שתחילה באים לביה"כ לומר את ההלל שלפני הסעודה, חוזרים לסעודתם, ואח"כ שבים לביה"כ לגמור את ההלל. ובתוספתא הרגישו בקושי המעשי לבצע זאת, ונאמר שם, שאם קשה להם לחזור שוב לביתם ושוב לבא לביה"כ, שיגמרו את ההלל בביה"כ בבת אחת. ומסתמא יש להניח שכך עשו "בני העיר" למעשה. וממילא אפשר להבין שהדבר התפתח עד שהפך למנהג קבוע שקוראים הלל בביה"כ. ואם כן זה הבסיס למנהג המובא במסכת סופרים (המאוחרת יותר מן התוספתא), שקוראין את ההלל בנעימה ברבים.

ואפשר שבזה חלקו המחבר והרמ"א. המחבר סבר שהמנהג הזה לומר הלל בביה"כ הושרש בישראל, ולאחר שנהגו בו נשאר קיים גם בזמן שהיו בקיאים, סוף כל סוף בביה"כ ברבים נאמר ההלל בנעימה יותר מאשר ביחיד, אולם כיון שמעיקר הדין יש לומר הלל בשעת האכילה של הפסח והמצה, ויש לחזור ולאומרו בבית. ולכן אנו מוצאים במסכת סופרים מנהג מסודר לומר הלל בבית הכנסת ולחזור ולאומרו בבית.

והרמ"א פסק שאין מנהגנו לומר הלל בביה"כ, מפני שסבר שעיקר ההלל הוא בבית בזמן האכילה, ואמירת ההלל בביה"כ מיועדת לשאינן בקיאין, כפי שנאמר בתוספתא. ולפי זה גם האמור במסכת סופרים שאומרים הלל בביה"כ הוא בעיקרו נתקן לשאינן בקיאין, אלא שנהגו לאומרו בנעימה בביה"כ, ואינו חיוב גמור. ועיקר ההלל נאמר בביתו בשעת אכילתו, ולכן צריך לחזור ולאומרו בביתו. ונראה לדייק כן מן האמור שם "מצוה מן המובחר לקרות הלל בשני לילות [של פסח] בביה"כ", משמע שזה רק למצוה מן המובחר, אבל עיקר החיוב הוא בביתו. אלא שאם בירך ברבים אין צורך לברך בביתו שכבר יצא ידי חובת הברכה שברך בביה"כ. וכנראה בזמנו ובמקומו של הרמ"א לא נהגו לומר הלל בביה"כ, מפני שבזמנו כולם היו בקיאין באמירת ההלל, וחזר הדין לעיקרו שאומרים הלל רק בזמן אכילה בליל הסדר, וזה כוונת הרמ"א שהוסיף "כי אין אנו אומרים בלילה בבית הכנסת ההלל כלל", היינו שאין לומר הלל בלילה אלא מדין אכילת הפסח והמצה, וכשאין צורך מצד זה להקדים ולאומרו בביה"כ, עדיף שלא יאמרוהו שם 1 .

ונבאר דברינו מדוע ההלל הנאמר בליל הסדר בביתו עיקר. ברור הדבר שיש יחוד בהלל זה הנאמר בליל הפסח, והוא שונה מכל הלל הנאמר במועדים. שאין הלל נאמר בלילה שנאמר "ממזרח שמש עד מבואו" (מגילה כ:), ובמיוחד ההלל שנאמר בסעודה שונה מאמירת הלל רגיל בכך שנאמר בישיבה, ומפסיקין בו בסעודה. ולכן בודאי שיש לו גדר אחר מכל הלל. הרב מבריסק על הרמב"ם הסביר זאת על פי רב האי גאון שמסביר מדוע אין מברכין על ההלל שבליל הסדר, מפני ש"אין אנו אומרין אותו בתורת קורין אלא בתורת שרים", ובאר את הדברים: ששיר אינו נאמר לפי כללי תקנה, ואין מברכין עליו, ואין חייבים לגמור אותו, ויכול להאמר בישיבה. ולכן הלל כזה יכול להאמר בלילה.

יסוד חיובו של הלל זה הוא כחלק ממצות הלילה לספר ביציאת מצרים, היינו שע"י הספור יגיע לידי הלל והודיה לקב"ה. כפי שמדויק בלשון הרמב"ם בספר המצוות מצווה קנ"ז: "היא שצונו לספר ביציאת מצרים בליל ט"ו בניסן... ולהודות לו יתעלה על כל הטוב אשר גמלנו וכו'" ובעקבותיו כתב החינוך מצוה כ"א "לספר בענין יציאת מצרים בליל חמישה עשר בניסן כל אחד כפי צחות לשונו ולהלל ולשבח השם על כל הנסים שעשה לנו שם וכו'"

וכך כתב רש"י פסחים ל"ו. "לחם עוני" שעונין עליו דברים - "שגומרים עליו את ההלל ואומרים עליו הגדה". וכן כתב המאירי (פסחים צ"ה.) שהלל נלמד מלחם עוני, וע"ע במאירי (מגילה כ.) דהלל בליל פסח אינו מצוה אלא גררא של הגדה הוא נאמר. מכל זה אנו למדים שחיוב ההלל קשור עם אכילת הלילה, כחלק מאכילת המצה, וכחלק מההגדה.

והנה יסוד אמירת ההלל במועדים מבואר בגמ' ערכין י. י: וז"ל: "דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק, שמונה עשר ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל: שמונה ימי החג, ושמונה ימי חנוכה, ויום טוב הראשון של פסח, ויום טוב (הראשון) של עצרת; ובגולה עשרים ואחד: תשעה ימי החג, ושמונה ימי חנוכה, ושני ימים טובים של פסח, ושני ימים טובים של עצרת. מאי שנא בחג דאמרי' כל יומא, ומאי שנא בפסח דלא אמרינן כל יומא? דחג חלוקין בקרבנותיהן, דפסח אין חלוקין בקרבנותיהן. שבת דחלוקה בקרבנותיה לימא! לא איקרי מועד. ראש חודש דאיקרי מועד לימא! לא איקדיש בעשיית מלאכה, דכתיב: +ישעיהו ל+ השיר יהיה לכם כליל התקדש חג, לילה המקודש לחג טעון שירה, ושאין מקודש לחג אין טעון שירה. ראש השנה ויום הכיפורים דאיקרו מועד ואיקדוש בעשיית מלאכה לימא! משום דר' אבהו, דאמר רבי אבהו, אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבש"ע, מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בר"ה וביום הכפורים? אמר להן: אפשר, מלך יושב על כסא הדין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומרים שירה לפני? והא חנוכה דלא הכי ולא הכי וקאמר! משום ניסא. פורים דאיכא ניסא לימא! אמר רבי יצחק: לפי שאין אומרים שירה על נס שבחוצה לארץ. מתקיף לה רב נחמן בר יצחק: והרי יציאת מצרים דנס שבחוצה לארץ הוא, ואמרינן הלל! כדתניא: עד שלא נכנסו ישראל לארץ - הוכשרו כל הארצות לומר שירה, משנכנסו לארץ - לא הוכשרו כל ארצות לומר שירה. רב נחמן אמר: קרייתה זו היא הלילא. רבא אמר: בשלמא התם, הללו עבדי ה' - ולא עבדי פרעה, הכא הללו עבדי ה' - ולא עבדי אחשורוש? אכתי עבדי אחשורוש אנן. ולר"נ דאמר: קרייתה זו היא הלילא, התניא: משנכנסו לארץ - לא הוכשרו כל ארצות לומר שירה! כיון שגלו חזרו להיתירן הראשון".

מדברי הגמ' אלו נראה שיש שתי סיבות לתקנת אמירת הלל: משום המועד כאשר איקדיש בעשית מלאכה, או בחנוכה משום ניסא. ולפי זה צריך להבין מה הקשתה הגמ' במגילה י"ד. איך אומרים הלל בפסח הלא אין אומרים הלל על נס שבחו"ל!? וכן הקשה הטורי אבן שם: הלא יש לומר הלל בפסח בגלל המועד, ולא בגלל הנס? ומתרץ: שהלל הנאמר בליל הפסח נאמר על הנס. ונראה שכוונתו להלל הנאמר בליל הסדר על אכילתו שהוא בא להודות על הנס של יציאת מצרים.

הוכחה נוספת לכך, שהלל של ליל פסח משום הנס שארע בו, ממה שם שלמדו בגמ' שם ק"ו מפסח לחייב מקרא מגילה, וכך אמרו: "ומה מעבדות לחרות אמרינן שירה ממות לחיים על אחת כמה וכמה". והקשה טורי אבן היכן מצינו מן התורה חיוב לומר שירה שמשם יש ללמוד בק"ו? ומה שכתב רש"י ז"ל שכן על הים אמרו שירת הים, קשה הרי אין דין מדאורייתא לומר שירת הים לדורות? וכן קשה הלא השירה על הים הייתה ממות לחיים ולא מעבדות לחרות? ומתרץ שכוונת הגמ' להלל של ליל הפסח, שהוא מהתורה, והוא על יציאתנו מעבדות לחרות. ולכאורה מנין לנו שיש חיוב מהתורה לומר הלל בליל הפסח? ולפי דברינו, שהכוונה להלל שנאמר על אכילת הפסח והמצה, שהוא חלק ממצוות קיום אכילת הפסח והמצה, או חלק ממצוות ההגדה, הרי זה מדאורייתא, וכן זה הלל הנאמר על יציאת מצרים מעבדות לחרות, ומכאן למדו ק"ו שיש להלל גם הצלה ממות לחיים.

וכדברי הטורי אבן מדויק בירושלמי (פסחים פ"ט הל' ג') "א"ר יוחנן בשם ר"ש בן יהוצדק, כתיב: השיר יהיה לכם כליל התקדש חג, בא ליל פסח ללמד על מפלתו של סנחריב ונמצא למד ממנו, מה זה טעון הלל אף זה טעון הלל ". משמע שההלל של ליל התקדש חג נאמר על נס של יציאת מצרים, כשם שאמרו הלל על מפלתו של סנחריב.

ראיה נוספת מתוס' סוכה לח. "מי שהיה עבד ואשה - משמע כאן דאשה פטורה מהלל דסוכות וכן דעצרת וטעמא משום דמצוה שהזמן גרמא היא אע"ג דבהלל דלילי פסחים משמע בפרק ערבי פסחים (דף קח.) דמחייבי בד' כוסות ומסתמא לא תיקנו ד' כוסות אלא כדי לומר עליהם הלל והגדה שאני הלל דפסח דעל הנס בא ואף הן היו באותו הנס אבל כאן לא על הנס אמור". משמע שההלל של ליל פסח בא על הנס, ואינו בכלל המועדות.

אמנם לפי זה מתעורר קושי בדרשה הנלמדת מפסוק זה "השיר יהיה לכם כליל התקדש חג". בגמ' ערכין י': למדו מכאן שאומרים הלל בכל מועד שאקדיש בעשית מלאכה, מעטו מכאן שבת דלא אקרי מועד, ור"ח - דלא אקדיש בעשית מלאכה, נמצא שחיוב ההלל במועדים אינו בגלל הנסים שהיו בהם אלא בגלל ההגדרה הנזכרת, שהרי ר"ח ושבת לא היו בהם נסים, ומה הה"א שיאמרו בהם הלל, וא"כ במועדים אומרים הלל בגלל שמחת המועד וקדושתו. וקשה איך למדו זאת מהפסוק "השיר יהיה לכם כליל התקדש חג", הלא הוכחנו שהלל של ליל הפסח הוא משום הנסים ולא משום קדושת המועד? ויתרה מזאת קשה, הלא הלל של ליל פסח משום מצות ההגדה הוא, וכחלק מחיוב אכילת הפסח ומצה, ואינו דומה להלל דמועדות?

ונראה ליישב דהיא הנותנת, להוכיח שהלל של ליל הפסח הוא יחודי, משום הנסים שהיו בו, ויסודו מדאורייתא, שאם זה מפני קדושת המועד גרידא מדוע הנביא מצין השיר שבליל התקדש חג יותר מכל המועדות? אלא בגלל מה שידוע לנו ומפורסם הדבר שאומרים בליל פסח שיר הלל לקב"ה בשעת אכילת הפסח, וכחלק ממצוות ההגדה ומכאן הקישו לשאר המועדות, אלא כיון שהפסוק מדגיש את היות הזמן "התקדש חג" למדו מכאן דבר נוסף, שכל זמן שהוא חג - וקדוש במלאכה, ראוי בזמן זה להתעורר בשירה לקב"ה ולומר שירה.

הקשר בין השירה על הנס לשירה במועד הוא בכך שהמועד מתעורר הצורך להודות לקב"ה על ניסיו. וראיה לכך מגמ' פסחים צ"ה: נאמר במשנה "מה בין פסח ראשון לשני... הראשון טעון הלל באכילתו והשני אינו טעון הלל באכילתו, וזה וזה טעון הלל בעשייתן", ובגמ' שם מבואר מדוע שניהם טעונין הלל בעשייתן (בשחיטתן), משום הסברא "אפשר ישראל שוחטין את פסחיהן ונוטלים לולביהן ואין אומרים הלל".

והנה סברא זו עדיין אינה מחייבת חזרה על אמירת הלל בזמן אכילתו. דעיקר הקרבתן הוא בזריקת הדם, ואף אם לא נאכל יצא ידי חובתו, ואינו חייב בפסח שני. והטעם שאומרים הלל בזמן אכילת פסח ראשון הוא נלמד בגמ' שם מהפסוק "השיר הזה יהיה לכם כליל התקדש חג - לילה המקודש לחג טעון הלל, לילה שאין מקודש לחג אין טעון הלל" ופרש"י שם: "ואין לך לילי חג להטעין שירה חוץ מלילי פסחים על אכילתו".- מכאן משמע שההלל נאמר על אכילתו. אולם גם בפסח שני אוכלים את הפסח בלילה ומאי שנא, ועל זה כתב רש"י: "לילה המקודש לחג- כגון פסח ראשון. שאין מקודש לחג- כגון ליל אכילת פסח שני שאינו יו"ט". מכאן משמע שהסיבה לאמירת ההלל על אכילתו היא בגלל שזה יו"ט, שאז יש סיבה מחודשת לומר הלל (מלבד אמירתו בזמן עשייתו ושחיטתו), וכיון דחזינן שהמועד יוצר חיוב מחודש להלל, ילפינן מזה שבכל מועד אומרים הלל, גם שלא בשעת הנס.
והנה בטעם המצווה לומר הלל במודעות לכאורה חלוקים הראשונים. מדברי הסמ"ק מצוה קמ"ו משמע שהוא הודיה על הנסים, וז"ל: "להלל בזמנים קבועים, דכתיב: היא תהילתך, ואמרו רבותינו: בארץ ישראל שמונה עשר יום ולילה אחד ובגולה עשרים ואחד יום ושתי לילות, וכן מי שאירע לו נס, כגון ארבעה שצריכין להודות... צריך לברך ברוך אתה ה' אמ"ה הגומל לחייבים טובות וכו'". מזה שדימה את אמירת ההלל לברכת הגומל, וכן ממה שהגדיר את החיוב לומר הלל מדין "והיא תהילתך", משמע שענינו להודות לקב"ה על הנסים שעושה לכלל ישראל.

לעומתו כתב הרמב"ן בהשגותיו על הרמב"ם בספר המצוות שורש ראשון שההלל יסודו מהתורה והוא מכלל שמחת יו"ט, ומצינו עיקר שירה מן התורה שנאמר: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב- איזו היא שמחה שהיא טוב לבב הוי אומר זו שירה", ומצא לזה מקור נוסף מהפסוק: "וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשכם ותקעתם בחצוצרות" ועיקר שירה בפה , ולכן יש לומר הלל. (ומיעט ר"ח בגבולין - נראה לומר שלא מיעט לגמרי את ר"ח משמחה שכן במקדש תוקעין בו בחצוצרות, אלא שאינה כמו המועד ולכן לא אומרים בו הלל).

והנה לשיטת הסמ"ק שאומרים הלל על הנסים, קשה מה היא ההוא אמינא בגמ' שיאמרו הלל בר"ח ובשבת, הרי לא נעשו בהם ניסים? ומהגמ' בערכין משמע שהטעם לאמירת הלל במועדות הוא משום דאתקדש לעשית מלאכה (משמע מכאן כהרמב"ן ששמחת המועד היא הגורמת לומר הלל), ונראה לומר שגם לפי הסמ"ק הסיבה להלל היא קדושת המועד והחיוב לשמוח בו, אלא שיחדו את השיר של המועד להודיה על הנסים. ואם ר"ח היה מועד שאסור במלאכה, גם בו היינו מזמרים על הנסים.

נמצא, שההלל הנאמר בחג יסודו בשמחת החג, ותוכנו הודיה על הנסים, ומובן לפי זה הקשר בין הפסוק "השיר יהיה לכם כליל התקדש חג" שמרמז להלל של ליל הסדר שנאמר על הנס שהיה בו, לבין ההלל שנאמר במועדות, שנוסד על שמחת המועד, אולם תוכנו הוא שיר הלל על הנסים, כהלל זה הנאמר בליל התקדש חג.

^ 1 עיין בקובץ "אורייתא" חלק ו' מאמר "הלל בליל פסח", להרב יגאל רוזן שליט"א, שלמד שיש מחלוקת בין התוספתא למסכת סופרים, ולפי מסכת סופרים עיקר ההלל נאמר בביה"כ, ולכן נאמר שזה מצוה מן המובחר, ולע"ד אין כאן מחלוקת מקצה לקצה, וגם למסכת סופרים עיקר ההלל נאמר בבית.

הלל

הרב דוד דב לבנון

ראש בית הדין הרבני באשקלון, רב בית הכנסת "קהילת נעם" בקרית משה, ירושלים.

וישלח
יעקב וישראל
וישלח תשס"ב
עיונים בעניני חנוכה
דיוקים ב'מגילת תענית'
כסלו ה'תשס"ב
והגדת לבנך
ספור יציאת מצרים בליל הסדר
שבת הגדול תשנ"ח
מחיית עמלק
כבדות הידים במלחמת עמלק
זכור תשס"ה

הלל

58 דק'
קול צופיך - הרב שמואל אליהו
כְּשֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה לָכֶם נִיסִים - תְּהוּ אוֹמְרִין שִׁירָה
ההלל המיוחד של ליל הסדר
הרב שמואל אליהו | ג' ניסן תשפ"א
42 דק'
ארבע כוסות
השמחה שבארבע כוסות ובהלל שבליל הסדר
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ד' ניסן התשע"ה
44 דק'
הלל
הלל בליל הסדר - ועניני השעה
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | י"ב ניסן תשס"ו
48 דק'
הלל
הלל בלילי פסחים
הרב אליהו ברין | ג' ניסן

הלל

סרטונים קצרים מיוחדים

שיעורים פופולריים

חקת
רעיונות לפרשת חוקת
הרב עזריאל אריאל | תשנ"ח-תשס"א
חקת
מה לומדים מפרה אדומה
הרב מאיר גולדויכט | תמוז תשפ"ד
22 דק'
חקת
מדוע נענש משה שלא יכנס לארץ
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ה
חקת
מה לומדים מפרה אדומה
הרב מאיר גולדויכט | תמוז תשפ"ד

שיעורים פופולריים

שיעורים חדשים

פרפראות בפרשה א-ת פ"ש
פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
רבנים שונים | תמוז תשפ"ו
לא טרגדיה, צמיחה
הרב אורי סדן | תמוז תשפ"ו
33 דק'
מאמר שלישי
גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
הרב חיים אביהוא שוורץ | כ"ג סיון תשפ"ו
פרשת שבוע
לכל איש יש שם. על דת, רם ושלטון
הרב יוסף כרמל | תמוז תשפ"ו

שיעורים חדשים

שיעורים באתר ישיבה

ניווט מהיר

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל
הרב שמואל אליהו
הרב ינון גרוסברג
הרה"ג שלמה פישר זצ"ל
הגאון הרב שלמה גורן זצ"ל
הרב בני אלון
הרב אורי שרקי
הרב חיים כץ
הרב שלמה שושן

קרוב אליך
קרוב אליך – חקת
עלון מספר 606
עלון מספר 606
רבנים שונים | תמוז תשפ"ו
פרשת שבוע
לכל איש יש שם. על דת, רם ושלטון
הרב יוסף כרמל | תמוז תשפ"ו
חמדת השבת
מגע מאכלים בחום כלי ראשון, כלי שני, ועירוי
הרב בצלאל דניאל | תמוז תשפ"ו
חקת
למה הכסף הפך לנייר חסר ערך?
הרב נתנאל יוסיפון | תמוז תשפ"ו
לא טרגדיה, צמיחה
בזמן שיש מי שמזהירים מפני שקיעתו של חושן המשפט, המציאות בשטח מספרת סיפור אחר: עולם דיני הממונות התורני, אשר מתמודד עם אתגרי החיים המודרניים, חווה בעשורים האחרונים פריחה חסרת תקדים ומעמיד אלטרנטיבה הלכתית מעשית למשפט האזרחי
הרב אורי סדן | תמוז תשפ"ו
צבא
גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
הרב עזריאל אריאל | תמוז תשפ"ו
רביבים
העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
הרב אליעזר מלמד | תמוז תשפ"ו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש
פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
רבנים שונים | תמוז תשפ"ו
30 דק'
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א
יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ב' תמוז תשפ"ו
33 דק'
מאמר שלישי
גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
הרב חיים אביהוא שוורץ | כ"ג סיון תשפ"ו
33 דק'
יסודות הש"ס
יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
הרב דוד ניסים זאגא | ב' תמוז תשפ"ו
30 דק'
אורות התשובה - הרב הראל כהן
החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
הרב הראל כהן | ב' תמוז תשפ"ו
30 דק'
חקת
דיבור לסלע או הכאתו
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
10 דק'
כהנים
ברכת כוהנים - הסברים והדרכה לכוהנים
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
1:00
קול צופיך - הרב שמואל אליהו
פרשת חקת תשפ"ו – הגיע זמן גאולתכם
הרב שמואל אליהו | תמוז תשפ"ו
23 דק'
אורות ישראל ותחייתו
בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
הרב משה גנץ | ג' תמוז תשפ"ו
35 דק'
תפילה ובית כנסת
נפילת אפיים - הלכות ומנהגים
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
7 דק'
כהנים
קדושת הכוהנים והיחס אליהם
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
34 דק'
חקת
סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
הרב חיים בן שושן | ג' תמוז תשפ"ו
39 דק'
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן
מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
הרב ש. יוסף וייצן | ל' סיון תשפ"ו