פרשת השבוע מעלה סוגיה עתיקת יומין בהתנהגות האנושית: העדפת טובת הזולת מול רווח ואינטרס אישי. אנחנו אמנם משלמים מס שפתיים לרעיון ולאידיאל של העדפת טובת הזולת כשאנחנו עוסקים בענייני הציבור ובטובת הכלל, אך בכל זאת אנחנו בני אדם, והתלמוד אמר כבר מזמן "אדם קרוב אצל עצמו", כלומר, אדם קודם כול חושב על האינטרסים והצרכים שלו עצמו.
הניגוד בין טובת הכלל והאינטרס הפרטי של אנשים מעטים או אפילו של אדם אחד הוא לב לבם של הפוליטיקה, הממשל, הכוח וההשפעה. זה מוטיב מרכזי בקיום האנושי לכל אורך ההיסטוריה. ההגינות והמצפון שלנו נמצאים כל הזמן בניגוד עניינים עם האינטרס הפרטי והשיקולים האישיים. אנחנו נולדים כאנשים אנוכיים, והאתגר בחיים של כולנו הוא המאמץ לזהות ולשנות את הנטייה האנושית הבסיסית הזאת.
אפשר לומר שכל החוקים והמצוות בתורה באו כדי לאפשר לנו להתנגד לנטייה הזאת, שהיא חלק מאתנו מרגע הלידה. לזה התכוונו חז"ל כשלימדו אותנו שהיצר הרע, הטבע האנוכי והאינטרסנטי של בני האדם, מלווה אותנו שאנחנו נושמים נשימה ראשונה. המאמץ לכלול אנשים אחרים - בני משפחה, חברים קהילה, יהודים אחרים, בני אדם בכלל - כחלק מהשקפת העולם שלנו, היא הסיפור של חיינו ושל קיומנו.
התורה מייחסת לאברהם אבינו ניצחון במאבק הזה. אברהם מעל כולם נחשב לדוגמה ומופת שלנו בעניין הזה ולכן גם הוא אבינו, אב לעמו של האל.
אחד ההסברים של המפרשים להתנהגות ולדיווח השלילי של המרגלים על ארץ-ישראל, מרגלים שהיו ראשי שבטי ישראל, אומר שהם ידעו שכאשר בני ישראל ייכנסו לארץ-ישראל, הם יבחרו להם מנהיגים חדשים, והם, המרגלים, עלולים לאבד את התואר, את המעמד ואת ההשפעה שיש להם. ההבנה הזאת השפיעה על דעתם והטתה את האופן שבו ראו את ארץ-ישראל.
הרווח והמעמד האישי ניצחו אצלם את טובת הכלל, את טובת העם שאותו הם היו אמורים לשרת. זאת תמיד אבן הנגף בהנהגה של קהילה: החשש שהיוהרה והאינטרס העצמי יעוורו את עיני המנהיגים עד שלא יבחינו עוד בין טובת הציבור לאינטרס פרטי.
מצב חמור אף יותר הוא כשהאינטרס הפרטי של המנהיג מוסווה כטובת הציבור, וגם זה קורה לא פעם. עריצים תמיד אמרו "אני המדינה!" שמואל הנביא מוצג בקטגוריה אחת עם משה ואהרון בזכות חוסר האנוכיות שלו בהנהגת עם ישראל. האסון של המרגלים ושל בני ישראל בדור ההוא בכלל נובע מחוסר היכולת להתרומם מעל אינטרסים אישיים ולראות את התמונה הכוללת ואת התכלית של העם היהודי.
כמו מנהיגים רבים שסונוורו מהמטרות והמאוויים הפרטיים שלהם, גם המרגלים הידרדרו לבסוף לדברי שקר ולהוצאת דיבה כדי להשיג את מטרתם. האסון במקרים כאלה הוא שלפעמים הציבור נוהה גם אחרי מנהיגות פגומה שממיטה אסון על כולם. כולנו צריכים לבדוק תמיד את המניעים האמיתיים של אלה שמתיימרים להנהיג אותנו למען טובת הכלל.