פה גדול! | הרב נתנאל יוסיפון | בית המדרש

פרשת שבוע ותנ"ך
חקת

קטגוריה משנית

2 דק' קריאה

בערב פסח, נולד למשפחת 'בן עובדיה', בן זכר חמוד ובריא. המיילדות הזדרזו להעניק לו טיפול הולם, אולם מיד אחר כך הזדרזו כולם להשלים את ההכנות לפסח.
הלידה לוותה בשמחה רבה, והברית משכה תשומת לב מיוחדת, שהרי אביו של התינוק היה רבי מיימון הדיין מנכבדי הקהילה. אך כיתר הבריתות, היא נחגגה בקרב אנשי העיר, ולא הוזמנו אליה נציגים מכל רחבי העולם היהודי. העולם המשיך לנהוג כמנהגו. מאורע מקומי שלא משך תשומת לב רבה.
שנים עברו, וכיום יודעים כולנו, שלידה זו הייתה מאורע מהפכני בתולדות העולם היהודי, ואף השפיעה על העולם כולו. לתינוק קראו משה בן מיימון, הלא הוא – הרמב"ם.
לעיתים, תקופות חדשות נולדות בהיחבא, שהרי אין איש היודע שכאן גנוזה תחילתה של תקופה חדשה.
כך נוהגת גם התורה בפרשתינו. בלי שום תמרור אזהרה, אנו מדלגים מרחק של 38 שנה, מדור יוצאי מצריים לדור הנכנסים לארץ. פרשת פרה אדומה נאמרה עוד לדור יוצאי מצריים, ואילו – 'ויבואו כל העדה... ותמת שם מרים... ולא היה מים לעדה' ופרשיית מי מריבה, אירעו אצל הנכנסים לארץ.
רגעי מעבר אלה עטופים בנקודה מעניינת. נושא – 'הפה' חוזר כאן פעמים רבות. הפרשיה כולה עוסקת בניסיון מחודש לפתוח את 'פי הבאר'. משה ואהרון נצטוו לדבר אל הסלע בפיהם, ולגרום לו לפתוח את פיו ולהוציא מים, אך הם מעדיפים לנטוש את הפה ולהכות את הסלע במטה, ובכך מפסידים את מקומם בין באי הארץ.
מדהים לגלות, שיש עשרה דברים שנבראו בערב שבת בין השמשות (אבות ה, ו), כלומר – ברגעי המעבר מימי המעשה ליום הקדושה והמנוחה. שלושת הראשונים שבהם – "פי הארץ, ופי הבאר ופי האתון". השלישיה הזו מופיעה בשלושת הפרשיות, שאנו מצויים בליבן – פי הארץ בקורח, פי הבאר בחוקת, ופי האתון בבלק.
נזכיר גם שמיתת הצדיקים מוזכרת כמיתה 'על פי ה'', מיתת נשיקה בפה. אמור מעתה, שרגעי המעבר בין ארץ לשמיים – ימי חול ושבת, המדבר וארץ ישראל, גוף ונשמה נעוצים בכוח הפה.
ואכן (כפי שמבאר המהר"ל – גבורות ה' פרק ל'), כח הדיבור בפה הוא כח החיבור בין רוח וגשם. האוויר הרוחני יוצא מהריאות ופוגש את כלי המבטא הגשמיים שבפה, ומהחיבור ביניהם נולד הדיבור. לפיכך, מעלתו של האדם בדיבורו, כידוע מתרגום אונקלוס, ש"ויהי האדם לנפש חיה", מתרגם – "לרוח ממללא" - לרוח מדברת.
לפני כניסתנו לארץ, עלינו לתקן את כח הפה. התיקון מתחיל ב'פי הארץ' הסוכר את הדיבור השלילי במחלוקת. ממשיך ב'פי הבאר', הפה הופך לכוח מעניק חיים, ואם היינו זוכים ומשה היה מדבר, עצם הדיבור היה מוליד מים חיים. ונשלם ב'פי האתון', כשאשת החמור – החומריות, פותחת פיה ברוחניות, ומלמדת שצריך לדבר רק דיבורים טובים ולא קללות.
מכאן למדנו עד כמה עלינו לשמור על פינו. ואכן, הרב צבי יהודה קוק זצ"ל אמר, שבכוונה תחילה שלח הקדוש ברוך הוא לעם ישראל את החפץ חיים זצ"ל, ללמדנו את שמירת הלשון, ערב שיבת ישראל לארצו, כי עם התחדשות החיים הציבוריים בארץ קל להיגרר ללשון הרע, ועלינו ללמוד להינצל ממנו.

חקת